עבירות צווארון לבן

ד”ר אלכס איש שלום,

עבירות צווארון לבן: שוחד, מרמה והפרת אמונים, ומרמה (רגילה,כלומר לא של אנשי מנהל). עבירות שהינן די פופולאריות בימנו. אופייניות  לאנשי שלטון.

היסטוריה

עבירת השוחד – עבירה זו היא עבירת חשיפה. משמע: אין מתלונן על עבירה זו, כי אין אינטרס של אחד הצדדים לספר. שוחד לא חייב שיהיה רק על תמורה מעשית. בעבר, הייתה זו עבירה שיוחסה רק לעובדי מדינה. הרחיבו את מסגרת העבירה, וכעת היא כוללת שוחד של מי שאינו עובד מדינה (דוגמה: שוחד בספורט).

בתנ”ך: התורה והנביאים מזהירים מפני נטילת שוחד, שכן השוחד מעוות את הדין ואת היושר ומשחית את חיי החברה. אין חשיבות לגודל השוחד וכל מי שנוטל שוחד אף שווה פרוטה מחברו – משחית את החברה (משה רבנו, בספר במדבר: לא קיבלתי תמורה מאף אחד, לא קיבלתי שוחד).

רש”י ורמב”ם מציינים כי שוחד שניתן בתקופתם הוא מקרה חריג.

אריסטו: כל המשטרים המכוונים לתועלת השליטים בלבד (=שחיתות!) וכולם מהווים סטיות מהמשטרים. העדפת הטוב הפרטי על הטוב הכללי היא הגורם העיקרי למשטר מושחת (אני דואג לעצמי ולא דואג לתושבים תמורת שוחד).

בתקופת ההשכלה: כאשר המחוקקים פועלים בניגוד לאמון שנתן להם העם, זוהי הפרת אמונים.

אפלטון: האדם הבודד לא ידע לחשוב ולכן הוא צריך חברה. בחברה הצודקת האדם עושה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב. האנשים מתחלקים לכמה וכמה סוגים: בעלי תאווה שדואגים לעצמם, בעלי אומץ אשר מטבעם דואגים לחברה, הפילוסופים שהם בעלי ידע ותבונה וגם הם דואגים לחברה. אפלטון מאפיין את עבירת קבלת השוחד במילותיו כבר בתקופה זו.

ג’ון לוק: כל אדם רוצה לחיות בביטחון והוא מבין שאם אדם יפגע באחרים – גם הוא יפגע, לכן עדיף לא לפגוע באחרים. יש צורך בשליט שיהיה בורר ויוודא שלא יפגעו אנשים. גם אם האדם טוב, צריך שיהיה מישהו שידאג לאכיפת החוק, שתהא אחידות בענישה ושלא יהיה מצב של עין תחת עין.

ג’ון סטיוארט מיל: האדם הינו תועלתני ורוצה מקסימום תועלת ומינימום הפסד. המניע: כדאי לעשות טוב לאחרים ואז גם לי יהיה טוב. יש צורך בחוקים ושליט שידאג לכולם. אמנם קיים חשש שהשליט יעשה שימוש בסמכותו לטובתו, אך אז יש לנקוט בסנקציות נגדו. יש לקבוע מנגנונים שימנעו ניצול סמכותו. כבר במאה ה-17 מדברים על התנהגות של “עבירות צווארון לבן”.

מונטיסקייה: עוצמה רבה מדי מובילה לשחיתות. שחיתות היא ניצול עוצמתו של השליט, לטובתו. הפתרון על פי מונטיסקייה: הפרדת רשויות – רשות אחת תפקח על השנייה. ביהמ”ש יפקח על המבצעת. המחוקקת – מחוקקת חוקים ומפקחת על המבצעת וכד’. הפרדת רשויות נועדה להגביל את הרשות המבצעת בעיקר שכן לה יש הרבה סמכויות ואפשרות לנצל הסמכויות לטובתה.

ניקולו מקוולי: נחשב למדען המדינה הראשון בהיסטוריה. אומר כי לאדם חסר “וי רטו” = מודעות, מידה מוסרית. אדם מודע להתנהגות שלו ויש לו מידה של מוסר- יודע מה מותר ומה אסור. אדם שחסר לו וי רטו – אינו מודע. רק לשליט יש “וי רטו”, אם גם לשליט אין וי רטו- המצב לא תקין. על השליט לדאוג לאזרחים גם בכח (לעתים לאלץ האזרחים): עליו לדאוג להגביל את אופיו הרע של האזרח. השליט יודע מה טוב ומה לא טוב והוא חייב למנוע מאנשים להתנהג בצורה לא מוסרית. ע”מ לשלוט, השליט יכול לשקר ולגנוב ובלבד שידאג לטובת האנשים. אמנם המצב האידיאלי הוא שלכולם יהיה וי רטו, אך מכיוון שאין זה כך, על השליט לדאוג לאלה שאין להם וי רטו. מקוולי מדבר גם על שחיתות – שחיתות היא חוסר נאמנות לרפובליקה. שלטון החוק חיוני למניעת שחיתות. כאשר החברה מושחתת- החוקים לא יעזרו לה. גדולת הרפובליקה חיונית להיאבק בשחיתות. “אימריאליזם מול אימפריאליזם”.

תומס הובס: המדינה היא לוויתן, האדם רע מטבעו. התנהגות האדם היא בלתי נשלטת. אם ניתן לאנשים לחיות כרצונם – המצב יהיה רע. אמנם האדם בצד התכונות הרעות שיש לו הוא בעל תבונה והוא רוצה לחיות בביטחון – כדי שיחיה בביטחון יש ליצור הסכם (“האמנה החברתית”- אמנה בין כל האזרחים, כולם חתומים עליה) ובתמורה השלטון יעניק להם בטחון. על כל האנשים למסור זכויותיהם לשליט ובתמורה הוא יעניק להם בטחון. אם לא – ההסכם מופר ואין מחויבות להישמע לו.

עבירות צווארון לבן – אדווין סאתרלנד

מקורו של הביטוי “עבירת צווארון לבן” הוא בחולצות שאותן נהגו הגברים ללבוש (חולצות בהם ניתן להחליף את הצווארון) בשנים שאותן כתב סאתרלנד את ספרו (1939), אשר בו הוזכר המונח לראשונה. אנשי המעמד הגבוה הקפידו ללבוש חולצות בעלות צווארונים לבנים.

אדווין סאתרלנד (קרימינולוג) הגדיר את עבירת הצווארון הלבן כך: עבירה שאותה מבצע אדם ממעמד חברתי גבוה במהלך עיסוקו המקצועי. כלומר: אדם מכובד ממעמד גבוה מרביץ לשכן שלו – זוהי לא עבירת צווארון לבן, כי זה לא במהלך עיסוקו המקצועי.

הספר White color crime אומנם יצא לאור בשנת 1939, אך סאתרלנד השמיע את המונח לראשונה בהרצאה שאותה נשא בפילדלפיה. הוא הבהיר כי המושג מתייחס בעיקר למנהלי עסקים בכירים. הספר שהוא כתב נחשב לספר החשוב בתחום בשל שלוש סיבות:

1. המתודולוגיה בה השתמש המחבר – בדר”כ במחקרים לוקחים מדגם תיקים מוגבל. אצל סאתרלנד הוא הרחיב את המדגם, והתייחס לתיקים שעד אז לא נלקחו בחשבון: בנוסף למדגם תיקים שהיו בהם הרשאות פליליות, הוא השתמש במגוון תיקים גם בערכאות אזרחיות ומנהליות, שדנו בעבירות מרמה והונאה – ובהם העבריינים לא הועמדו לדין (למשל: כי שילמו כופר). עד סאתרלנד, התיקים הללו לא נלקחו בחשבון במחקרים.

הערה: מהו כופר? כופר הוא תשלום קנס שמוטל על אדם. וועדת הכופר היא וועדה של פרקליטות והמשטרה הרשאית להטיל על חשוד תשלום כופר כסף במקום ניהול הליך פלילי נגדו. דוגמה: יצחק רבין המנוח ניהל חשבון מחוץ לישראל מתוקף תפקידו כשגריר. עם סיום תפקידו הוא לא סגר את החשבון, ואשתו המשיכה לנהל חשבון זה. העיתונאי דן מרגלית גילה את זה, עקב אחרי לאה רבין, והעניין התפרסם והתפוצץ. הוטל כופר על הזוג רבין.

2. תורת הלמידה – המאפיין העיקרי של עבריין צ.ל., שהוא מנצל את משרתו ותפקידו לביצוע העבירה, וזו חלק מהדינאמיקה המקצועית: האדם לומד את הבעיות במקצוע, ואז גם לומד כיצד לנצל אותן לטובתו (דוגמה: אתי אלון. אתי אלון למדה שקיימים חשבונות רדומים – כי בעל החשבון לא בארץ, או נפטר ולא ידוע עליהם. היא תכננה להוציא את הכספים משם, ואח”כ להחזיר כאשר הכסף יעשה רווחים).
3. ממצאים לגבי שכיחות עבריינות – סאתרלנד מצא כי במשפטים מנהליים ואזרחים רבים, נידונו הנתבעים על מעשי מרמה והונאה שבוצעו בכוונה. יש חובה בחוק למנוע ביצוע עבירה, אבל אין חובה לדווח על עבירה – יש אפשרות להגיש תביעה אזרחית. סאתרלנד מצא שאחוז המקרים בפועל גדול, כלומר: יש הרבה יותר עבירות לא מדווחות מאשר עבירות מדווחות למערכת הפלילית.
4. ממצאים לגבי מיקום העבריינות – עד לקביעות בספרו, שלטה תיאוריה באקדמיה האמריקאית, אשר גרסה כי עבריינות נגרמת בעיקר בשכונות עוני. סאתרלנד מצא עבריינות במימדים גדולים גם בחברות עסקיות מהגדולות בארה”ב ובמשפחות עשירות, וכן עבריינות בין המנהלים ואנשי העסקים המקובלים ביותר. ומכאן נחזור לתרומה הנוספת של ספרו: העבריינים לומדים במסגרת הנהלים המקובלים בעולם העסקים האמריקאי את התנהגויות הללו. למשל: מנהל או בעל חברה לומד כיצד להשתמש במסגרת המקצועית שלו כדי לקדם את התועלת האישית שלו / מטרות בלתי חוקיות.

הביקורת על סאתרלנד:

1. סאתרלנד היה סוציולוג וקרימינולוג, אך לא משפטן – מכאן שההגדרה שלו עלולה להיות מושפעת מכללים חברתיים ומהסביבה. הוא בדק את השפעות הסביבה, כאשר משפטנים מתעניינים יותר ב”מה יש בחוק, והאם עברו עליו?”.
2. גם כיום, אין הסכמה כללית על ההגדרה של פשעי “צווארון לבן”. מבחינת המשפט הפלילי, אין סיבה להתייחס למעמדו של החשוד. סתרלנד טוען שיש.

 21.3.2012 (שיעור 2)

חזרה: על פי סאתרלנד, כאשר בונים מחקרים קמינולוגיים (הבנויים על תיקים), צריך להרחיב את המדגם לתיקים שבהם לא הייתה העמדה לדין. סאתרלנד דיבר על התנהגות נלמדת, ונתן את הדוגמה: כאשר אדם רם מעלה, שאין לו בעיה כלכלית שעובר עבירות בהקשר למקום עבודתו, בגלל שהוא “לומד” עליהן – הוא בא עם בסיס עברייני, אבל למד במקום עבודתו כיצד לעבור את העבירה (דוגמה: אתי אלון שעליה דיברנו בשיעור קודם).

ההתנגדויות לסאתרלנד:

חמש טענות (ארבע טענות כלליות וטענה חמישית שהיא נותנת הגדרה חלופית):

1. אנשי חוק מתנגדים למושג “פשעי צווארון לבן”. הם מתנגדים לעצם המושג, משום שמרבית העבירות מסוג זה נידונות מחוץ למערכת המשפט הפלילי. למשל: כופר. אדם עבר את העבירה, אבל במקום להעמידו לדין, מטילים עליו קנס. המשמעות: הוא לא נמצא במערכת המשפט. דוגמה: יצחק רבין, שהוטל עליו כופר בשל חשבונות בנק בחו”ל. (הערה: אהרון ברק היה היועמ”ש בזמנו. לאה רבין בגלל זה לא לחצה את ידו בלווית רבין[1]).

אנשי החוק טוענים: כאשר אדם לא פועל בתחום של “חקירה, כתב ואישום ושפיטה”, אז האיש הוא לא עבריין במובן הרגיל של המילה – ולכן הם לא מסכימים לתחום שציין סאתרלנד.

דוגמאות נוספות לעניין כופר – כאשר אדם עובר עבירה בתחום המיסים, אז ניתן להטיל עליו כופר ללא העמדה לדין. גם ברירות קנס בעבירות תנועה הוא סוג של כופר.

2. הציבור אינו מתייחס לפעולות אלו של צווארון לבן כאל פעולות עבריינות ובוודאי שאין נטייה לראות במבצעים כעבריינים, גם אם יש סלידה מהם וממעשיהם.

דוגמאות אופייניות:

1. אשר ידלין היה מנכ”ל קופת חולים, ואז מונה להיות נגיד בנק ישראל. זיגל, ראש יחידת הונאה נזכר שיש לו מידע נגד ידלין. לגופי אכיפה יש אפשרות לעבוד לפי סדר עדיפויות (מה לחקור ומה לא). כאשר ידלין היה מנכ”ל קופת חולים וקיבל שוחד זה ירד בסדר העדיפויות, אבל כשמונה להיות נגיד הבנק, אז מונה צוות חקירה ובסופו של דבר בתרגיל חקירה, כל מגדל הקוביות התמוטט, ידלין הודה באמצע המשפט, וקיבל 5 שנות מאסר. הציבור תמך בו.
2. אריה דרעי – הורשע. יש שמאמינים שהוא הורשע משום שהוא מעדות המזרח. יש המאמינים שהוא זכאי. טענתו שהוא יצר אפליה מתקנת, אבל בין היתר הוא דאג למשפחתו ועל כך הורשע. השופט שהרשיע אותו בבית המשפט המחוזי בירושלים הוא בן עדות המזרח, קדמי בעליון, איש עדות המזרח – כך שכל העניין ש”דפקו אותו בגלל שהוא שחור” הוא מופרך, למרות זאת: ישנו חלק בציבור שמאמין שהוא חף מפשע.
3. עבריינות הצווארון הלבן נפוצה במידה כזו עד שהפכה לכלל, ולא ליוצא מן הכלל. למשל: העלמות מס היא תופעה כה נפוצה, עד כדי כך שהציבור לא סולד ממנה.
4. סאתרלנד קבע שמדובר בעבריינות תוך-תפקודית (תוך כדי תפקיד). שואלים המבקרים: אם בכיר עובר עבירה שלא במסגרת עבודתו: אדם בכיר הרביץ לשכנו בגלל סכסוך שכנים, אז האם זו עבירת צווארון לבן? לא. לפי גישתו של סאתרלנד, הוא מוציא עברייני צווארון לבן מההגדרה. כיצד להגדיר את העבירות הללו? אותן העלמות מס של אדם, כאשר הוא מעלים את המיסים של עצמו – כלומר: את המיסים הפרטיים ולא את המיסים שקשורים לעבודתו הבכירה.

דוגמה: איש מס הכנסה שמעלים מס: מתי זה יהיה עבירת צווארון לבן על פי סאתרלנד? רק כאשר אותו בכיר ינצל את המעמד שלו ואת הידע שהוא רכש בעבודה על מנת להעלים מס.

5. טפן – קרימינולוג ידוע, חולק על סאתרלנד: עבירה היא רק זו שמהווה עבירה על חוק פלילי כתוב, כשאין לה הגנה (הגנה יכולה להיות התחשבות – כדוגמת כופר) והיא נענשת על ידי המדינה.

הערה: יש הפרדה בין רישום כאשר התיק נסגר מחוסר ראיות או מחוסר עניין לציבור, ובין רישום פלילי של מי שהועמד לדין, נשפט והורשע.

על פי טפן: אדם נחשב כעבריין או פושע רק לאחר שנקבע אשמתו בבית המשפט. ההגדרה מצומצמת לעומת סאתרלנד. סאתרלנד אומנם מוציא מהמדגם את העבירות שאינן קשורות למקום העבודה, אבל הוא מוסיף את כל העבירות שבהן אין העמדה לדין.

מהו צווארון לבן?

מילון וובסטר מגדיר אנשי צווארון לבן כך:  פלח אוכלוסיה, המקבלים שכר ועיסוקם מאפשר להם הופעה נאה באמצעות לבוש. הפרטים באוכלוסייה מאופיינים בהשתייכות לרמה סוציו-אקונומית גבוהה.

אנציקלופדיית בריטניקה – למרות שהפשע נחשב כפעילות של העולם התחתון, סוגים מסוימים של התנהגות פושעת מתרחשים תוך גילוי שכיח בין קבוצות או פרטים הנראים כחברים מכובדים בקהילה. פשע צווארון לבן מכוון לפגוע בחוק, מבוצע על ידי אנשים בעלי מעמד גבוה, תוך כדי פעילותם העסקית. הפגיעות כוללות בדר”כ הונאה, מעילה, תחבולות בעסקאות פיננסיות. עברייני צווארון לבן ינהלו חיים מקובלים (להוציא את פעילותם הפלילית) ויהנו מאמון הציבור.

הגדרת ה- FBI – פשע לא אלים, להשגת רווח כספי המבוצע באמצעי תרמית על ידי אדם שמעמדו המקצועי הינו גבוה והוא מקובל על כולם, והוא מנצל ידע זה להשגת רווח כספי.

הגורמים והמניעים לעבירות צווארון לבן

עבירות צווארון לבן מבוצעות על ידי אנשים שחלקם מצויים בעמדות כוח, אבל יש ביניהם גם חסרי כוח. חלק מהעבירות מתבצעות על ידי חברות, ואילו חלק אחר על ידי יחידים. חלקן מבוצעות לצורך השגת כסף  וחלקן לצורך השגת כוח.

בין המניעים ניתן למנות: תאוות בצע, רדיפת סיכון, ותופעה של אנשים שככל שיש להם יותר רוצים יותר. ישנם אנשים שמתפתים לבצע עבירות מכיוון שהם נמצאים במצב של סיכון קריטי לעסק שלהם, ומשוכנעים כי העבירה שיבצעו תציל את העסק מקריסה.

תרבות התחרות בחברה מודרנית – החברה המודרנית הקפיטליסטית מונעת על ידי תחרות, ואנשים רבים מוכנים לעבור על החוק על מנת להגיע להישגים גבוהים יותר.

מניעים נוספים מתוארים במחקר של ויסבורד:

1. ויסבורד מצא שמרבית עברייני הצווארון הלבן הם אנשים רגילים, אשר נקלעו להסתבכות כספית, ובלית ברירה משתמשים בדרכי מרמה בלתי חוקיות . לדבריו, הונאה עסקית היא עניין שכיח בעולם העסקים בדיוק כמו פשעי רחוב בשכונת עוני.

דוגמה: אתי אלון – אישה נורמטיבית שאחיה הסתבך בהימורים עם כנופיה ירושלמית, נעתרה לעזרה למען אחיה, ניצלה התנהגות נלמדת עד לנקודה בה נשברה והודתה.

2. במקרים מסוימים ניתן לראות עבירות נקמנות כתוצאה מאי שביעות רצון ממקום העבודה, או עבירות מיסוי כתוצאה מאידיאולוגיה (רובין הוד – טעמים אידיאולוגיים, אבל זו עדיין עבירה).

מספר תיאוריות שמסבירות את התופעה:

המחקר התיאורטי של עבריינות צווארון לבן אינו מתמקד בעבריין כאינדיבידואל. חוקרים שונים מתייחסים לעבריינות בפני עצמה, מפני שהעבריינות מתחלקת למספר סוגי עבירות:

הקרימינולוג קרייסי, ב- 1986 טוען: לא מדובר בתרבות עסקים, אלא באנשים שנקלעו לקשיים ומצוקתם גרמה להם להתנהגות פלילית.

בנסון 1985 – עבריין צווארון לבן אינו מרגיש אשם (דרעי למשל), ומשכנע את עצמו וסביבתו שהפשע שביצע הוא אינו פשע באמת. בדרך כלל, המניע לפשע יהיה דו-משמעי וניתן יהיה להכחישו. ניתן לראות כי החברה אינה מתייחסת לפושעי הצווארון הלבן כפושע, עד שלא הוכחה אשמתו.

גוטפרסון והירשי מדברים על גישת האדוניזם: עבריין הצווארון הלבן רודף אחרי האינטרס העצמי, כאשר כוח (עמדה בכירה) והונאה מספקים זאת – עברייני הצווארון הלבן מקבלים כך רווח מהיר ובטוח.

28.3.2012 (שיעור 3)

ספרו של ד”ר דורון נבות – “שחיתות פוליטית בישראל” – מדבר על ניגוד עניינים. פעולה בניגוד עניינים זה מצב שעלול להתרחש באקראי או ביוזמת עובד הציבור. המאפיין של מצב זה הוא שלעובד הציבור יש אינטרס נוסף במילוי תפקידו בנסיבות שבהן לא אמור להיות לו אינטרס כזה. לרוב מדובר באינטרס כספי, אך ייתכן אינטרס נוסף: טובת חבר קרוב.

הבעיה, שהאינטרס הנוסף עלול להשפיע לרעה על האופן שבו עובד הציבור ממלא תפקידו. מצב מושחת, פעולה לטובתו אך לרעת הגוף בו הוא עוסק (לדוג’: קרקע שמשתנה ייעודה מחקלאי – המשמעות הכלכלית – עולה ערכה. אם המועצה המקומית רוצה להפשיר קרקע יש לו במקרה מגרש באותו שטח שאמור לעבור הפשרה. ברור לו שברגע שהשטח יופשר ויוגדר כקרקע לבניה – הוא יהיה עשיר הרבה יותר ממה שהיה קודם לכן. מצב של ניגוד עניינים: אינטרס אישי, מול אינטרס לטובת המועצה- עליו לקבל ההחלטה מתוקף תפקידו).

דורון מסביר שכאשר א’ פועל בשביל ולמען ב’, אך גם לו יש אינטרס בפעולה – אינטרס שעלול לפגוע באינטרס של ב’ ששלח אותו.

המטרות של איסור ניגוד עניינים:

1. להגן על המוטיבציה של ממלא התפקיד הציבורי למען ולטובת הטוב הציבורי.
2. צמצום היקף המעשים המושחתים ע”י הטלת איסור המגביר את יכולתו של עובד הציבור לפעול באופן מושחת.
3. הגנה על אמון הציבור בדרג המנהלי (כשאתה תושב האזור ויש לך נציגי ציבור מושחתים אתה מאבד את האמון).
4. שמירה על התהליך הדמוקרטי שכן מי שפועל תוך ניגוד עניינים פוגע ביכולתו לנהל דיאלוג דמוקרטי (כלומר, עד כדי כך, שמאבדים את האמון בדמוקרטיה!).

חוקים והנחיות שקובעים את האיסור לניגוד עניינים:

הנחיות ופסקי דין:

1. הנחית היועץ המשפטי לממשלה: 1.1555 (יוני 2006): “עריכת הסדרים למניעת ניגוד עניינים בשירות המדינה – כשמדובר על חשש שעלול להתנגש. כלומר, מספיק חשש (לרוב מבקשים לא להשתתף בישיבות או להימנע מהצבעה).
2. פס”ד בג”צ 531/79-סיעת הליכוד בעיריית פתח תקווה נ’ מועצת עיריית פתח תקווה פ”ד לד(2) 566: השופט ברק: כאיסור של ניגוד עניינים חל גם המצאות במצב בו עלול להיות ניגוד עניינים ואין צורך שיתקיים מצב של ניגוד ודי בסכנה שיש חשש לניגוד עניינים (הרציו של הנחית היועמ”ש).
3. ע”פ 8573/96- מרקדו ואח’ נ’ מ”י פ”ד נא(5) 481, 504-505.
4. ע”פ 5046/93- מ”י נ’ הוכמן פ”ד נ(1) 1.

רשויות מקומיות:

כלל השלטון המקומי: חבר מועצה לרבות ראש הרשות ינהג בתפקידו באמון וללא משוא פנים מבלי שיהיה לו עניין אישי בהחלטותיו\פעולותיו אף למראית עין.

1. עסקה של רשות מקומית עם חבר מועצה – אם קיים מצב כזה והעסקה עברה את כל הבדיקות והסתבר שזה לטובת העירייה. ההנחיה קובעת שהעירייה תפרסם על כך הודעה ברשומות.
2. ס’ 9 לכללי הרשות המקומית קובע: פסולים לכהן כחברי מועצה על עובד מדינה בשכר שעבודתו קשורה בענייני המנהל המחוזי או השלטון המקומי או שעבודתו עלולה להביא לידי סתירה בין תפקידיו בשירות המדינה לבין תפקידו כחבר המועצה של הרשות המקומית.
3. חבר המועצה או קרובו לא יהיה צד לחוזה או לעסקה אם הרשות המקומית כשנקבע בפסיקה שקרובו זה גם כולל את אחיו.
4. ס’ 103 א(א) לצו המועצות המקומיות (א) קובע: “חבר מועצה / קרובו / סוכנו / שותפו / תאגיד שיש לאחד מהאמורים חלק העולה על 10% בהונו או ברווחיו או שאחד מהם מנהל / עובד אחראי בו – לא יהיה צד לחוזה או לעסקה עם המועצה! לעניין זה קרוב- בן זוג, הורה, בן / בת, אח /אחות.
5. ס’ 59 לצו המועצות האזוריות – בעניין איסור טובת הנאה לעובדים נקבע כי “לא יהיה לעובד מועצה לא במישרין ולא בעקיפין לא בעצמו ולא ע”י בן זוגו/ סוכנו / שותפו- כל חלק / טובת הנאה בכל חוזה\עסק שנעשה עם המועצה\למענה\בשמה”.

ניגוד עניינים בחברה:

1. עסקה עם חברה – עסקה עם בעל שליטה מחייבת אישור של רוב בעלי המניות שאינם בעלי עניין אישי בעסקה.
2. הפרדת תפקידי יו”ר ומנכ”ל- חל איסור על מינוי יו”ר ומנכ”ל שהם קרובים ממדרגה ראשונה, אלא בכפוף לאישור מיוחד של האסיפה הכללית.
3. איסור מינוי יו”ר אדם שכפוך במישרין\עקיפין למנכ”ל.
4. חוק ניירות ערך קובע כי בעל עניין הוא מי שמחזיק ב-5% ויותר ממניות החברה.
5. חוק החברות (1999)- בעל עניין הוא בעל מניות הרשאי למנות דירקטור אחד או יותר או את מנכ”ל החברה. גם מנכ”ל החברה עצמו וחברי הדירקטוריון מוגדרים כבעלי עניין ואז לבעלי העניין בחברה יכולים להיות ניגודי אינטרסים בין טובתם לבין טובת בעלי מניות המיעוט אך קיימות הגבלות בחוק על פעילותן. למשל הוראות מיוחדות המתייחסות לעסקאות בין החברה לבעלי עניין כאשר ככל שהאינטרסים שלהם גדול יותר נדרשים אישורים רבים יותר לביצוע העסקה.

מבקר המדינה ערך ביקורת בה בדק על ניגוד עניינים (דוח על 3 רשויות מקומיות שנבדקו בהן אובחן ניגוד עניינים בקרב עובדים ונבחרי ציבור!)

מועצה אזורית גלבוע – מזכירות המועצה וראש מנהל החינוך הייתה בניגוד עניינים בגלל תפקידה בראש מנהל החינוך הועיל וטפלה העניינים הקושרים לחברה שבצעה הסעות עבור המועצה אשר לבעלה יש זיקה כלכלית אליה והיא אף אשרה חשבונות של אותה חברה. (מבקר רק מבקר, אין לו סמכות להעמיד לדין. המועצה יכולה לקבל הביקורת ויכולה שלא לבקר. במציאות, ההמלצות מקבלות גושפנקא. אך בניגוד עניינים, בפסקי הדין- אם מבקר המדינה / מבקר פנים מצא חשד לעבירה פלילית עליו להעביר ליועמ”ש לממשלה והוא מעביר לחקירת הממשלה אם יש דברים בגו).

הגדרות שונות לצווארון לבן

פנץ’ קובע שעבריין צווארון לבן מנצל את הארגון לטובתו. (מתקשר עם ניגוד עניינים):

1. ניצול הארגון ועוצמתו ועזרה בעבירה- כלומר, אדם בעל עוצמה מנצל הארגון לטובתו
2. מגן מפני חשיפה, אכיפה ותביעה- מנצל את העוצמה כדי שלא יחקרו, שלא יגישו תביעה על אותן פעולות שמוגדרות כצווארון לבן (ניגוד עניינים לטובתו האישית).

שפירו – התייחסות לעבירות שנעברות ע”י אנשים שאינם מוגדרים כעבריינים קלאסיים ואין לקרימינולוגיה תשובה להם. (שפירו מדבר ברוחו של סאתרלנד שכן אומר שאלה לא עבריינים, לקרימינולוגיה אין תשובה לאותם אנשים!). לדעת שפירו מדובר באנשים עשירים, מכובדים או תאגידים וכד’ כאשר לגבי התאגידים מדובר בתאגידים מכל הסוגים (חברות עסקיות, חברות ממשלתיות, מוסדות ללא כוונת רווח, מוסדות להשכלה גבוהה).

מועצות דתיות רשויות מקומיות וכד’- כאשר מדובר בעבירות שנעברו ע”י עובדיהן וע”י הארגונים עצמם.

וילר, ויסברוד, וורנינג, ובויד – קרימינולוגים. שמים את הדגש על עבירות המבוצעות בארגון ועל הכסף הזורם באותם ארגונים. מדובר לרוב בארגון בעל יוקרה ובאנשים הממלאים תפקיד יוקרתי באותם ארגונים. לעתים היוקרה לה זוכה העבריין עולה על סמכותו הפורמאלית. התדמית שלו מקלה עליהם לבצע את העבירה, שכן כולם חושבים שהמעשה נעשה ע”י הארגון ומדובר בפעולה לגיטימית. הפעולות מבוצעות באמצעות שימוש בתחבולות, מרמה ותרמית. עובדה המאפשרת להם לפעול זמן רב.

הירשי וגודפרסון –  שמים דגש על שילוב הסמכות + כוח + הונאה – כיסוד לעבירות צווארון לבן. השילוב מניב תוצאות טובות ומהירות למשחד. אך יש צורך בהשקעת מאמצים. אין צורך לדעתם במניע מיוחד או לחץ שנמצאים ביסוד עבירות אחרות. עבירות המוגדרות כצווארון לבן פוגעות בערך חשוב יותר מזה הנשמר על ידי עבירות אחרות (לדוג’: עבירה המבוצעת ע”י רופא- מסוכנת יותר ממרמה המבוצעת ע”י לקוחו של אותו רופא, שכן, הנזק שנגרם למדינה ולחברה הנו מסוכן ומשמעותי יותר למדינה מעבירה אחרת. כלומר יכול להיות שאדם אחר שעובר את אותה עבירה- יסגרו את התיק…). כמו כן, מציינים כי יש חשיבות רבה ליחס המדינה להתנהגות האם להגדיר את אותה התנהגות כעבירה. אך כאן יש חשיבות ללחץ של קבוצות שמשפיעות על המדינה. לכן על המדינה להגדיר התנהגות כעבירה או כהתנהגות לגיטימית.

נלקן­ בספרו “פשע צווארון לבן” טוען שיש בעיות בהגדרת עבירות צווארון לבן.

• האם לשים את הדגש על פעולת יחיד או על פעולה של הארגון?!. כמו כן, מתלבט עד כמה להרחיב העבירה?!.
• אין מניע אחיד לעבירה! (יש כאלה שעושים ע”מ לפגוע בארגון, יש כאלה לטובת עצמם).
• רצון לסייע לארגון.
• ההגדרה שלו מושפעת מנסיבות הקיימות בארץ.
• כשמדברים על מעמדו של אדם- איך משפיע לקביעת העבירה?
• מה המעמד של אדם בארגון?

אדלהרץ –  הגדיר ומיין את עבירות צווארון לבן והגדיר מהי פשיעה כלכלית: מעשה בלתי חוקי או שורת מעשים בלתי חוקיים המבוצעים שלא באמצעות כוח פיזי (ההבדל מעבירה רגילה אחרת) ומתוך פעולת חרש, בהסתר- וזאת ע”מ לזכות בכסף או ברכוש או ע”מ להימנע מתשלום או מלאבד רכוש או כדי להשיג יתרון עסקי\אישי כלשהו. מדבר על 4 מרכיבים בעבירה:

1. פשעים המבוצעים ע”י הפרט אד הוק – למשל העלמת מס, הונאת השלטונות, הונאת ביטוח וכד’.
2. פשעים המבוצעים במהלך העיסוק השגרתי של אנשים בתחום העסקים- הממשל\כל מוסד אחר, תוך פגיעה בתפקידם ובנאמנותם לתפקיד\ללקוח (למשל הונאה בעזרת מחשבים, קבלת שוחד, הונאת מעביד, ניגוד עניינים).
3. פשעים שהם הזדמנותיים- ניצול ההזדמנות או הנובעים מפעילות עסקית שוטפת אך אינם מהווים מטרה מרכזית ועיקרית של העסקים (למשל חוקי תכנון).
4. פשיעה כלכלית כעסק או כמוטיב מרכזי בעסק, כגון: פשיטת רגל\ניהול חברות קש.

לא מזכיר דבר לגבי דרישות עסקיות מוקדמות או דרגת חשיבות / הסטטוס החברתי שלהם (יכול להיות גם אדם שלו במעמד גבוה…).  זו הגדרה משפטית בעיקר.

לסיכום הגדרותיו:

1. רצון וכוונה מודעת לבצע עבירה על חוק\תקנה מנהלית הנוגעת לעיסוקו של מבצע העבירה.
2. העבריין משקיע תמיד מאמצים ומחשבה להשגת המטרה או הכוונה להשיגה.
3. העבריין מנצל את בורותו של הקורבן, חוסר ערנותו.
4. נעשה ניסיון של סנוור והטעיה של הקורבן כאשר עיקרה של העסקה מוצג לפניו באופן מפתה וכך מוסחת דעתו מהפח הטמון לרגליו.
5. העבריין מטשטש את קיום העבירה (למשל עבירות מחשב) / או תשלום לעבריין שלא ידבר (דמי שתיקה).

18.4.2012 (שיעור 4)

אדלהרץ – אפיון ההגדרה:

1. רצון וכוונה מודעת לבצע עבירה על חוק או תקנה מנהלית (הפרת חוק, שוחד, הפרת אמונים) או תקנה הנוגעת לעיסוקו של מבצע העבירה.
2. העבריין משקיע תמיד מאמצים ומחשבה להשגת המטרה או הכוונה להשגה.
3. העבריין מנצל את בורותו של הקורבן או חוסר עירנות. דוגמה: אתי אלון ניצלה את הבורות של אנשים שלא בודקים את החשבונות שלו.
4. נעשה ניסיון של סינוור והטעיה של הקורבן כאשר עיקרה של העיסקה מוצג באופן מפתה, וכך מוסחת דעתו מהפח הטמון לרגליו. דוגמה: העוקץ הניגרי.
5. העבריין מטשטש את קיום העבירה.
6. קושי להגדיר בצורה משפטית ברורה את העבירה. כלומר: התנהגות שהיא גם עבירה פלילית וגם אזרחית, היסודות שווים אך הסטיגמה שונה.
7. עבירות כלליות, כאשר מעשה העבירה מטושטש ולא ברור. כלומר: עבירות סל. דוגמה: מרמה והפרת אמונים.

פסיקה ישראלית:

הגדרה משפטית שנקבעה בבית המשפט העליון על ידי השופט אהרון ברק בפס”ד סויסה נ’ היועמ”ש, בג”צ 7074/93 (סויסה היה נציב שירות בתי הסוהר והורשע בעבירות רבות), עמ’ 749:

“במרכז האיסורים הפליליים עומדים אלו אשר מכוונים כלפי התנהגות מודעת שיש בה יסוד של שחיתות. דוגמה: נטילת שוחד, הפרת אמונים וביצעו עבירות אחרות הקבועות בדיני העונשים אשר יסוד של שחיתות (במובן הרחב) טבוע בהן, מסוכנות הן לחברה ולסדרי הממשל. הן מכרסמות בעבותות הקשורות אותנו כבני חברה אחת, הן מפירות את האמון של פרט בפרט ושל פרט בשלטון, הן מעודדות זלזול ברשויות הציבור ובעובדי הציבור, הן מטפחות ציניות כלפי רשויות המנהל וכלפי הסדר החברתי הקיים, הן פוגעות באמון של הפרט ובתפקודו של הכלל ובכך מערערות את היציבות החברתית.”

השופט חשין בפס”ד דרעי: “חדירת תת תרבות השוחד האופיינית למדינות נכשלות ולמשטרים נכשלים”.

סימפסון

מוסיף אלמנט נוסף להגדרת עבירות הצווארון הלבן :”ביצוע על ידי שותפות או על ידי מעבידים, הפועלים בשם השותפות, כאשר התנהגות זו אסורה, והיא ברת ענישה על ידי החוק”. 

כלומר: לא היחיד, אלא האורגן הוא הפושע – והיחידים לא נכללים בהגדרה. לפי סימפסון, אתי אלון היא לא עבריינית צווארון לבן (הביקורת: הקו המפריד הוא דק, שהרי היחיד עושה זאת לכאורה למען החברה כולה, אבל הוא מרוויח מזה גם).

מאפייני ההגדרה של סימספון:

1. הפרת כל חוק פלילי, מנהלי או אזרחי, ובלבד שמבוצע על ידי תאגיד.
2. במסגרת המבצעים תאגידים ושותפיות ולא יחידים.
3. הרווח הוא לא רק למבצע, אלא התאגיד עצמו.

קנת מן –

הקדמה: ההגדרות שבאו לאחר סאתרלנד מתמקדות בסוג העבירות והמעשים, באוכלוסיית העבריינים – מעמדם, והסביבה – עיסקית, כספית או פוליטית, בה בוצעו העבירות ובאמצעים שסייעו לביצוע העבירות,  או העדרם של אמצעים.

ההגדרה של מן: “ניצול משאבים מיוחדים, עליהם יש למנצל שליטה (במשרות, בנכסים, ובהשפעה כלכלית, חברתית ופוליטית) להפקת רווחים בלתי חוקיים באמצעות שיטות הסוואה והטעיה, ותוך כדי מניעת גילוי המעשה על ידי הפעלת שליטה על מקורות המידע, בעוד שההגדרות המשפטיות של האיסורים הפליליים יוצרות אי בהירות בולטת בין מעשה פלילי לבין מעשה היוצר אחריות אזרחית בלבד” (מתוך מאמר של קנת מן, 1990, אפיונים מיוחדים של עבריינות הצווארון הלבן)

מה מאפיין את העבירה:

1. מעמד כלכלי גבוה של העבריין, אבל לא די בכך – כי אם זו עבירה שאינה מוגדרת כצווארון לבן, הוא לא ייחשב עבריין צווארון לבן. דוגמה: גונן שגב – הבריח סמים, אז זה לא משנה מעמדו. מאידך, היא כולל פקידים בדרגה לא בכירה בבנקים, שמזייפים ומועלים בבנק.
2. ניצול המשרה על ידי העבריין להפקת רווחים בלתי חוקיים. לפי קנת מן, אתי אלון נחשבת עבריינית צווארון לבן. מדובר לדוגמה בפקידי חברות, עובדים או מנהלים במשרדים ציבוריים או פרטיים המנצלים את ההזדמנות המיוחדת ושולחים יד ברכוש המשרד.

כלומר: לא מדובר על גניבת ציוד משרדי.

דוגמאות:

• פרשת ידלין[2] – עדות של עו”ד שאמר: בכל עסקה גדולה, קיבלו שוחד והתחלקו ביניהם.
• פרשת אברהם עופר[3] – אברהם עופר בסופו של דבר התאבד, ולכן המשפט הפסיק. עורך הדין שהעיד נגד עופר, העיד בשעתו נגד ידלין.

הבעיה: עבירות מס לא נכללות.

3. סוג הנזק הנגרם לקורבן הוא כלכלי, לא פיזי.
4. המסגרת על פי מן היא ארגונים גדולים.

ריבוי האפיונים משמעו: אין לראות את המונח ,עבריינות “צווארון לבן” כמיועד לחלק מהעבירות והעבריינים, אלא לקבוצות ברורות.

מכאן, שהגדרת המונח לפי קנת מן, מורכבת מחמישה מאפיינים:

1. מעמד גבוה של עבריין.
2. ניצול משרה.
3. שימוש באמצעי הסוואה והטעייה.
4. נזק כלכלי.
5. ביצוע במסגרת ארגונית.

“ניצול משאבים מיוחדים, במשרות, בנכסים ובהשפעות פוליטיות להפקת רווחים בלתי חוקיים.”

הקשיים להתייחסות וטיפול בעבירות צווארון לבן, על פי קנת מן:

1. הקושי המיוחד באיתור מידע על עצם ההתרחשות של התופעה. לא למקבל ולא לנותן אין אינטרס להתלונן.
2. הקושי הכרוך במתן הגדרה משפטית למעשים שיחשבו פורמאלית לעבירות פליליות ולא רק לעבירות אזרחיות. אם לא מדובר בעבירה פלילית, המשטרה לא תחקור.

שני היסודות הללו מקשים על העמדה לדין של חשוד והרשעתו. הקושי הראשון מקורו בשליטה של העבריין (אם אתי אלון לא הייתה מודה – לא היו תופסים אותה).

3. שליטה הנובעת מכוח הארגונים – ניצול הליכוד החברתי על מנת שאנשים לא ידברו נגד העבריין. (“הוא זכאי” בדרעי).
4. שליטה הנובעת מפיזור מידע – הראיות שנחוצות להוכחת הדברים מצויות בארגונים ובמקומות שונים (חברה בעלת סניפים בכל הארץ).
5. שליטה הנובעת מתפקודם של עורכי דין – כאשר לוקחים עו”ד טוב הוא יכול להקשות על החקירה.
6. הגבול המטושטש בין עבירה פלילית לעבירה שאינה פלילית (עוולה אזרחית). דוגמאות:

• “שלח לחמך על פני המים” – אנשים שמשחדים מישהו שיכול שיגיע לעמדה בכירה, אבל השוחד עדיין לא התבצע בפועל. בפרשת השוחד של דרעי – כאשר נתנו כסף לדרעי, עוד לפני שהיה שר – קשה להוכיח קיומה של עבירה, ואולם אם מוכיחים שאין הדדיות (הכסף רץ רק בכיוון אחד), ניתן להוכיח שוחד.
• ע”פ לארי נגד מ”י – בעל עסק שהיה בפשיטת רגל קיבל כסף מלקוחות על מנת לספק להם סחורה. בעל העסק טען שכאשר קיבל את הכסף, חשב שיוכל ,לעמוד על הרגליים” – השאלה: עד כמה האמין שיוכל לספק את הסחורה.. איך ניתן להוכיח שבעל העסק ידע שלא יוכל לספק את הסחורה.

השאלה שעמדה לדיון: האם האמין בכנות שיוכל לספק את הסחורה? המבחן שנקבע: האם אדם סביר יכול היה להאמין שיצליח לספק את הסחורה.

שלושה הנקודות החשובות בהגדרה:

1. מדובר בתופעה רחבה הרבה יותר ממה שידוע (כי קשה להשיג מידע).
2. צורך באמצעי חקירה יעילים (מודיעין טוב) שיוכלו להתמודד עם הבעיה.
3. פתרון הבעיות המשפטיות יהיה בעזרת:

• יצירת חזקות ראייתיות שיקלו על ההוכחה.
• יצירת מסגרות רבות יותר להטלת סנקציות אזרחיות בעלות אלמנט עונשי.
• יצירת מסגרות רבות יותר שבעזרתן יוכל הפרט להגיש תביעות קבוצתיות.

קשיים נוספים מוזכרים במחקרים של פישמן ודיניץ:

• הקורבן לא מודע לכך שהוא קורבן לעבירה.
• המבנה המורכב של החברה או התאגיד שמקשה על גילוי העבירה.
• את מי נעמיד לדין? את המנכ”ל. את מנהלי הסניפין?
• העונש המוטל הוא עונש קל וזה לא מספיק מרתיע.
• חוסר אפשרות לפקח פיקוח יעיל על חברות ענק.

2.5.2012 (שיעור 5)

הסיבות לעבירות צווארון לבן ע”פ קולמן Coleman –

1. הזדמנות – קולמן ערך מחקר שדה, ומצא שה”הזדמנות” היא הסיבה החשובה ביותר לעבירות צווארון לבן – ניצול הזדמנות (אתי אלון).

קולמן מציין שיש תיאוריות רבות שמסבירות את הפשע המאורגן: פסיכולוגיה, השפעת הסביבה, רקע משפחתי, ביולוגיה (ליקויים פסיכו-פתולוגיים) – כל אילו, לדעת קולמן, לא תיאוריות אשר קשורות לעבירות צוואורן לבן, והוא שם את הדגש על ההזדמנות.

2. העבריינים ניסו להסביר את העבירה בכך שהם לווים את הכסף. למשל: אתי אלון כאשר לקחה את הכסף עבור אחיה, הייתה בטוחה שהוא יוכל להחזיר את הכסף בחזרה. כלומר: התקווה שהם לא יהיו עבריינים רגילים.
3. תחרות – למשל: אדם רוצה שיהיה לו בית יותר גדול, כמו לשכן.
4. רווח קל.
5. התייחסות למנגנוני אכיפת החוק – העבריינים בטוחים שאין סיכוי שיתפסו אותם. העבריינים יודעים שהמשטרה לא משקיעה מספיק משאבים בעבירות מסוג זה.
6. עונש קל – בשעתו הענישה על פשעי צווארון לבן הייתה קלה – היום זה מעט שונה.

דוגמה: ויסות מניות הבנקים. בנקים מנועים על פי חוק לרכוש את המניות של עצמם (כדי שלא יעלו באופן מלאכותי את שווי המניות). בשנות ה-80 הסתבר ש-4 בנקים מהחמישה הגדולים, רכשו את המניות של עצמם. מכיוון שאין לכך בסיס כלכלי, הייתה התמוטטות של שווי המניות בבת אחת.

מדינה לא יכולה להרשות לעצמה ש-4 בנקים יפשטו את הרגל, ולכן המדינה נאלצה לסייע (כמו שקרה בארה”ב לפני שנתיים), והיא רכשה את המניות והפכה להיות הבעלים.

מבקר המדינה באותה התקופה, יצחק טוניק בדק את הנושא. מבקר המדינה, על פי חוק, ברגע שהוא נתקל בחשד לעבירה פלילית, הוא לא חוקר אלא מעביר את זה ליועמ”ש.

המבקר העביר את הממצאים לוועדת ביקורת המדינה של הכנסת, אשר מחליטה להקים וועדות חקירה, ממנים את וועדת בייסקי. אם היועמ”ש מאמץ את ההמלצות, מוגש כתב אישום. המליצו במקרה הנ”ל לסגור את התיק, כי כל עם ישראל ידע על זה, ואפילו הוטלו מיסים על הרווחים (אזי הריבון ידע מה קורה).

הביקורת: שופט עליון (ביסקי) קובע שיש עבירה פלילית, אבל משטרת ישראל מחליטה לסגור את התיק מחוסר עניין לציבור – הוגש בג”צ נגד היועמ”ש על ידי עו”ד גנור על ההחלטה לסגור את התיק. בג”צ לעיתים רחוקות מתערב בהחלטות היועמ”ש, אבל כאן זה אחד המקרים הבודדים שבג”צ קבע שיש להגיש כתב אישום.

הועמדו לדין הנהלות הבנקים, וכולם הורשעו. הוגש ערעור לעליון וכמעט כל הממצאים אומצו על ידי העליון. התהליך ארך 12 שנה, ולכן בית המשפט העליון הטיל מאסרים על תנאי וקנסות ולא מאסרים בפועל – מכיוון שזו עבירה שיש עימה קלון, הבכירים נאלצו להתפטר.

אם מלכתחילה היו מגישים כתבי אישום, סביר להניח שהיו נותנים מאסרים בפועל.

עדיין יש מקרים רבים, על פי קולמן, שלא ניתנים להסבר. על פי חלק מהסיבות של קולמן ניתן להסביר את נושא ויסות המניות – התייחסות למנגוני אכיפת החוק, ותחרות (כל מנהל בנק רוצה להראות רווחים).

סטיוארט לותייר

מדבר על כך שהמעילה נגרמת בחלקה בשל עליה במתח הביולוגי והבינאישי, ובתנאים תרבותיים סביבתיים. כלומר, 2 גורמים: רפואי ותרבותי.

לותייר בדק 50 עבריינים שנשפטו על עבירות צווארון לבן בדטרויט. הוא מצא שלכולם הייתה מנת משכל גבוהה והשכלה מעל הממוצע, אנשים יציבים בעלי נישואים תקינים, נתפסים כאנשים שדואגים לשלום המשפחה – לכאורה ללא מניעים.

לאור הרמה הגבוהה, לותייר הסיק כי המאפיינים הנפוצים של אדם שמועל כוללים:

1. דחפים פיסיולוגיים מודחקים או בלתי מסופקים. (הוא היחידי שמציין את הגורם הביולוגי).
2. הדחפים והצרכים ממשיכים באופן בלתי מודע.
3. גורם ההזדמנות (כמו קולמן).
4. יש עליה במתח של העבריין, והפרט מחפש פורקן או הקלה על ידי כך שהוא עובר עבירה פלילית.
5. היעדר חלופה לשחרור מהמתח.
6. רגשות אשם אצל אותו האדם – למשל: רוצים לעזור למשפחה שהיא במצב כלכלי לא טוב.

הגישה הסוציולוגית

הגישה הסוציולוגית של שני חוקרים: מרשל קליינרד, וסטנטון ווילר.

על פי קליינרד – פשע צווארון לבן נגרם על ידי למידה של ערכים תרבותיים: השגיות, ניצול מעמד והצלחה כספית –  כלומר: השפעת הסביבה.

סטנטון ווילר – ווילר ערך מחקר מקיף בנושא צווארון לבן באונ’ ייל בארה”ב. הבסיס למחקר היה ראיונות ותצפיות, וכן בדיקת תיקים משפטיים (חקירה ומשפט) של עבירות צווארון לבד.

ההתמקדות של ווילר הייתה בצד הפיקוח – מנגנוני האכיפה וההליך המשפטי. הוא בדק כיצד מערכת אכיפת החוק פועלת, כדי להחליט מי ילכד ברשת שלה (דוגמה: משטרת ישראל מחליטה להתמקד בגורם מסוים, למשל: משפחות פשע. מאמצים שיושקעו שם, יושקע פחות בעבירות אחרות. דוגמה אחרת: עבירות שחיתות ציבורית לא הייתה בראש מעייניה של המשטרה).

ווילר בדק ומצא:

1. גורל הנאשם תלוי במידה שבה יכול הפרקליט שלו לשלוט בזרימת המידע לגבי העבירות שבהן מואשם הנאשם.
2. תפקיד חשוב יש לשיקול דעת אנשי הממשל לגבי גורל התיק. (אנשי התביעה, הפרקליטות).
3. חומרת העבירה נגרמת גם כתוצאה ממדיניות ולחץ (ציבורי) על גורמים. למשל: הכתבות של מוטי גלעד על דרעי בעניין השוחד גרמו לכך שיעזבו את העבירות האחרות ויתמקדו בשוחד (גם בגזירת העונש יש השפעה של הכתבות).
4. השפעת המגע המתמשך בין המחוקקים וקובעי המדיניות לחוקרים ולתובעים.
5. מערכת היחסים שמשפיעים בין החקירה האזרחית והפלילית. דוגמה: כופר – הקשר בין עברות פליליות להליכים אזרחיים / מדינתיים / מנהליים.
6. ההתמחות המקצועית של אנשי התביעה וההגנה בחומר: בעבירות צווארון לבן, בייחוד דברים שקשורים למניות וכו’ – הן התביעה הן ההגנה והן השיפוט צריכים להבין בתחום.
7. עבירות צווארון לבן כמעין תופעה כלל-אמריקאית. העלאת החשיבות משפיעה על “האם להגיש או לא כתב אישום).
8. התמקדות החברה בתופעה מסוימת.

המסקנות של ווילר:

1. יש הגדרות שונות ותפיסות שונות במחקרים לגבי צ”ל, אך המשותף ביניהן:

• הדגשת המעמד החברתי והמקצועי של המבצע.
• האמצעים בהם בוצעה העבירה (מחשב למשל).
• הגדרת פשעים פדרליים מסויימים (בארה”ב).
• התמקדות בעבירות מוגדרות כמו מעילה והפרת אמונים.

2. בעיית המוטיבציה בעבירות הצווארון הלבן: לדעת ווילר יש חשיבות רבה לרצון העבריין לעבור עבירות אלו, שכן העבירות נראות כסותרות את השכל הישר (מוטיבציה – כחלק מהגורמים).

מדוע אדם עם מעמד בכיר רוצה לעבור עברות? בשל “חוק התועלת השולית הפוחתת”.

לפי ווילר, התועלת של יחידת צריכה נתונה (אושר, הנאה, תגמול) – אותה תועלת עולה עם כל כמות נוספת של צריכה, אבל העליה שלה היא בקצב פוחת והולך. זה מסביר מדוע אנשים שיש להם כבר כסף, מוכנים להסתכן ולקבל כסף נוסף, וכן אנשים שיש להם סיפוק פסיכולוגי רב יותר ככל שיש להם יותר (תאוות בצע).

תאוות הבצע לפי ווילר יכולה לקבל צורות ואופנים שונים. למשל: אדם מתעלם מהמשמעות של התנהגותו, ולא נותן דעתו על כך שהוא יתפס. העבריינים לכאורה “מתמכרים”, והרי לא חסר להם כסף.

לדעת ווילר, יש אנשים שרואים בעבירה סיכון מחושב, והם רוצים להוכיח שהם יכולים להתמודד עם מערכת אכיפת החוק. יש אנשים שמודדים את התועלת שנגרמת להם על ידי יסוד הרווחים, ולכן ישאפו להשיג עוד ועוד רווח, גם אם הם עוברים עבירות (תחרות ו”שנאת הכישלון”).

מניעים אידיאולוגיים – נקמה בחברה, אי תשלום מיסים למדינה.

הערה: מאמרים לקריאת חובה:

• קנת מן, “אפיונים מיוחדים של עבירות צווארון לבן-שינוי חברתי והשפעותיו על דפוסי הפשיעה”, עיוני משפט טו 415-433
• דורון נבות, שחיתות פוליטית : תולדותיו של מושג , 2008
• ווילר סטאטון, “עבריינות הצווארון הלבן”, עיוני משפט טו(3) 435-456

9.5.2012 (שיעור 6)

אתיקה ושחיתות

מקיאבלי – תפקיד הפוליטיקאי לשרת את המדינה ולקדם את טובת הציבור. המבחן שלו: הצלחה.

זהו מבחן מעשי, אבל לא מוסרי – משום לדעתו חייב הפוליטיקאי להתעלם מערכי המוסר, אם זה מפריע לו להשיג את המטרות (טובת הציבור).

פרופ’ אבוהב מדבר על שלושה סוגי שחיתות:

1. נפוטיזם – עדיפות למקורבים – מתן עבודות ומשרות לבני משפחה.
2. שלל – הרחבת מתן העדיפות גם ל”לא קרובים” מתוך שיקולים אישיים או מפלגתיים.
3. שוחד – רכישה או הפנייה בלתי חוקית של מקורות ציבוריים לצורך התעשרות אישית.

אבוהב מגדיר אתיקה ציבורית – האתיקה הציבורית משקפת את ערכי המוסר המקובלים בציבור לעניין התנהגותם הראויה של נבחרי הציבור ומשרתיו – מעין מוסר מקובל שעיקרו יושר והגינות.

שני פרסומים שמדברים “בעד” השחיתות הציבורית:

1. פרופ’ רון שפירא – הצווארון הלבן – עד כמה הוא מלוכלך?

הביקורת של שפירא: צווארון צבן הוא קטגוריה סוציולוגית ולא משפטית. קטגוריה משפטית היא קודקס חוקים פליליים שמתארים עבירות על יסוד התנהגות, שהוכחת קיומה נדרשת כתנאי להרשעה.

עבירה פלילית – על פי התנהגות, ולא משנה מי ביצע אותה. לעומת זאת, בעבירות צווארון לבן, הדגש הוא על המעמד, עד כדי כך שזה פוסל את הפעולה מלהיות עבירת צווארון לבן.

לדברי רון שפירא, היעדר ההתייחסות למעשה העבירה אינה מקרית: עיקריהן הליברליים של שיטות המשפט המודרניות מחייבות התייחסות למעשה ולא התייחסות לעושה – זאת בשל עיקרון השוויון (בין היתר) – “מבחן בוזגלו”.

ברגע שלא מתייחסים לשוויון, ומתייחסים בצורה שונה בגלל מעמדו או קשריו הפוליטיים של העובר – הוא מבקר את קנת מן שמייחסים חשיבות רבה למעמד מבצע העבירה.

לדברי שפירא, הסלידה מעבריינים בעלי ממון קשורה בתכונה “שדית” ומעוררת אימים המיוחסת לאותם אנשים המוגדרים “צווארון לבן” בחשיבה עממית: היותם חמקמקים ויכולתם להסוות את טיבעם המסוכן, במה שנראה בטעות כשגרה לא מזיקה.

לדברי שפירא, נוצר מהלך מעגלי של חשיבה המונית, המזין את עצמו. בהתחלה מסבירים לנו מדוע דברים שאינם נראים כאלה, הם לאמיתו של דבר “איומים ונוראיים”. ובסוף התהליך, מדגישים כי היותם “סמויים מן העין” הוא אפיון עיקרי. לדבריו, מהלך מחשבתי זה אופייני לתהליכי דמוניזציה – השד הוא נורא ואיום, אבל חמקמק ובלתי נתפס, שהרי אילו היה נתפס – היה מאבד את המוניטין שלו.

ביקורת נוספת של שפירא: אין לנו נתונים, ואנחנו לא יודעים מה היקף התופעה.

מדובר על פאניקה מוסרית – התפרצויות תקופתיות של עיסוק ציבורי כפייתי בתופעה ציבורית הנתפסת כמסוכנת באורח בלתי רציונאלי.

תיאור התופעה: מדובר במצב כלשהו (אפיזודה, אדם או קבוצת בני אדם – נתפסים לפתע כאיום חמור על הערכים החברתיים ואז יש התייצבות על המתרסים המוסריים: עורכי העיתונים, פוליטיקאים, שוחרי צדק (לדוגמה: עמותת אומץ) וכהני דת, מומחים מקצועיים שמציעים אבחון ופתרונות.

ננקטות דרכי התמודדות, כאשר לפעמים, הפאניקה המוסרית נעלמת ושורד רק הפולקלור והזיכרון הקיבוצי, עלולה להביא לידי שינויים בדין ובמדיניות החברתית. ואפילו בתפיסתה העצמית של החברה.

הרגשות לתופעה הם פחד, עוינות, חרדה וצדקנות – גם כאשר מדובר במשהו ש”לא שווה את זה”

לדעת שפירא, עבירות המכונות “צווארון לבן” עונות על הגדרה זו של פאניקה מוסרית שהשפיעה גם על בתי המשפט – והשופטים רואים בהם סכנה חברתית נוראה שיש להחמיר עימה. שיוכו החברתי של העבריין מחמיר עימו במשפט.

ע”פ 58/88 – דון נ’ מ”י. בית המשפט קבע שהוא ייחס התנהגות פלילית לדון על שרכש מוצרים לאחר שכבר ידע שהוא עומד בפני פשיטת רגל תוך אמונה שהוא יצליח לעמוד. הוא עמד לדין על מרמה.

לדעת שפירא, המקרה הזה הוא פחות חמור מאי תשלום חוב לבעל חנות מכולת כי כאן מדובר בתרמית ברורה. כמו כן, המדינה הוציאה כסף על החקירה והמשפט על מקרה דון – כאשר בכלל לא היה צריך להעמיד אותו לדין. כי באי תשלום חוב לא פותחים בחקירה פלילית.

יתרון של השחיתות: עקיפת הבירוקרטיה. למשל: במקום לחכות שנים להחלטות של וועדות, לפעמים השוחד עושה את העבודה.

הנתונים שעליהם בנויים המחקרים של צווארון לבן, ושיטות איסוף הנתונים על ידי שאלונים לא מדויקת. השוחד אינו תקין, אבל השיתוק הביורוקרטי גרוע יותר, ולפעמים יש לראות עברייני צווארון לבן בצורה קצת פחות חמורה- בצורה מפוכחת.

פרופ’ יוסי שיין – שפת השחיתות ותרבות המוסר הישראלית

הרעיון: שפת השחיתות שהתפתחה בקרב הציבור הישראלי – יש מנגנון פנימי שמלבה את הבעירה הרבה מעבר לנדרש ומטיל צל כבד על הזירה הפוליטית. התיאוריה של ישראל כישות המונהגת על ידי מושחתים מוגזמת ומכרסמת ברוח האומה (הציבור מאבד מוטיבציה כי “המדינה מושחתת”).

בחברה השפע הליברלית המדגישה ערכים של חירות, פלורליזם ותחרותיות – יש שלילה של הרעיון אשר לפיו תפקיד המדינה לעצב מוסר לאזרחים. אם תפקיד המדינה הוא לעצב מוסר לאזרחים, זה עומד בניגוד לעיקרון המדינה.

המדינה מתרפקת על עברה הסגפני שלה, וקובעים את העקרונות על סמך מה שהיה בהקמת המדינה (הפוליטיקאים שגרו בדירות שני חדרים ולבשו רק חאקי).

כאשר מנהיגים חוששים מדעת הקהל, הוא חושש לקבל החלטות. פרופ’ יוסי שיין אומר שזה גורם נזק למדינה, כי לא מקבלים החלטות מחשש שיתקיפו אותם.

עבירות כלכליות

תחום של עבירות הצווארון הלבן. חידושי הטכנולוגיה מקלים על ביצוע העבירות או על הסתרתן וכן על ביצוע עבירות מורכבות יותר. התהליך הוא החל מגניבת עץ במאות ה-17, שנחשבה עבירה חמורה ועד עבירות מחשב חמורות בימינו.

במקביל: קמים ארגונים גדולים שפרושים במקומות רבים, לעיתים במספר מדינות ויבשות.

פרופ’ דן ביין שואל: האם עבירות כלכליות שונות מעבירות גניבה רגילות? העבירות הכלכליות הן חדשות יחסית, שמגנות על ערכים כלכליים של המדינה או של הציבור בכללותו. עבירות צווארון לבן נעברות על ידי אנשים בעלי מעמד סוציו כלכלי גבוה, לעומת אנשים רגילים.

הבדל נוסף: עבירות כלכליות נעברות בעת ניהול עסק, לעומת גניבה רגילה.

16.5.2010 (שיעור 7)

שחיתות – אין הגדרה בחוק מהי שחיתות. זהו רצף טכני בו האלמנט השמאלי נמוך יותר (מימין לשמאל) אנו מדברים  על ליקוי מנהלי < פגם מוסרי< פגיעה על טוהר המידות< שחיתות <עבירה פלילית.

מבחינת חוק, אין הגדרה בספר החוקים מהי שחיתות ומהי פגיעה בטוהר המידות.

שחיתות היא כוללת הכל ויכולה להיות התנהגות אתית ומוסרית.

רקע היסטורי לשחיתות ניתן לראת בתנ”ך בתקופת נוח בספר בראשית מתייחס למושגים של הרס והשמדה לגבי קלקול המידות שמביא לידי הרס. בסופו של דבר הקלקול הורס את החברה.

השופט חיים כהן במאמרו “הרהורים על טוהר המידות” לעניין השחיתות עמ’ 412:

חיים כהן מחלק את השחיתות לשלושה מושגים:

• עבירה פלילית (מירמה והפרת אמונים, שוחד, שימוש לרעה בסמכות וכו’).
• עבירה משמעתית
• התנהגות לא מוסרית ולא אתית

אלו הם 3 ראשים שמהווים את ההגדרה “שחיתות” לדברי כהן.

העבירה/ההתנהגות הפלילית, היא הקצה החמור ביותר של הגדרת השחיתות. נחקרת ע”י המשטרה ו/או ע”י רשות ההגבלים.

 לדברי כהן, כל עבירה על החוק היא פגיעה בטוהר המידות וטוהר המידות כלול בתוך כל עבירה פלילית.

הפגיעה הפלילית למשל פרשת דרעי – נחקר והועמד לדין בגין קבלת שוחד. ריצה את עונשו. יש לו עבירה שיש עימה קלון שהיוותה מגבלה עבורו ובגינה לא יכול למלא משך 10 שנים תפקיד ציבורי. כעבור 7 שנים פנה דרעי בבקשה לאפשר לו לשמש בתפקיד ציבורי ונדחה בטענה כי החוק קובע רק כעבור 10 שנים. דרעי יכול היה להגיש בג”צ ולא עשה זאת. כיום דרעי יכול לגשת ולהציע עצמו לתפקיד ציבורי.

בפגיעה/עבירה משמעתית אין הפרת חוק פלילי אלא על תקנות המשמעת. למשל התנהגות של עובד מדינה בניגוד לכללי המשמעת. חיים כהן מציין במאמרו שמטרתם של דיני המשמעת היא לשפר את רמת השירות של עובדי המדינה ואילו מטרתם של החוקים הפלילים הם לשפר את רמת העם. בעבירות אלו מי שחוקר הוא נציבות שירות המדינה (ר’ מקרה של נתן אשל)

החוק הרלוונטי הוא חוק שירות המדינה (משמעת – 1963) הקובע שעובד מדינה נתון לשיפוט משמעתי ולא יועמד לדין פלילי אלא בדין משמעתי של עובדי מדינה (תקשי”ר) –  העונש יכול להיות  – קנס, נזיפה, אי העלאה בדרגה, פיטורין וכו’. ס’ 17 לחוק עוסק בתיאור התנהגויות שיש בהם משום עבירות משמעת, כמו עשיית מעשה או התנהגות הפוגעת בשירות המדינה, אי קיום נוהג חוק או תקנה, התרשלות, התנהגות שאינה הולמת את התפקיד והתנהגות בלתי הולמת בעת מילוי התפקיד או בקשר איתו. חיים כהן אומר שסעיפים אלו רחבים וסתמיים משום שאינם מגדירים בברור את המושגים של התנהגות שאינה הולמת/בלתי הוגנת וכו’. מי שבודק וחוקר פגיעה מוסרית זה מבקר פנימי ו/או מבקר המדינה.

עוד מציין כהן כי יש סעיפים שונים בתקנות שחלים לגבי מקצועות שונים כמו רופא וכו’.

ייתכן גם מצב שאדם יועמד לשים פלילי ויורשע ואח”כ ביה”ד למשמעת יכריע כי מדבור בפגיעה בלתי הולמת.

הפגיעה המוסרית היא פגיעה במוסר ולא בחוק כתוב כלשהו. זו התנהגות שלא עוברת לידי התנהגות פלילית או משמעתית אך היא אינה מוסרית. הבעיה מתעוררת בהתנהגות שנמצאת בין לבין.

ד”ר דורון נבון שעוסק בשחיתויות כתב ספרים על הנושא. הוא מתייחס לשחיתות פוליטית וזה לב ליבו של השחיתות.

לטעמו שחיותות פוליטית זו קטגוריה רחבה הכוללת תופעות רחבות ובהן:

• מעשים שלטוניים מושחתים
• משטר מושחת
• השחתה של הפוליטיקה – הרס היכולת לארגן את החיים החברתיים באופן פוליטי. למשל, הפחתת האלימות, קידום לטובת הכלל והאזרחים.

הפן השני הוא השחתת המרחב הציבורי- תייתכן השחתה בכל זירה או שדה פעילות שיש להם השפעה ניכרת על כלל החברה ושישי ציפייה נורמטיבית לגיטימית שההץנהלות בהם תהיה מתוך דאגה לטובת הכלל כלומר, הפיכת המרחב הציבורי למרחב המקדם אינטרסים פרטיים באנוכיות ובכוחניות.

מעשה שלטוני מושחת – שימוש בלתי הולם בעוצמה השלטונית כדי לקדם עניין אישי של מי שמשמש בתפקיד ציבורי.

 ד”ר נבות מציין 3 אינטרסים אישיים:

• עניינים שלעובד הציבור יש זיקה אישית אליהם ולא פוליטית (כמו קרובי משפחה)
• השגת עוצמה פוליטית
• האינטרסים של קבוצת השייכות של עובד המדינה (למשל, מפלגה – דרעי שנתן לש”ס הקצבה גדולה)

אלו 3 המצבים המהווים מצב שלטוני מושחת. לרוב מדובר במניעים מעורבים – עוצמה פוליטית יחד עם דאגה לקרובי משפחה למשל.

מהו מצב מושחת לפי  ד”ר נבות? פעולה לטובת האינטרס האישי ולרעת הגוף שבו הוא עוסק.

 לגישתו של ד”ר נבות יש שתי סוגיות הקשורות לשחיתות:

• לא תמיד יודעים על פרשות שחיתות (ר’ פרשת ראש עיריית ק. מלאכי לכאורה) – מוסד האתיקה השלטונית מורכב משיח שחיתות פוליטי – זיח זה עוסק בתפיסות של שומרי הסף (סמנכ”ל, מנכ”ל מבקר וחשב שאמורים למנוע מעשי שחיתות) המוסדיים ושל מעצבי דעת הקהל בנוגע לשאלה מהי שחיתות פוליטית.
• המעמד החוקי של דפוסים שלטוניים. למשל קביעת החוק – לעניין מימון מפלגות – החוק קובע כמה כסף מותר למפלגה לקבל.
• האופן שבו מטופלים במישור הפוליטי, התקשורתי המשפטי. לדעת נבות, מי שנתפס כעובד באופן מושחת, בין שהועמדו לדין ובין שלא.

 (למזג):

דרעי – עבירה שיש עימה קלון. בתחילה, הקלון היה למשך 7 שנים, ואז שינו את זה ל-10 שנים. כאשר דרעי רצה להיבחר לראשות עיריית ירושלים, שופט עליון שישב בוועדת הבחירות אסר עליו לרוץ, משום שלא חלפו 10 שנים.

פגיעה משמעתית – אין הפרת חוק פלילי, אלא עבירה על תקנות המשמעת.

חיים כהן מציין במאמר שמטרתם של דיני המשמעת היא לשפר את רמת השירות של העובדים בשירות המדינה, לעומת החוקים הפליליים שמטרתם לשפר את “העם”. דוגמה: התחצפות לממונה היא לא עבירה פלילית.

עובד מדינה, אשר עובר עבירה משמעתית, לא יועמד לדין בבית משפט פלילי, אלא בבית דין משמעתי לעובדי מדינה. העונש הוא החל מנזיפה ועד פיטורין (ובתקנות המשטרה – עד שנתיים מאסר).

תקשי”ר – תקנות שירות שחלות על כל עובדי המדינה.

עבירות משמעתיות לא נמצאות בחוקים הפליליים אלא בחוקים שונים המתייחסים למשמעת: חוק שירות המדינה (משמעת), 63. סעיף 17 עוסק בתיאור התנהגויות שיש  בהן עבירות משמעת. דוגמה:

עשיית מעשה או התנהגות הפוגעת בשירות המדינה.

אי קיום נוהג, חוק, תקנה או התרשלות

התנהגות שאינה הולמת את התפקיד.

חיים כהן מציין שאלו סעיפים רחבים וסתמיים כי אינם מגדירים בבירור (מה זה “אינה הולמת?”). דוגמה:

קבלת מתנות. יש תקנות שאוסרות על עובד מדינה לקבל מתנות.

ייתכן מצב שאדם יורשע בדין פלילי, ובית הדין למשמעת יקבע שיש כאן

פגיעה מוסרית – חיים כהן קובע שהפגיעה המוסרית היא פגיעה במוסר, ולא בחוק כתוב כלשהו.

מקרה הג’אקוזי של רפי פלד.

טענת הגנה: זה היה מלון בהרצה, וההנחה ניתנה לכולם.

23.5.2012 (שיעור 8)

שחיתות

• קירקגרד במאה ה-19 הגדיר את השחיתות כתופעה המנוגדת למוסר ולאסתטיקה (רף נמוך – לא מדובר על פשעים).
• פיטר דרוקר במאה ה-20, איש מדעי המדינה דיבר על הגדרה שונה: כאוס אתי – רף נמוך מאוד, אפילו לא מדובר על “כאוס מנהלי”.

ד”ר שמחה ורנר הגדיר: עבירות צווארון לבן על ידי מספר מאפיינים –

1. חובות משפטיות ומנהליות שכוונו לרווח אישי של המושחת.
2. הגדרות כלכליות – רווח לחברה על חשבון היושר.
3. אינטרס ציבורי – רווח למפלגה ולארגונים פוליטיים אחרים (דוגמה: אינטרס לטובת המפלגה. אהוד אולמרט יצא זכאי באשמת זיוף חשבוניות. מה היה החשד? שבעלי עסקים נתנו שוחד “תרומה” למפלגה – וקיבלו חשבוניות שמוכרות לצורכי מס. הערה: מי שהואשם בסופו של דבר הוא הגזבר הראשי. הוא זוכה משום שזוהי היתה עדות כבושה (כי הגזבר טען במשפטו שזה מה שנאמר לו לעשות). בסופו של דבר, אי אפשר להתעלם מכך שגם נותן השוחד לארגונים פוליטיים מרוויחים בסופו של דבר (ובמקרה הנ”ל, גם הרוויחו חשבוניות לצורכי ניכוי מס).

פטר וולש מתייחס לאנשים שמעורבים בתופעת השחיתות, ומגדיר מספר מרכיבים:

1. התורם – מי ש”תורם” את השוחד. נותן השוחד.
2. המקבל.
3. תמורת מה – יכול להיות משהו קונקרטי או “שלח לחמך על פני המים” (כמו בעניין דרעי, שאותו שיחדו לפני שהיה בעל כוח).
4. סוג התשלום – האם בכסף או בשווה כסף?

(בעבירת השוחד, נותן השוחד, מקבל השוחד והמתווך – דינם זהה).

דובל מדבר על תופעה ייחודית, תרבותית המתייחסת לנאמנות, מוסר, ופגיעה בטובת הציבור. דובל אינו מתייחס לחוק עצמו, אלא רק לנאמנות ולאינטרסים ושם דגש על ההבדל בין טובת הפרט, לטובת הכלל.

מאפייני השחיתות לפי וורנר: השחיתות היא תהליך אנושי אוניברסאלי שהוא חלק מאורח החיים.

השחיתות היא עניין יומיומי. ישנן מדינות שללא שוחד לא מתנהלות. השחיתות היא דרך פעולה במרבית מדינות העולם.

מקור השחיתות על פי וורנר:

1. כאשר קיימת מערכת יחסים בין קליינט לבין נותן שירותים (דוגמה: שוטר שנותן שירות לאזרח).
2. חוסר יושר פוליטי או חברתית – כלכלי מעודד שחיתות.
3. בחברה בה יש אוריינטציה שירותית, יש מקור לשחיתות (ברגע שמדינה נותנת שירותים – אז יש איפה להכניס את השוחד. במדינה קפיטליסטית, אין הזדקקות לשוחד).
4. בחברה בה יש פיקוח יתר, או פחות מידי פיקוח ממשלתי. דוגמה: בארץ, הייתה תקופה שאסור היה להחזיק דולרים, ואז היו המון “עבריינים” סביב עניין זה.
5. ריבוי מעורבות ממשלתית במדינות לא מפותחות מחד, או ריבוי שירותי רווחה במדינות מפותחות.
6. אינפלציה כגורם כלכלי, המעודדת אזרחים לעבור עבירות שחיתות.
7. חולשת מנגנוני פיקוח ממשלתיים, בצירוף חוסר מודעות לשחיתות, גורמיה ומאפייניה – גורמת לשחיתות.

לקרוא את נושא “שחיתות” בסיכומי הקורס של יהושע למברגר (בג”צ גנור).

הסברים לשחיתות

ויליס מסביר את השחיתות:

1. אדם דואג לעצמו.
2. חישובי עלות – תועלת.
3. הסבר רציונאלי – ה”מושחת” מסביר לעצמו את ההתנהגות שלו כהתנהגות רציונאלית (השפעה של מישהו אחר, זו בעצם לא עבירה).
4. השפעת גורמים חיצוניים – הסביבה (בלי שוחד, אין סיכוי שבעולם לקבל דבר) כלומר: כולם פועלים כך. דוגמאות נוספות: רצון לעזור לחברים, החברה הופכת להיות חומרנית, והנורמות משתנות כך שהתנהגויות שלא היו מקובלות בעבר הופכות מקובלות, או להיפך. דוגמה: השר משה דיין היה נוהג לגנוב עתיקות, אבל לא עשו מזה עניין.

דוגמה: אבו חצירא היה שר והייתה לו עמותה, והוציא כספים למטרות שאינן מטרות העמותה – טענתו: זוהי הנורמה המקובלת! דוגמה עדכנית יותר: צחי הנגבי, שאפילו הצהיר בכתבה שנתן מינויים פוליטיים.

שמחה ורנר מפתח את גורם הרציונליזציה – שיכלונה:

שיכלון – תהליך באמצעותו מוצא העבריין תירוץ או צידוק למעשיו. “על מנת למנוע ערעור של איזון נפשי, או לגרום לכך שאדם לא יורשע, יכול העבריין להכחיש כי הוא אחראי למעשיו, או להטיל את האחריות על גורמים וכוחות שאינם תלויים בו” (דוגמה: “לא הייתה לי ברירה, כי אחרת היו מפטרים אותי.”)

האדם יכול להמעיט בערך מעשיו עד כדי שלילת העבריינות  ממעשים אלו.

הקשר בין אתיקה לשחיתות שלטונית

היינדהיימר – מדבר על שחיתות שלטונית = כל מעשה של עובד ציבור, נבחר או ממונה, החורג מהגדרות התפקיד ומהנורמות המקובלות בחברה, למען השגת תועלת שאינה קשורה בהגדרת תפקידו.

ספר חדש בנושא: מצקין וארבל גנץ – אחריות ציבורית של עובדי ונבחרי ציבור.

הם מדברים על:

1. פעולות במסגרת התפקיד – התחום הלבן
2. פעולות החורגות מכללים אתיים – התחום האפור.
3. מעשי שחיתות פוליטית – חריגה מהחוק – התחום השחור.

מודל זה מלמד כי קו העובר בין התחום האפור לשחור הוא ברור וחד משמעי ונקבע על ידי המחוקק. לעומתו, ההבדל בין התחום הלבן לאפור אינו נהיר ושקוף. ניתן להבחין בין טווח המעשים הנחשבים כחורגים מכללים אתיים שהוא רחב יותר מהמעשים הנתפסים כמעשי שחיתות פוליטית, אשר ביחס אליהם אין מחלוקת.

בנוסף, הגדרת המעשים בכל אחד משלושת הקטגוריות עשויה להשתנות.

דוגמה: מתן שוחד – תחום שחור, כי מדובר במשהו שהוא בניגוד לחוק. אולם, אם האדם לא הבין שמדובר בשוחד, ולכן לא קיימת מחשבה פלילית (המרצה לא ידע שהתלמיד משלם לו בעבור ציון, וחשב שהוא נותן לו בונוס על היותו מרצה טוב), או שמדובר במשהו קטן – עדיין יש כאן חריגה מהמוסר – תחום אפור.

דוגמה: בית מלון שנמצא בהרצה, ונותן הנחה לכולם – שוטר קיבל את ההנחה כמו כולם, אבל יכול לטעון מבקר: גם אם כולם מקבלים, אסור ששוטר יקבל את ההנחה, כי ייתכן שזו דרך “להכשיר” את השוחד.

דוגמה נוספת: איש משטרה בדרגה בכירה, יצא עם מזכירתו לסיור בצפון. הייתה לו סמכות להישאר במלון – הוא זייף את המסמך, ומחק את המזכירה. ואולם, היה מדובר בסכום לא רציני. נכון שזו עבירה פלילית אבל אפשר להעמידו לדין משמעתי. המפכ”ל לא העמיד אותו לדין משמעתי, בתנאי שיפוטר (אותו איש המשטרה הסכים מסיבות שונות). טענת המפקח, אשר היה צריך להסביר את שיקוליו שלא להעמיד לדין: הפיטורין הן הרבה יותר חמורים. נזיפה ו”להמשיך הלאה” זה לא מספיק, כי היום הוא מקבל נזיפה, ומחר הוא המפכ”ל הבא.

מספר הנחות של מצקין:

1. מדובר במעשה שנעשה על ידי עובד ציבורי, שעליו למלא אחר אינטרס ציבורי מסוים, תפקידו מוגדר בחוק או בתקנון, משכורותו משולמת מקופת הציבור והוא נמצא תחת בקרה ופיקוח מתמידים.
2. תחת הגדרת שחיתות פוליטית נכללים כל אותם מקרים בהם מעורבים יחידים, הנושאים בתפקיד ציבורי בכל רמה ודרג – מפקיד זוטר ועד נשיא המדינה. אישים אלו מועסקים במוסדות ובגופים המפוקחים, מבוקרים ומצויים בבעלות המדינה או בבעלות ציבורית אחרת. אחריותם היא כלפי הציבור, והם חלק מהמגזר הציבורי.
3. כמעשי שחיתות פוליטית יחשבו רק אותם מקרים בהם עובד ציבור, הנבחר או הממונה, עשה שימוש חריג במשרתו המוגדרת, או בעוצמה המוענקת לו מתוקף תפקידו או מקרים בהם נעשה ניצול בפועל של התפקיד או המעמד.
4. מדובר על אירוע של הפרת חוק.
5. מדובר במקרה בו לעובד תועלת מכל סוג, ולאו דווקא חומרית (מינוי פוליטי).

 30.5.2012 (שיעור 9)

מאמר של י. שלום בנושא שחיתות פוליטית: אין תיאוריה בתחום השחיתות, ואין הגדרה מקובלת על כולם. מדובר במושג טעון ערכים ולא נראה שניתן יהיה להגיע להסכמה רחבה והגדרה אחידה של שחיתות פוליטית.

אידנהיימר – שלוש קטגוריות של הגדרות:

• הקטגוריה הראשונה (חוק) – הגדרות שרואות בשחיתות חריגה מנורמות חוקיות, או נורמות של חובה כלפי הציבור לשם השגת טובות הנאה אישיות.
• הקטגוריה השניה (כלכלי) – הגדרות הרואות בשחיתות “מכפיל כלכלי” – סוג מיוחד של טובין שבאמצעותו עובדי הציבור יכולים להגביר את טובות ההנאה שלהם בהתאם לעיצה ולביקוש, הקיים בשוק המצוי בשליטתם הרישמית.
• הקטגוריה השלישית (טובת הציבור) – כוללת הגדרות הנובעות מתפיסה של טובת הציבור. הגדרות אלו מדגישות העדפת אינטרסים פרטיים על פני אינטרסים ציבוריים תוך בגידה בטובת הציבור.

ורנר – מאמר מ-1987:

1. שחיתות היא כאשר עובד ציבור מועל בתפקידו או באמון הציבור למען אינטרסים אישיים.
2. החוק היבש – שחיתות היא כל מה שמוגדר כשחיתות על פי החוק.
3. הציבור – אין זה חשוב אם החוק קובע שזו שחיתות, שכן אם הציבור מתעלם מהחוק ונוהג בצורה אסורה, החוק מתרוקן מתקפותו ואין לו משמעות.

אבוהב משלב בין החוק, המוסר ודעת הקהל:

• נפוטיזם – העדפת בני משפחה.
• שלל – מתן לאנשי המפלגה, הרחבת “השלל” – ביסוס המעמד.
• שוחד.

אבוהב מסווג את השחיתות לדרגות שונות:

1. שחיתות שחורה – התנהגות הזוכה לגינוי של כל הציבור והמנהיגות שדורשים הטלת עונש על המבצע.
2. שחיתות לבנה – הציבור והמנהיגות לא רואים פגם מוסרי בהתנהגות ולא דורשים עונש.
3. שחיתות אפורה – אין הסכמה הדדית בין המנהיגים והציבור, או האם יש להטיל עונש בגין ההתנהגות.

ניתן גם לחלק את סוגי העבירות על פני סקלה:

ליקוי מנהלי > פגם מוסרי > פגיעה בטוהר המידות > שחיתות > עבירה פלילית.

רמת השחיתות בחברה מושפעת:

1. משתנים תרבותיים ובפרט רמת הגיבוש בחברה. ככל שהחברה יותר מגובשת כך רמת השחיתות יורדת.
2. כלכלה – ככל שהמצב הכלכלי של המדינה טוב יותר, תהיה פחות שחיתות.
3. דת ופוליטיקה – ככל שההיררכיה נוקשה יותר, תהיה יותר שחיתות (ככל שהמנהיגות מנוכרת יותר ומרוחקת מהעם).
4. מין – קיימת טענה שככל שיש יותר נשים, יש פחות שחיתות.
5. חקיקה – ככל שיש יותר חוקים ותקנות, יש יותר עבירות.
6. טכנולוגיה – ככל שהטכנולוגיה מתקדמת יש יותר שחיתות (למשל: זיוף דולרים. ארה”ב החליפה את השטרות של 100 דולר בגלל מכת הזיופים).

מינויים פוליטיים

מאמר של יצחק זמיר – מינויים פוליטיים כביטוי לשחיתות שלטונית.

מינוי פוליטי מוגדר על ידי זמיר: כאשר ממנים אדם לתפקיד רק בשל הקשר הפוליטי, וללא אותו הקשר הוא לא היה מתמנה לתפקיד. לרוב, מדובר באדם פעיל בחיים הפוליטיים, ומטעם זה הוא נבחר לתפקיד.

חבר מרכז מפלגה היא מינוי פוליטי קלאסי – ואם לא ממנים חבר מפלגה, ממנים בן משפחה.

בארה”ב – כל בעלי התפקידים מתפטרים עם כניסתו לתפקיד של נשיא חדש. באנגליה – יש “סיביל סרוונט” – לא משנה להם מי נמצא בראש המדינה. ישראל נמצאת בעמדת ביניים.

הפוליטיקאים רוצים “משרות אמון” – רוצים שהעובדים איתם לא יהיו נגדם.

וועדת איתור או מכרז – מטרתם בחירת האיש המתאים ביותר לתפקיד.

המינוי הפוליטי לפי זמיר מתאפיין בפניית השר ישירות אל המועמד. מדובר גם במינוי תפקידים, ובאספקת שירותים – והזוכים הם האנשים שהשר רוצה ביקרם.

לפי זמיר יש לפעול בשני עקרונות:

1. קבלה לשירות המדינה תונהג על בסיס של שוויון. לכל אדם במדינה תהיה הזדמנות להציע עצמו ולהתקבל לשירות המדינה בלי קשר לכרטיס המפלגה שלו.
2. למשרות בשירות המדינה ימונו האנשים המתאימים ביותר למשרה על בסיס של מעין תחרות.

על בסיס עקרונות אלו נחקק ב-1959 חוק שירות המדינה (מינויים). החוק קבע שלמשרות הקבועות בשירות המדינה מתקבלים עובדים על בסיס תקן. לא ממנים אדם על תקן שלא במכרז. במכרז יושבת וועדה מקצועית ואובייקטיבית שאמורה לבחור את הכשיר ביותר.

כאשר נחקק החוק, הוא הוריד משמעותית את תופעת המינויים הפוליטיים. בשנת 1977 למרות רצונו של ראש הממשלה מנחם בגין החלו המינויים הפוליטיים לצבור עוצמה.

בשנת 1990 קבע בית המשפט העליון שהמינויים הפוליטיים אינם חוקיים, אך למרות זאת המינויים נמשכו ונעשו מינויים פוליטיים למשרות שאינן מוגנות בשיטת המכרז (משרות הנהלה בחברות ממשלתיות ובתאגידים ציבוריים: רשות הנמלים, המוסד לביטוח לאומי וכדומה).

המאבק במינויים הפוליטיים על פי זמיר:

1. חקיקה.
2. חקירה – משטרה וביקורת המידנה.
3. חינוך ובניית דעת קהל
4. עבירה של מרמה והפרת אמונים – סעיף 284 לחוק העונשין.
5. איסורים מנהליים – קיימים איסורים מנהליים המהווים גם הם עבירה של טוהר המידות. למשל: ניגוד עניינים, עניין אישי, עשיית רווח כתוצאה ממידע שהגיע לידי, חריגה מסמכות, ניצול מעמד לרעה וכדומה.

6.6.2012 (שיעור 10) – סיכום מאת: יפעת דותן

סכנה ושחיתות ציבורית:

לדברי יצחק זמיר – שחיתות ציבורית נקשרת לביטחון הלאומי. מהי שחיתות וכיצד מתקשרת לביטחון הלאומי? לדבריו, שחיתות מהווה אלמנט חשוב ומשמשת מרכיב בביטחון הלאומי.

במלחמת העצמאות ב- 48′ ניצחה ישראל 7 מדינות ערביות וחזקות אך מושחתות. כשיש מדינה מושחתת קיימת סכנה שגם הצבא שלה מושחת. צבא מושחת הינו צבא לא מאורגן, לא יעיל וחסר מוטיבציה ולכן הוא חלש. השחיתות דומה לסרטן שמתפשט בגוף ואוכל אותו וכשהוא מתפרץ לא ניתן לחסלו ולסיכום, השחיתות מסכנת את עצם הקיום הלאומית שחיתות שלטונית, סכנתה, מהווה איום על הדמוקרטיה משום שהיא מערערת את אמון הציבור בשלטון. הציבור לא יסמוך עליו בין היתר משום חששו שהחלטות אינן תקינות והן נגועות השחיתות.

סכנות נוספות:

• הציבור יחפש מנהיג חדש שימגר את השחיתות אך מנהיג כזה עלול לערער את היציבות הדמוקרטית.
• מתמנים אנשים לא ראויים אלא מתוך שיקולים אישיים, גופים לא מתאימים מקבלים רישיונות בשל קשרים אישיים וכך המערכת נהרסת.
• תחושת הכבוד לחוק, נהרסת.

דוגמא לשאלה במבחן: מהן הסכנות לשלטון הלאומי על פי זמיר?

סכנות נוספות: נזק כספי עקיף – ביטוח עולה בשל החלטות לא טובות, דמורליזציה ע”י האנשים ואובדן שליטה ע”י ההנהלה. כלומר, יש חשש לנזקים קשים כתוצאה מכך.

אמיר ליכט במאמרו, מצא קשר ישיר בין שחיתות לצמיחה כלכלית. השחיתות משפיעה על הצמיחה והוא מצא שרוב המחקרים מוצאים שהשחיתות היא שגרמה לעוני והיא מקשה על צמיחה כלכלית. ליכט מוצא שיש קשר לרבות בין העדר שלטון לבין תופעות תרבותיות שליליות. עד כאן סכנה שבשחיתות לקיומה של המדינה.

התמודדות עם בעיית העבריינות של תופעת הצווארון הלבן:

כדי להתמודד עם בעיה זו, הרשויות צריכות לעשות שינויים מהותיים ולעבוד בשת”פ על מנת להקטין את התופעה בבתי המשפט, ברשות המחוקקת ובאכיפה נכונה.

אדם בשם בקווין בשנת 2002 בספרו White-collar crime מציין מס’ שיטות למיגור התופעה:

• יש לדאוג ליחידות אכיפה – יחידות שוטרים מיוחדות לעבירות צווארון לבן (למשל אצלנו, יחידת חקירות יאח”ה)
• יש לעבוד על שוויונות החוק והענישה. היינו, ענישה הוגנת בהתאם לעבירה. אין להקל בעבירות צווארון לבן תוך השקעת משאבים במערכת בתי המשפט. יש ליצור חזקות ראייתיות שיקלו על הוכחת היסוד של עבירת פליליות והטלת סנקציות שיביאו להרתעה.
• על הרשות המחוקקת לחקוק חוקים נוספים על הקיימים. חוקים שיהיו הוגנים ויחמירו עם עברייני צווארון לבן. כל הרשויות צריכות לתת תשומת לב מרבית, פענוח עבירות מסוג זה דורש משאבים רבים ועל כן יש לשים בראש סדר העדיפות, גם מקרים כאלו.
• יש להעלות את המודעות לציבור בנושא עבריינות צווארון לבן.
• פיזור סמכויות בידי עובדים רבים ייצור קושי להונות את החברה לעומת סמכות ביד אחת שאז הסיכוי למעול תהיה גבוהה יותר.
• קביעת סלקציה מבוקרת בקביעת הסגל והספקים. כלומר, יש לבדוק את הרקע של כל עובד, לנתחו מבחינה אישיותית פסיכולוגית ולא למהר בהכנסת עובדים גם אם הצורך לכך גבוה. (פוליגרף למשל)
• הגברת ביקורת ובדיקות – על הממונים להרבות בביצוע בדיקות דבר שירתיע את העובדים מלעבור עבירות בבחינת “כבדהו וחשדהו”.
• קביעת תוכנית מסודרת של כל חברה לצמצום הונאות. דוגמא טובה לכך היא המעילה של אתי אלוני – אם מעבידיה היו בודקים לפי כל הקריטריונים שציינו לעיל אזי היה עולה כי משפחתה עוסקת בהימורים וקבלתה לתפקיד הייתה נבחנת בשנית.

אדם בשם היינץ ממליץ ליצור מנגנון הגנה מקדים לצמצום התופעה בתוך החברות.

אשם בשם רוד וויליס מציע תוכניות כמו: על המעביד לפעול ולא לזנוח אותו, לא להצדיק עבירות של עובדים, מתלוננים, או עבירות בתוך המשפחה. עוד אומר, לא להאמין לשיטות אבטחה בעסק,תמיד לשפר ולא להאמין שדי ברוח צוות טובה למניעת עבירות, ולא להאמין באופן עיוור בעובדים גם לא בוותיקים.

עיתונות ושחיתות:

דעת קהל ושחיתות, לחץ מתחקירים (ר’ מקרה גליה מאור שוויתרה על פיצויים על מנת שיקצרו לה את תקופת הצינון שלה).

3 גישות עיקריות בהתמודדות לדעתו של דורון נבות:

• גישה אתית פרופסיונאלית אשר מעלה על נס את חיזוק היושרה בקרב יושבי הציבור. טיפוח המערכת שהרבה יושבי הציבור לא רוצים לעשות שימוש לרעה כדי לקדם את ענייניהם. היינו, חינוך, טיפוח ואתיקה.
• גישה תועלתנית המורכבת ממס’ אסטרטגיות: אחת, לספק תמריץ טוב יותר להתנהגות ראויה. שניה, הרתעה ושלישית תגמולים חומריים.

במסגרת זו אסטרטגיה הנקראת מקרו כלכלית הממליצה על שינויים במבנה המשק למשל צמצום הרגולציה המצטמצמת. עוד אומר נבות, אסטרטגיה משפטית, ניהולית, עובדים שסרחו, אימוץ גישות מהסקטור הפרטי ע”י הסקטור הציבורי למשל שיפור תנאי שכר של בכירים. לאחר מכן, אסטרטגיה מיקרו כלכלי – להקשות על קשרים הדדים בין שותפים לשחיתות לעודד שקיפות.

• גישה פוליטית – מיזוג שתי הראשונות וציון שהשחיתות היא בעיה פוליטית. קרי, מה שטוב לאוליגרך הוא רע לאחר וגיוס המע’ הפוליטית לקביעות מקובלות.

פעילות של נבחרי הציבור ודוגמאות לגישה הפוליטית:

• על נבחרי הציבור להתנהג בהתאם למעמדם תוך נאמנות לציבור ולתת דוגמה אישית.
• צמצום מס’ משרדי הממשלה ולהפסיק לצרף מפלגות תמורת טובות הנאה.
• לתפקיד שרים יתמנו אנשים ללא רבב
• הממשלה תגבש תוכנית למאבק לצמצום מעשי שחיתות וברשות המבצעת.
• על המפלגות הגדולות לרבות אופוזיציה לגבש תוכניות למאבק בשחיתות.

העמקת המודעות לציבורית לשחיתות פוליטית:

• היועמ”ש ידווח לציבור על תלונות וחקירות של אנשי ציבור בכירים.
• גיבוש תוכנית חינוכית שתבהיר מושגי יסוד ואתיקה פוליטית.
• צמצום אי שוויון בחברה.
• צמצום הריכוזיות במשק וריסון ההשפעה של משפחות ההון.
• צינון על עובדי הציבור כדי למנוע תפקיד באותה החברה.
• הצהרות הון – לפני כניסה לתפקיד של איש ציבור. כל אחד יתן הצהרה של ההון שלו.
• ניגודי עניינים ותיחום ברור יותר בין הפרט לציבור.
• חיזוק המפלגות ועידוד כניסת גורמים חדשים למערכת הפוליטית.
• בחירות פנימיות במפלגות – למנוע כניסת גורמים שליליים למפלגות.
• השפעת שתדלנים (לוביסטים) על חברי הכנסת ועל תהליכי חקיקה.
• איכות העובדים הממונים בשירות הציבור וקידומם. כלומר: קביעת כללים לבחירת נציב המדינה, לעובדי משרות אימון וכו’.
• מכרזים – צמצום הפטור. יותר לפקח על הנושא.
• מבקר פנים בגופים ציבוריים.
• צמצום שחיתות ברשויות מקומיות.
• חיזוק הגילוי והחקירה של גילוי שחיתות. לחזק את מנגנוני האכיפה.
• מסקנות מנהליות.
• הרחבת נוהל ניהול אישי.

חיוב אישי: יש במשרד הפנים אגף לחיוב אישי המקבלת מידע על התנהגות בלתי תקינה של רשויות מקומיות. הממצאים מגיעים לוועדה בראשות השופט זיילר, והיא ממליצה לשר הפנים אם יש מקום לחיוב באופן אישי את ראש הרשות המקומית בגין הוצאת כספים באופן לא תקין והשר חותם על הטופס.

בכל אותם מקרים של חיוב ראש הרשות ברגע שוועדת זיילר המליצה, שר הפנים יכול לחייב וראש הרשות חייב לממן את ההוצאות מכיסו הפרטי. זה כלי מבוצע וטוב לאכיפה.

13.6.2012 (שיעור 11)

ההתמודדות בעבירות הצווארון הלבן – מנהלית ופלילית

במשטרת ישראל, אגף החקירות והמודיעין הוא אגף משולב. עבירות צווארון לבן מכונות במשטרה “עבירות חשיפה”, משום שעל עבירות צווארון לבן יש מתלוננים לעיתים רחוקות. עבירות חשיפה לא חייבות להיות רק עבירות צווארון לבן, למשל: סחיטת דמי חסות, סמים – הנרקומן, כמו לספק, אין אינטרס להתלונן.

הקשיים בעבירות הצווארון הלבן:

• בעיות בדין – אי בהירות בהגדרת היסוד העובדתי של העבירות, וההבדל (הקטן) מעבירה משמעתית. דוגמה: ראשי ערים שעוברים עבירה אינם כפופים לדין משמעתי, לעומת עובדי עירייה.
• סעיף 284 – מרמה והפרת אמונים – בעיית הגדרה.
• תיק חקירה – אין ראיות חותכות, ויש להוכיח את העבירה על ידי התנהגות – ראיות נסיבתיות.
• הוכחת היסוד הנפשי – האם החשוד היה מודע לעבירה? וכן יש להוכיח את היסוד הסובייקטיבי של החשוד.
• החשוד יודע להסוות את מעשיו (דוגמה: אתי אלון).
• טענת טעות מצד החשוד – כיצד להתגבר על כך? אלי הורוביץ הועמד לדין על עבירות מיסים, ולטענתו: הוא קיבל עצות מעורך הדין שלו. בפרשת “פרומדיקו” 1999, אלי הורוביץ הורשע במחוזי על ידי השופטת פרוקצ’יה. בערעור בעליון הוא זוכה. כלומר: השופטים מתייחסים לאותה העבירה בצורה שונה.
• החשודים נעזרים בעורכי דין מהשורה הראשונה, ומעלים טענות משפטיות משמעותיות.
• אין קורבן במרבית המקרים, בעבירות צווארון לבן. כמו כן, גם כאשר יש קורבן, הוא אינו מודע להיותו קורבן.
• השחיתות מתבצעת במסגרת פעילות רשויות השלטון ומערכת ציבורית, וקשה להילחם עם גורמים שמצויים בתוך המערכת (דוגמה: דרעי).
• פיזור המידע בין גורמים רבים.

השופטת בייניש מונה קשיים נוספים:

• היעדר גבולות מוגדרים, והצורך בפרשנות הסעיפים שעבירות הצווארון הלבן.
• איך ראוי להשליט את הנורמות במדינה, כאשר אין כללי התנהגות. דוגמה: צחי הנגבי.

הכלים ללחימה בעבירות צווארון לבן:

עבירות שיש עימן קלון – כאשר השופט מחליט שיש עם העבירה קלון, האדם מנוע מלכהן בתפקיד ציבורי. המבחנים לעניין קלון נקבעו בבג”צ 283/66 ארביב נ’ דנינו:

1. עבירה פלילית שהאיסור הכלול בה הוא מובן מאליו (למשל: שוחד), וכמו כן, כוונה פלילית לעבור את העבירה.
2. הערה: השופטים לעיתים מתייחסים לעבירות מיסים כעבירות שהאיסור הוא לא מובן מאליו, אבל ישנם מקרים בהם הגדירו עבירות מיסים כעבירות שיש עימן קלון.
3. העונש המוטל בגינה של ההתנהגות – שתי גישות: האם להתייחס לעונש המירבי הקבוע בחוק או לעונש שהוטל בפועל בגין אותה העבירה.
4. באילו נסיבות נעברה העבירה (למשל: דרגתו של עובר העבירה).
5. אישיות העבריין (למשל: עבריין מועד).

קיים קושי בקביעה מוחלטת של מבחנים.

ת.פ. 161/93 מדינת ישראל נ’ מאיר ניצן – מהי התנהגות שיש עימה קלון?  על פי פסק הדין: “התנהגות המגלה שחיתות, בזויה בעסקי ציבור, פגם מוסרי המעיד על בעליו שאין הוא ראוי לבוא בקהל ישרים, עבירה שהיא בושה וחרפה לעושה.”

פרופ’ דפנה ברק-ארז קובעת: למשפט המנהלי יש תפקיד חשוב במאבק. באמנת האו”ם נגד שחיתות מוזכר השימוש באמצעים מנהליים, למשל: קביעת קריטריונים למינוי לתפקיד, שקיפות.

בבג”צ 1/49 בז’רנו נ’ שר המשטרה אשר דן במאבק נגד המאכרים, קבע השופט חשין: גם אם העתירה נדחתה בגלל חוסר בסיס חוקי לטיפול בבעיה, ישנם כללים של המשפט המנהלי בהתמודדות: הסכמים פוליטיים שנוגדים את תקנות הציבור, יש לבטל.

בבג”צ 1523/90 לוי נ’ רה”מ: החובה לגלות לציבור את תוכנם של הסכמים פוליטיים.

חוקים להתמודדות (היבט מנהלי)

1. חוק שירות המדינה (מינויים) 1958 – למשל: חובת המכרזים.
2. חוק שירות המדינה (סיווג פעילות מפלגתית ומגבית כספים) 1959 – מבטיח שעובדי מדינה לא יתעסקו בפעילות פוליטית.
3. חוק שירות המדינה (הגבלות לאחר פרישה) 1969 – “חוק הצינון”.
4. חוק שירות המדינה (משמעת) 1963.
5. תקנות לעידוד טוהר המידות בשירות הציבורי 1994 – לעודד אנשי ציבור להגיש תלונות על פגיעה בטוהר המידות. נשיא המדינה אמור לתת תעודות הוקרה על חושפי שחיתות.

ציטוט סעיף 17 לחוק שירות המדינה (משמעת) 1963: עובד מדינה שעשה בישראל או בחו”ל אחת מאלה, יאשם בעבירת משמעת:

1. עשה מעשה או התנהג באופן שפוגע במשמעת שירות המדינה.
2. לא קיים את המוטל עליו כעובד המדינה על פי נוהג, חוק או תקנה, או הוראה כללית או מיוחדת שניתנו לו כדין או התרשל בקיום המוטל עליו כאמור.
3. התנהג בהתנהגות שאינה הולמת את תפקידו כעובד המדינה, או התנהג התנהגות שעלולה לפגוע בתדמיתו או בשמו הטוב של השירות הציבורי.
4. התנהג התנהגות בלתי הוגנת במילוי תפקידו…
5. השיג את מינויו בשירות המדינה במסירת ידיעה כוזבת או בהעלמת עובדה הנוגעת לעניין, או בשימוש באיומים או בכוח, או באמצעים פסולים אחרים.
6. הורשע על עבירה שיש עימה קלון.

כלומר: לגבי סעיף 6, אם אדם הורשע בעבירה שיש עימה קלון, הוא יוכל גם לעמוד לדין מנהלי.

20.6.2012 (שיעור 12)

שוחד – כל עבירות השוחד: מתן, קבלה ותיווך – העלו את העונש מ-7 ל-10 שנים. שוחד יכול להיות גם בשיטת “שלח לחמך על פני המים” (קח כסף, ו”נסתדר אח”כ”).

שוחד בספורט – מכיוון שעבור עבירות השוחד נדרש להיות עובד ציבור, הוסיפו גם את העבירה הזו – 3 שנים.

סעיף 284 – מרמה והפרת אמונים. יש הטוענים שיש לבטל את הסעיף משום שהוא לא מוגדר. בפס”ד שבס נקבע שניגוד עניינים זה מרמה והפרת אמונים (עד אותו פסק דין זה היה עניין משמעתי – לא הייתה התייחסות פלילית).

קבלת דבר במרמה – לא צריך להיות עובד ציבור. כמה דרגות:

1. עבירה רגילה (3 שנים).
2. נסיבות מחמירות (5 ו 7 שנים).

אודות הבחינה:

הבחינה היא שעתיים. מחולקת לשני חלקים – שאלת חובה. 50%, שלוש שאלות קטנות שיש לענות על שתיים מהן – כל שאלה 25%.

סיכום הנושאים שנלמדו במהלך הקורס:

אדווין סאתרלנד – הטביע את המושג, על תרומתו (הרחבת המסגרת – תיקים שלא לקחו אותם בחשבון קודם לכן כגון עבירת כופר – עבירות מנהליות, תיקים שנסגרו). הוא הגיע לממצא שמדובר באנשים ממעמד בכיר, ולא ה”עבריין המצוי”. מדובר על אדם שלומד תוך כדי עבודתו.

ההתנגדויות לסאתרלד –

• מומחה במשפט פלילי לוקח בתיקים שהובאו בפני בית משפט, אבל לא תיקים מנהליים.
• תופעה שהיא כל כך רחבה עד שהפכה להיות נחלת הכלל.
• הציבור לא מתייחס לעבירות אלו כאל עבירות.
• מה לגבי אדם במעמד בכיר אשר שיקר במס ההכנסה – האם זה צווארון לבן?

טאפאן – מדבר על אותם דברים, אך מתייחס לעבירה רק לגבי אדם שעבר התנהגות שאסורה על ידי המדינה, ונידון בבית המשפט (הגדרה יותר מצומצמת).

ניגוד עניינים – פס”ד שבס. אדם אסור שיהיה בניגוד עניינים – המטרה: לחזק את האמון הציבורי בבעלי התפקידים.

שפירו.

ווילר, וויסברוד, וורינג, בויד – מחקר:

1. דגש על עבירות הנעברות בתוך הארגון.
2. פעולה המבוצעת באמצעות תחבולה, מרמה או תרמית.
3. ארגון בעל יוקרה, אנשים בעלי מעמד.

הרשי וגודפרסון –

1. שילוב של כוח וסמכות + הונאה.
2. הנזק לחברה מעבירות צווארון לבן, חמור יותר מנזק של עבירות אחרות.

נושאים נוספים לבחינה:

• נלקן, אדלהרץ, סימפסון, קנת-מן, קולמן, לותר, ווילר, רון שפירא, יוסי שיין.
• עבירות כלכליות – פרופ’ דן ביין.
• השופט חיים כהן.
• דורון נבות – כיצד הוא מגדיר שחיתות פוליטית.
• שמחה וורנר.
• מצקין.
• שחיתות פוליטית לפי שלום.
• מינויים פוליטיים לפי זמיר (הסכנה לביטחון הלאומי).
• הקשיים בלחימה בצווארון הלבן – דיניץ ופישמן.
• לחימה בשחיתות על פי דורון נבות.
• דפנה ברק-ארז – המאבק בעזרת כלים מנהליים.
• חיוב אישי ועבירה שיש עימה קלון.
• קשיים בלחימה בשחיתות.

בהצלחה.

[1] פרשת חשבון הדולרים, ויקיפדיה: פרשת חשבון הדולרים היא כינוי לעבירה על הוראות הפיקוח על מטבע בידי ראש הממשלה יצחק רבין ואשתו, שהובילה לפרישתו של רבין מראשות הממשלה בשנת 1977, בעקבות המלצת היועץ המשפטי לממשלה דאז, אהרן ברק.

הפרשה החלה כאשר העיתונאי דן מרגלית פרסם בעיתון “הארץ”, ב-15 במרץ 1977, שלאה רבין…מחזיקה חשבון דולרים בבנק…שבארצות הברית, בניגוד להוראות הפיקוח על מטבע זר שהיו בישראל באותה עת. החשבון…נפתח כחוק בעת שיצחק רבין כיהן כשגריר ישראל בארצות הברית ונשא את שם שני בני הזוג. …החוק הישראלי חייב את סגירת החשבון עם סוף הקדנציה (בשנת 1973), אולם בני הזוג המשיכו להחזיק בחשבון…החשבון כלל 90 אלף דולרים…

על עבירות מסוג זה נהוג היה להטיל קנס מנהלי, ללא העמדה לדין. משרד האוצר נטה לטפל באופן דומה גם במשפחת רבין, אך נתקל בהתנגדותו של היועץ המשפטי לממשלה, אהרן ברק, שהודיע על כוונתו להעמיד לדין את לאה ויצחק רבין.

בעקבות פרסום הפרשה והמלצתו המפורשת של אהרן ברק, יצחק רבין “יצא לחופשה” מתפקידו כראש הממשלה… כתוצאה מכך נמנע היועץ המשפטי מהעמדה לדין של בני הזוג רבין, ועל לאה רבין הוטל קנס בסך 250 אלף לירות. השופט דב לוין קבע אז כי “הכספים במטבע זר הוחזקו על ידי הנאשמת ונעשה על-ידה שימוש בהם במשך ארבע שנים רצופות ובמגוון של דרכים, שכל אחת מהן היא פסולה כשלעצמה”. לאהרן ברק לא סלחה לאה רבין, ובהלוויתו של יצחק רבין אף סירבה ללחוץ את ידו.

[2] פרשת ידלין, ויקיפדיה: פרשת ידלין – פרשת שוחד שנחשפה בישראל בחודש אוקטובר 1976, במרכזה עמד אשר ידלין, אחד האישים הבולטים ביותר במפלגת העבודה. חשיפת הפרשה הביאה למאסרו של ידלין, מנכ”ל קופת חולים כללית שאמור היה להתמנות לנגיד בנק ישראל.

בשנת 1976, החל השבועון “העולם הזה” לפרסם תחקירים על פעולות כספיות בלתי כשרות שנגעו לבכירי מפלגת העבודה ולקופת המפלגה. בין השמות שהוזכרו היו שמותיהם של אשר ידלין, שאמור היה להתמנות לנגיד בנק ישראל, ושל אברהם עופר, שר השיכון בממשלת רבין. מהתחקירים עלה כי השניים היו מעורבים בקבלת שוחד. כתב העיתון יגאל לביב הגיש תלונה במשטרה, והטיפול בתיק הועבר לראש אגף החקירות, בנימין זיגל.

חרף המינוי הרם, זומן הנגיד המיועד ידלין לחקירה באזהרה, כחשוד בקבלת שוחד, וב-18 באוקטובר 1976, שלושה ימים לפני תחילת כהונתו כנגיד בנק ישראל – נעצר… מיד עם תחילת משפטו הגיע לעסקת טיעון על פיה הודה בחמישה מקרים של שוחד וקבלת טובות הנאה… ידלין נדון לחמש שנות מאסר ולקנס של 30,000 דולר.

[3] אברהם עופר, ויקיפדיה: ב-3 ביוני 1974 נתמנה כשר השיכון בממשלתו הראשונה של יצחק רבין…בשנת 1976, עת כיהן עופר כשר השיכון בממשלתו של יצחק רבין, הועלו כנגדו חשדות לפיהם היה שותף למעשי שחיתות בחברת “שיכון עובדים”. פנייתו ליועץ המשפטי לממשלה, אהרן ברק, שיורה על הפסקת החקירה בעניינו, נענתה בשלילה. ב-3 בינואר 1977 נמצאה גופתו במכוניתו, לאחר שהתאבד בירייה. הוא הותיר אחריו מכתב ובו כתב: “זה שבועות וחודשים שמענים אותי, …אין לי ספק שהאמת תצא לאור, שלא מעלתי ולא גנבתי, ושהכל הן עלילות שווא,… “. לאחר התאבדותו נגנז התיק שנפתח כנגדו, והחשדות מעולם לא הוכחו בבית המשפט.

התאבדותו של עופר הביאה להרגשה ציבורית של קבס ומיאוס מן השחיתות השלטונית. על אף שההתאבדות נתפשה כטרגדיה אישית, והזעם הציבורי לא הופנה כלפי עופר שנתפש כקורבן, הצטרפה פרשה זו לפרשת ידלין, ול”פרשת חשבון הדולרים” של לאה רבין וגרמה לתחושה ציבורית לפיה שלטונה של מפלגת העבודה הינו מושחת…