חוק איסור לשון הרע בישראל

The Law of Defamation in Israel: A Comparative Study By Todd Harris Fries

Introduction Israel is a narrow stretch of land in the Middle-East, on the eastern shore of the Mediterranean Sea. [1]  From 1517 to 1917, it was ruled by the Turks as a remote part of the Ottoman Empire.[2]  In 1917 however, it was conquered by British troops and granted to England in 1922 by the League of Nations as a Mandatory Territory for the purpose of establishing a “national home for the Jewish people.”[3]  Despite constant conflict in the region, dating back to the first Zionist movement in the late 1800s, there has never been a period of lawlessness in the region or a single revolutionary event.   Israel, the Jewish State, was finally created in 1948 following World War Two.  After a large influx of Jews during the British mandate years, and mass migrations of Jews into Palestine during the war, the British released the Mandate over Palestine, and the Declaration of Independence proclaiming the establishment of the State of Israel was issued on the 14th of May, 1948.  As Israel was heavily influenced by the model of government and content of law imposed by the British during the Mandatory era, much of Great Britain’s governmental ideals and notions were smoothly adopted in 1948 by the state of Israel. [4]  Relying heavily on English law, the Israeli contribution to current Israeli law has been an effort to “fill in the gaps left by the prior British Mandatory rule.” [5]  Israel focused on constructing two types of law, both private law for private individual relations and public law for individuals against the government in a democratic state.  Private law was accomplished mainly through codification and relied heavily on European and American legal concepts.  Public law on the other hand had been “mainly judicial in the best common law tradition.”[6] Israel has adopted neither a formal constitution nor a Bill of Rights.  Although Israel’s Declaration of Independence stated that the constitution would be completed no later than October 1, 1948, [7] a single unified document has still never been created and the constitution remains a work in progress.[8]  Rather, eleven Basic Laws, formulated by Israel’s version of Parliament, the Knesset, embody the state’s constitution.  Israel’s Basic Laws were and still are created with a clear aim of ensuring that their content is accorded some protection against change[9] and that these fundamental laws are to be incorporated into their constitution.[10] As a burgeoning democratic state, Israel considers the right of an individual to protect their honor and reputation as a fundamental right.   The twelfth Knesset passed the Basic Law of Human Dignity and Liberty on March 17, 1992, as a testament to high value that Israel places on upholding its citizens’ dignity.  The Basic Law of Human Dignity and Liberty says that “human rights in Israel are based on recognition of the value of man, the sanctity of his life and the fact that he is free.” [11]  Human freedom in Israel is defined as the right to leave and enter Israel, the right to privacy and to intimacy, and avoidance of violations of the privacy of one’s speech, writings and notes.[12]  Although several cardinal human rights such as equality, freedom of speech and freedom of religion do not appear in the Basic Laws, these rights are afforded to Israeli residents by general principals that existed before the creation of the Israeli State[13] and are mentioned in Israel’s Declaration of Independence.[14]   Sources of Tort Law “The major part of the tort Law in Israel derives from the Civil Wrongs Ordinance of 1944.” [15]  The Civil Wrongs Ordinance was originally enacted by the British Mandate in 1947 and has subsequently been modified by the Knesset numerous times since its enactment.  The Ordinance defines both general torts, such as negligence, and specific torts, such as nuisance and trespass.  Also, the Civil Wrongs Ordinance contains a number of general tort principles such as causation, defenses and immunities.[16]   “Upon the creation of the State of Israel, private law saw the coalescing of a civil codification which was mainly the product of the Knesset as legislative authority with judicial lawmaking between the cracks of legislation.” [17]  As tort law in Israel continued to develop, the Knesset began to codify statutes that dealt with specific areas of tort law, including statutes that dealt comprehensively with defamation[18] and protection of privacy.[19]  The general concepts found in the Civil Wrongs Ordinance are complementary to those statutes that deal directly with specific torts. The Law of Defamation in Israel “The Israeli civil law of defamation was first embodied in sections 16 to 22 of the Civil Wrongs Ordinance of 1944, which essentially reflected English common law.” [20]  In 1965, these sections were struck from the Civil Wrongs Ordinance and were replaced by Israel’s Defamation (Prohibition) Law.  Defamation in Israel, unlike the United States of America, may constitute both a civil wrong and criminal offense.[21]  As such, the Defamation Law regulates both civil and criminal liability for defamation.[22] Defamation law in Israel “seeks the right balance between two basic values, the freedom of speech on one end of the spectrum and the protection of one’s honor and reputation on the other.” [23]  Israeli courts have struggled with creating a hierarchy of value with respect to these two basic rights.  Much of the courts’ struggle arises because Israeli law in general, and defamation law in particular, has been modeled after a combination of both English common law and American law.[24]  In general, American law tolerates a greater degree of freedom of speech than has been acceptable to English law and its Israeli counterpart.[25]  While the United States seeks to secure “uninhibited, robust and wide-open”[26] debate on public issues, Israeli defamation law has historically valued one’s reputation and dignity over freedom of speech.  However, the American approach has affected and helped shape the development of Israeli defamation, especially with respect to fair comment and public officials. Unlike American defamation, Israeli defamation does not make a distinction between libel and slander, and Israel has only one tort of defamation which covers both the spoken and written word. [27]  The Defamation Law  defines defamation as “anything the publication of which is likely (1) to degrade a person in the eyes of human beings or to make him the object of hatred, contempt or ridicule on their part; (2) to cause a person to be regarded with contempt for acts, conduct or characteristics imputed to him; (3) to injure a person in his office, whether a public office or any other office, or in his business, occupation or profession; (4) to cause a person to be regarded with contempt because of his origin or religion.”[28] Israel’s definition of defamation is quite similar to that of the United States which generally defines defamation as an “unprivileged publication . . . which exposes any person to hatred, contempt, ridicule, or obloquy, or which cause him [or her] to be shunned or avoided, or which has a tendency to injury him in his [or her] occupation. [29]  Like American defamation law, “the publication of defamatory matter to one or more persons other than the injured party, shall be a civil wrong.”[30]  Hence, in order to establish a civil wrong, the defamatory material must be published to a third party or likely to reach a person other than the injured party.  Israeli law explicitly defines what constitutes publication and specifies that publication  “may be spoken in word, or in writing or print, including painting, effigy, gesture, sound or any other means, and, without excluding any other methods of publication, there is deemed to have been a publication of defamation if it was (1) intended for a person other than the injured person and reached that person other than the injured person; (2) in writing and the writing was likely, in the circumstances, to reach a person other than the injured person.”[31]  “Defamation in Israel is actionable per se, meaning no damage is required for liability to arise.” [32]  Liability for defamation is strict in the sense that good faith or reasonableness is not a defense unless pleaded within the framework of an enumerated statutory circumstance.[33]   Like American defamation law, Israeli defamation law protects both individuals and corporations.[34]  If a defamatory statement refers to a class of people, a court must determine if the plaintiff can be identified within the group.  Similar to American courts, Israeli courts look at the size of the group, the generality of the statement and the seriousness of the allegation to determine if the plaintiff can reasonably be recognized amongst other members of the group.[35]  “This is a very fact intensive and case sensitive inquiry and cases involving members of a group are always considered according to their circumstances.”[36] Similar to American defamation law, the defamatory matter must bear a defamatory meaning or be capable of being understood in a defamatory manner. [37]  Although Israeli law does not make a distinction between defamation per se or defamation per quod, the concepts are codified in the Defamation law.  Section 3 of the of the defamation law deals with innuendo, an apparently innocent statement which bears an inner meaning that is defamatory.  It states that defamatory matter “can be understood from the publication or from extrinsic circumstances or partly from the former and partly from the latter.”[38]   Israeli courts have recognized that criticism of public figures may often be robust and satirical in nature and consistently hold that satirical or hyperbolic language does not constitute defamation.[39]  To determine if a statement bears a defamatory meaning, Israeli courts use a “right thinking members of society” standard.[40]  The objective “right thinking member of society” standard parallels that of the “reasonable person” standard used in American courts. Israeli defamation causes of action remain even after the defamed person has died.  “The law of defamation of a person published after his death is to be treated as is a defamation of a living person, and the spouse of the deceased person, his child, parent, brother and sister are deemed to be the injured persons.” [41]  Also, defamation causes of action survive even if the plaintiff has died after the defamatory statement was made.  Under Israeli law, a defamation action can be brought by the spouse, child or parent of the defamed person even after that person dies so long as the suit is filed within six months after the defamatory publication.[42]  This differs from both English and American law where the cause of action disappears with the death of the defamed person.[43]  If the injured person himself has filed an action for defamation and dies before a judgment is rendered, the person’s family must notify the court within six months after his death of their desire to continue the action.  If a family does so, they may then take his place as the plaintiff.[44]   Defamation in the Media and Newspapers Israeli defamation law carves out specific liabilities with regard to media defendants.  However, to qualify as a media defendant, one must qualify as a newspaper within the Press Ordinance of 1933, the Israeli Ordinance which regulates Israel’s press. [45]  The Press Ordinance, issued during the Mandate and still in effect today, defines a newspaper as “any publication containing news, intelligence, reports of occurrences, or any remarks, observations or comments, in relation to such news, intelligence or occurrences, or to any other matter of public interest, printed in any language and published in Israel for sale or free distribution at regular or irregular intervals.”[46]  The definition excludes any publication published by, or for, the government of Israel which enjoys an absolute privilege.[47]   The Israeli government is able to act as a watchdog for the press by requiring that all newspapers and printing presses be licensed as specified by the Press Ordinance.    Section 4 of the press Ordinance commands “No newspaper shall be printed in Palestine unless the proprietor . . . obtain a permit under the hand of the district commissioner.”  Hence, publication without a license is a criminal offense.  In order to obtain a license and qualify as a newspaper, both the publisher and editor of the newspaper must submit declarations under oath listing their qualifications.  Editors who qualify for a press license must be at least 25 years old, have a high school diploma, be familiar with the language of the newspaper and have a clean legal record. [48] In addition to requiring that newspapers be licensed, the Press Ordinance further controls the dissemination of news by requiring that newspapers submit two copies of each issue to the District Commissioner for content supervision. [49]  The Press Ordinance gives the Israeli government discretion to compel newspapers to publish, free of charge, any official commentaries and official denials of factual information previously published by a newspaper.[50]  However, as supervision of daily newspapers is an onerous task and with the Israeli trend toward a freer press, none of these powers has been used by the Israeli government.[51]  Although the press is not safeguarded by constitutional or legal provisions, the Israeli press operates freely because the authorities allow it to do so through voluntary arrangements worked out by them and the editors of the largest daily newspapers.[52]   The extent of a newspaper’s liability varies according to whether the defamation appears in a licensed or newspaper or simply in a print medium other than a newspaper.  Under section 11 of the Defamation Law, where the defamation has been published in a licensed newspaper, liability extends to the person who brought the defamatory matter to the newspaper and thus caused its publication, the editor of the newspaper, the author of the defamation in the newspaper, and the publisher of the newspaper. [53]  However, under section 12 of the law, where a defamation is published in print, except by a newspaper appearing every 40 days or less under a valid permit, liability extends only to the person in possession of the printing press where the publication was printed and any person who sells or distributes the publication.[54] The Israeli printed press has often tried to escape defamation liability, not only through fair comment, but also by using one of the enumerated statutory good faith defenses which says “when the relationship between him and to whom the publication was addressed imposed on him a legal, moral or social duty to make the publication.” [55]  Courts have been hesitant to allow newspapers to use good faith defenses as the press generally has no duty, legally, morally or socially, to report on matters of public interest or on the conduct of public officials.[56]  A newspaper’s duty to publish only applies to limited circumstances as when the report is on a danger to life, health or property, or when competent government authorities are unable to handle the matter such as issues that may affect a vote of forthcoming elections.[57]  Thus, courts refuse to give the press special status or privilege out of fear that giving the press too much freedom might be an invitation to the abuse of discretion in reporting.[58]   Damages and Remedies “Israeli law presumes that every person has a good reputation, so that the plaintiff is entitled to compensation for general damages without having to prove special damages.” [59]  This notion differs from that of American jurisprudence which presumes general damages only in cases of slander per se or libel per se.   In awarding damages, the court may take into consideration for the benefit of the accused or the defendant:“(1) the defamation was but a repetition of what had already been said, and he specified the source upon which he relied(2) he was convinced of the truth of the defamation(3) he did not refer to the injured person(4) he apologized for the publication, corrected or denied the thing constituting the defamation or took steps to stop the sale or distribution of a copy of the publication which contains the defamation, provided the apology, correction or denial was published in the place, to the extent and in the manner in, or to, which the defamation was published and contained no reservation.”[60]  The court may award up to NIS 50,000 (roughly $12,000) without proof of actual damage.[61]   Despite finding a plaintiff has been defamed, Israeli courts may also reduce an award if the plaintiff’s conduct provoked the defamatory statement. [62]   Also, similar to American courts, a plaintiff’s award may by reduced if there is proof the plaintiff already had a bad reputation or objectionable character.[63]  Unlike traditional English law, which the Civil Wrongs Ordinance reflected, “the defendant may adduce evidence not only that the plaintiff had a bad reputation, but also evidence revealing his character and disposition which has not yet damaged his reputation.”[64]  Extrinsic evidence concerning a plaintiff’s reputation may not be adduced after a court has decided that a defendant must pay damages unless the court deems it is necessary in the interest of justice.[65]  Hence, a plaintiff’s award may be reduced by facts and circumstances unrelated to the defamatory issue before the court.  Evidence reducing a plaintiff’s award is only admissible after the court finds the defendant liable and is not used to determine a defendant’s liability.[66] The purpose of awarding damages is not only to repair the injured party, but also to draw public boundaries of free speech, to deter further defamation and to punish those who defame others. [67]    If the court finds that the defamation was published with intent to harm, it may award NIS 100,000 (roughly $24,000) in punitive damages without proof of actual damages.[68]  “Punitive damages, which are more common in cases of defamation than other torts, are usually awarded when the commission of the wrong is based on a calculation that expected damages will be lower than the expected profits of the publication.”[69]  Also, those who intentionally defame public figures may have to pay higher punitive damage sums, justified by the deterrent effect of aggravated damages.[70] Aside from general, special, and punitive damages, a plaintiff may also seek equitable remedies in response to defamation.  Another remedy available to the plaintiff is temporary or permanent injunctive relief.  An “injunction may be granted to prevent future defamation as well as continuing defamation.” [71]  However, under the ruling of the Israeli Supreme Court inAvneri v. Shapira, the courts must avoid, as far as possible, prior restraint of speech. As a result, temporary injunctions are rarely awarded in defamation cases.[72]  Israeli courts place a high value on freedom of speech, and the Courts accordingly have rarely granted a temporary injunction, especially when the commentary or publication reached an issue of public interest or public importance.[73] If a court orders a permanent injunction, the law empowers the court to order (1) the prohibition of the distribution or confiscation of the copies of the publication which contains the defamation [74] or (2) the publication of a correction or denial of the thing constituting the defamation or a publication of the judgment, in whole or in part.[75]  Where the accused or defendant admits that the things published are defamatory or untrue, the Court may at any stage of the proceedings before judgment, order the publication of a correction or denial.[76] Perhaps the biggest difference between Israeli defamation law and that of American defamation law, is that a defamation suit in Israel may be brought as a civil complaint, criminal complaint, or both. [77]  Unlike American criminal charges which have to be brought by the state, private individuals may bring defamation suits through the criminal process in Israel if the defamation is published with the intent to harm.  Despite litigation costs, there are some advantages to bringing a criminal defamation suit.  The method is both speedier and more cost effective than a civil suit.[78]  Further, “a criminal defamation suit is an efficient device to vindicate one’s reputation and generate public attention” toward the wrong that has been committed against them.[79]  Although damages are not available to the plaintiff in a criminal defamation suit, a criminal defamation defendant may be punished by up to one year imprisonment.[80]  The initiation of criminal complaint does not preclude a civil action for damages.  In fact, bringing a criminal complaint for defamation before a civil complaint can be advantageous to a plaintiff.  In a civil defamation case which is tried after the termination of a criminal case against the same person for the same defamation, the Court is empowered by law to rely upon the findings of fact made in the criminal case without having to retake that evidence.[81]  Thus, a plaintiff who succeeds in a criminal suit will likely be successful in a civil suit.  Defenses to Defamation Aside from disproving a prima facie element of a plaintiff’s case, the Defamation Law recognizes three key defenses to defamation: (1) truth if the matter was of public interest; (2) publications in “good faith”; and (3) fair reports of official information.  These defenses are all codified in the Defamation (Prohibition) Law of 1965.   Defense of Truth and Public Interest Originally, the Civil Wrongs Ordinance of 1944 followed the English justification defense which recognized truth of a statement as an affirmative defense to defamation. [82]  However, as Israeli Defamation Law takes a more plaintiff-oriented approach, truth by itself is no longer a full-proof defense against defamation.[83]   Instead, under section 14 of the Defamation Law, a defendant must show that the statement was true and it was in the “public interest.”[84] The Defamation Law reduced the traditional English Common Law and Civil Wrongs Ordinance approach and made truth a necessary component, but insufficient defense by itself. [85]  The Defamation Law approach also differs greatly from the American view in which one need only prove “substantial truth” as a defense to defamation, but one need not show that the statement was in the public interest.[86]  The Israeli approach recognizes that even the publication of true facts may cause substantial injury to a person.  The stipulation of requiring that the statement be of “public interest” is designed to protect human dignity and to prevent the press from publishing sensationalist stories that although true, can unnecessarily damage one’s reputation.[87]  However, one may argue that true facts one does not want disclosed due to the fear they might injure one’s reputation should be protected under privacy and not defamation.  Nonetheless, truth of a statement by itself is not a defense to defamation. Because a statement’s truth is used by the defendant as part of their defense, the burden of proving truth rests with the defendant.  This differs from American law where the burden is on the plaintiff to show a statement’s falsity if the statement concerns a matter of public interest. [88]  The defendant’s burden to show a statement’s truth must be done by a preponderance of the evidence, lessening the defendant’s burden to show absolute truth.[89]  However, the amount of corroborating evidence required to show a statement’s truth directly corresponds to the seriousness of the defamation.[90]  The more injurious a statement, the more evidence a defendant must to introduce show the truth of the statement.   Even though the defense of truth and public interest has not been the target of much litigation, Israeli courts have struggled with the definition of public interest; the term public interest may refer to either what should be of public interest, the good of society for example, or what actually interests people in society. [91]  Courts have noted that both formulations have drawbacks.  If the notion of ideal public interest is followed, the basic right to freedom of the press may be hindered as reporters may feel they only should report on issues that a court would feel to be of public interest.  Conversely, if “public interest” refers only to society’s actual interest, then the dignified and righteous purpose of the law is hindered.[92]  Further, if courts were to use a “what a reasonable person would find to be of public interest” standard, there is a strong possibility that courts would err toward the side of conventional values.[93]  Such an objective formulation would hinder free expression, and unconventional interests would not be protected.[94]  The issue has not yet been decided in Israel’s Supreme Court nor codified in Israel’s Defamation Law.   Defense of Good Faith Another codified defense to defamation is publication in “good faith.  Under section 15 of the Defamation Law, the defense of good faith can be used if (1) the publication was made in good faith and (2) it can be shown the circumstances of the publication conforms to one of the eleven categories statutorily enumerated in section 16 of the Defamation Law. [95]  Hence, the defense of good faith is finite in the sense that, if the publication does not into a specific enumerated category, it will not be a valid defense.   In order to use the “good faith” defense, a publication must be made in “good faith.” [96]   However, neither the codified Defamation Law nor the Israeli Supreme Court specifies whether one’s “good faith” is evaluated by a subjective or objective test.[97]  Under the Civil Wrongs Ordinance of 1944, the “good faith” test was subjective, in accordance with the English view.[98]  However, the more modern Defamation Law suggests that to use a good faith defense, the publication must also be “reasonable.”[99]  Although this “reasonable” standard implies one’s “good faith” should be evaluated objectively, the good faith test and standard is still an open issue in Israeli courts.[100]   As aforementioned, Section 15 of the Defamation Law creates a presumption of good faith, that the publication was reasonable under the circumstances if it was made under an enumerated category of the law. [101]  However, a defendant may shift the burden of negating good faith to the plaintiff if the defendant can show that the publication did not exceed what was reasonable under the circumstances.[102]  A plaintiff can then re-shift the burden back to the defendant to show good faith if the plaintiff proves “(1) the thing that was published was not true and he did not believe it to be true; (2) the thing that was published was not true and before the publication he did not take reasonable steps to ascertain whether it was true or not; or (3) he intended by means of the publication to injure to a greater extent than was reasonable for the protection of the matters protected by section 15.”[103]  Hence, the presumption and the burden to show good faith or lack thereof may shift back and forth between the parties.   Even if a defendant made the defamatory statement in good faith, good faith defense only apply to statements made within the statutory scheme. [104]  Under section 15 of the Defamation Law, it will be a good defense if the defendant made the publication in good faith under one of the eleven enumerated circumstances.   Some of the relevant enumerations include:  “(1) he did not know, and was not obliged to know, about the existence of the injured person; (2) the relations between him and the person at whom the publication was directed imposed upon him a legal, moral, or social obligation to make the publication; . . . (4) the publication was an expression of opinion on the conduct of the injured person in a judicial, official or public office, in a public service or in connection w/ a public matter, or on the character, past acts or opinions of the injured person in so far as they were revealed in such conduct; . . . (6) the publication was a criticism of a literary, scientific, artistic or other work which injured the person exhibited publicly, or of any act which he did publicly, and in so far as the matter is bound up w/ such criticism, or expression of opinion on the character, past, acts or opinions of the injured person in so far as they are revealed in such work or act; . . . (9) the publication was a correct and fair report of a public meeting or of a meeting of a corporation to which the public had access, and the publication was in the public interest . . . “[105] As many of the enumerated categories require that that the publication constitutes a comment or opinion, Israeli courts have wrestled with how a court should treat the distinction between statements of fact and statements of opinion. [106]  In the landmark Supreme Court case of Israel Electric Company v. Ha’aretz, the court considered how to discern between fact and opinion.[107]  The Court adopted a rigid distinction between fact and opinion, holding that facts be need to be true and clearly distinguished from opinion.[108]  Such a construction made it easier to discern when opinion could be privileged by a good faith defense.  The decision “tilt[ed] the balance against press freedom” as the press would choose to omit any commentary they thought a court might construe to be a statement of fact.[109]  In Ha’aretz, the Court interpreted the phrase “in fact, the Electric Company is not interested in selling the car,” as a statement of fact.[110]  Since the Court could not easily characterize the statement as opinion, and the newspaper could not prove it was a true statement, the Court held a good faith defense could not apply and ruled in favor of the Electric company.[111]   American courts take a much different stance concerning statements of fact and opinion.  American jurisprudence looks at a statement in its entire context.  A statement “must be read as a whole in order to understand its import and the effect which it was calculated to have on the reader and construed in light of the whole scope and apparent object of the writer, considering not only the actual language used, but the sense and meaning which may have been fairly presumed to have been conveyed to those who read it.”[112]  American courts acknowledge that the dividing line between fact and opinion is sometimes subtle and not easily discerned.   Consequently, the publication should be classified as fact or opinion according to its predominant character when read as a whole.  The American standard allows for a freer press as the falsity of some facts would not necessarily be actionable if the publication is classified as opinion.  In the years since the Ha’aretz decision, Israeli courts have begun to gravitate toward the American approach and have given special weight to the freedom of speech, especially with regard to public figures and public officers.[113] Defense of Fair Comment and the Reputation of Public Figures/Public Officials While modern Israeli courts have begun to take a more American approach to fair comment, it is still a ripe issue, and one which has vacillated between the English and American approach to fair comment throughout the years.  Traditionally, Israeli defamation law did not distinguish between public officials, public figures and ordinary citizens. [114]  Public officials were considered neither more nor less worthy of protection than the average Israeli resident.[115]  However, courts have now begun to recognize that the public has a legitimate interest in the acts of public figures and public officials.       Issues concerning public figures’ and public officials’ reputations were first reached in Ha’aretz v. Israel Electric Company in 1977.   Ha’aretz, one of Israel’s largest newspapers, was sued by the director of the Electric Company, a public utility.  Ha’aretz published an article condemning the Electric Company director for allowing the Electric Company to buy him an expensive luxury company car during a recession.  As the director said that he would sell the car, and having failed to do so, Ha’aretz commented that “in fact, the Electric Company is not interested in selling the car,” implying that the director was being deceitful.[116]  Ruling in favor of Ha’aretz, the Israeli Supreme Court incorporated the New York Times v. Sullivan“actual malice” standard and unwritten constitutional principles of free speech.[117]   The court accepted Ha’aretz’s plea of good faith although the defaming opinion included injurious false statements of fact.  The decision stressed that the democratic nature of Israel required a freer press as a check on those who held power.[118]    However, the Electric Company appealed for a further hearing in which the decision was overturned in favor of the Electric Company. [119]  The Court cited the English approach; allowing criticism of public officials “would tend to deter sensitive and honorable men from seeking public positions of trust and responsibility and leave them open to others who have no respect for their reputation.”[120]  The Court argued further that over-protection of speech may endanger democracy.  In particular, the Court noted that the rise of Nazism was facilitated by the propagation of defamatory falsehoods about the Weimar republic.[121]  In the opinion, Justice Landau noted “I do not slight . . . the importance of the role played by a free press in criticizing the authorities and exposing negative phenomena and bringing them to public knowledge.  But I reject the premise that a responsible press cannot fulfill these sanctions unless it is give the liberty to defame under the pretext of ‘fair comment.’”[122] Despite the court’s ruling in Ha’aretz, Israeli courts have now begun to favor the American approach.  In 1989, in Averni v. Shapira, the Supreme Court “assigned special weight to the freedom of speech with regard to public matters and public officers.”[123]  The Court justified this special status on the basis of the role that freedom of speech plays in the shaping of social and political concepts.[124]   The Court discussed the assumption of the risk imputed to those holding public positions, the argument that defamatory opinions should be corrected through the marketplace of ideas and that public officials’ and public figures’ enjoy greater access to media.[125]   Today, Israeli law still fluctuates between The English and American approach to fair comment.  However, Israeli precedent has made clear that fair comment will not be a valid defense when the purpose of the publication is to defame rather than to criticize.[126] The Defamation Law details certain circumstances in which fair comment will not apply.  Under section 17 of the Defamation Law, the defense of fair comment is specifically removed if the defamed requested and was denied a right of reply. [127]  If such a right of reply is requested, newspapers are required to publish the correction in a timely and similar manner to the defamatory material.[128]  Section 17 says: “The defense of good faith will not be available to the editor, the person responsible for the publication of the defamation in the newspaper or the publisher of the newspaper, if he has been requested by the injured persons to publish a correction or denial by the injured person, and he has not published the correction or denial on a manner as similar as possible to that of the publication of the defamation and within a reasonable time after the receipt of the request, provided that the correction or denial did not contain any defamation or other unlawful content, and its length was not unreasonable in the circumstances.”[129]  However, a newspaper that prints a requested correction or denial of published defamatory material does not become immune to a defamation suit.  Rather, a printed correction or denial is a necessary condition to be met before the press can argue that the defense of good faith and fair comment applies.[130] Defense of Fair Reports of Official Information – Permitted Publications As Israel begins to recognize that free speech is a necessary component to a healthy democracy, they also recognize that there are occasions when freedom of speech is so important that complete immunity from defamation liability is necessary.  Under section 13 of the Defamation Law, special categories of publications “shall not be grounds for criminal or civil action” despite their falsity or malice on the part of the speaker or publisher.  The codified Defamation Law recognizes 11 classes of publication which will not be grounds for a defamation case.   The 11 classes include publications made by the Knesset, judicial authorities and executive officers.  Certain specified fair and accurate reports, and specified publications made under law also enjoy an absolute privilege. [131]  As many of the privileged publications apply to statements made by or on behalf of the government or government officials, the State will never be civilly liable for defamation. Section 13 affords an absolute privilege to publications of an open meeting of the Knesset, publications of a meeting of the government, publications by the government, and publications upon instruction of the government.  Likewise, the State Comptroller will not be liable for publications on his behalf or by virtue of his office. [132]  Section 13 also covers any publication made by a judge, including any person vested w/ judicial or quasi-judicial authority, party representative, or witness in the course of and in connection with the proceedings.[133]   Specified fair and accurate reports are also covered by immunity.  Any publication of what was said or occurred in an open session of a judicial or quasi-judicial tribunal, or a commission of inquiry are absolutely privileged. [134]  Publications of what was said or occurred at an international organization, conference, or tribunal, or elected bodies of the World Zionist Organization or Jewish Agency are also permitted publications.[135]   Certain publications are immune when they are required to be made under any law or are made under a duly empowered authority. [136]  Transcripts or fair and accurate summaries of records kept open for inspection under any enactment are also permitted publications.  Finally, fair and accurate publications of anything that has been previously published under the immunities granted by section 13 of the Defamation Law will never be a ground for a defamation suit and are always permitted under the law.     Conclusion   Defamation law in Israel continues to develop both through codification and Supreme Court decisions as novel issues arise to the forefront of Israeli society.  However, even as new issues concerning defamation arise, many questions remained unanswered.  Concerns such as whether a “good faith” defense is evaluated through a subjective or objective test and whether “public interest” refers to an ideal or actual public interest remain open issues before the Court.  As Israeli defamation law fluctuates between English and American versions of defamation, there is no clear path or direction for Israeli defamation law.  While England tends to take a more plaintiff-oriented approach, the United States has opted for a defendant-friendly approach, allowing certain defamatory opinions to correct themselves through the market-place of ideas.   Similar to the American approach, Israel has committed itself to a freer press, allowing for commentaries on the acts of public officials and public figures.  While, the government arguably acts a watchdog over the press, mainly as a result of the press’ role in the rise of Naziism, the government has never used its authority to obstruct commentary on issues of public interest or public concern.  However, divergent views on the scope of the press’ freedom in Israel Electric Company v. Ha’aretz[137] and Averni v. Shapira[138] show that Israel has not yet committed itself to a completely free press.  Further, the Israeli government’s ability to deny press licenses or require that newspapers be sent to the District Commissioner for content supervision, show the government is hesitant to completely absolve itself of control of the press. Israel’s defamation law struggles to strike the right balance between protecting one’s reputation and allowing for a free press.  Although the Israeli government does not use its authoritative power in restraining the press, as long as the government has the power to control the dissemination of news or opinions, the possibility remains of an unchecked Israeli government.  However, even as the possibility exists, Israel has made great strides to effectuate a responsible press by allowing for fair comment rather than banning all checks on public officials or public figures altogether.  The Israeli government’s prospective ability to control the press does not appear to have chilled speech as of yet.    Israel’s view of defamation differs greatly from that of the United States mainly because of historical perspective.  Israel’s frame of reference in regard to the harm caused by defamation stems directly from the atrocities committed against the Jewish people in World War Two.  As a result, the Israeli government allows its citizens greater protection from harms against one’s honor and dignity than allowed by the United States.  Israeli defamation, which places the initial burden on the defendant to prove a statement’s truth [139] and reasonableness, exhibit the plaintiff’s advantage in filing defamation suits.  Also, the rigid distinction between fact and opinion embraced by Israeli defamation law favors the plaintiff in cases where a statement is not clearly fact or opinion.  Perhaps in the future Israel will push closer to American defamation law and relax Israeli law’s rigid fact/opinion distinction.  Looking at statements in their overall context is just one step Israel can take to prevent frivolous lawsuits from clogging their judicial system while affording a freer press. Over the last 60 years, Israeli defamation law has evolved from a duplicate of English common law to a blend of American and British concepts.  As Israel continues to develop its own unique defamation law, it exhibits an extreme sensitivity to the individual’s reputation and a budding dedication to a free press.                 [1]Introduction to the Law of Israel (Amos Shapira & Keren C. DeWitt-Arar, 1995) p. 2. [2]Id. [3]Id.  seeBalfour Declaration (1917) (“…establishment in Palestine of a national home for the Jewish people.”). [4]Introduction to the Law of Israel at 2. [5]Id at 5 [6]Id.  [7] Declaration of the Establishment of the State of Israel (1948) (“…the Constitution which shall be adopted by the Elected Constituent Assembly not later than the 1st October 1948…”). [8]Legal System of Israel (H.E. Baker), p. 11. [9]Introduction to the Law of Israel at 11 (“Some of these basic laws contain ‘entrenched clauses’ that require a special majority of the Knesset in order to amend or repeal their provisions.”). [10]Legal System of Israel at 91. [11]http://www.israel-mfa.gov.il/MFA/Government/Branches+of+Government/Judicial/The%20Judiciary-%20The%20Court%20System (website of Israel foreign ministry). [12]Id. (citing Basic Law of Human Dignity and Liberty (1992), sec. 2-7. [13]http://www.israel-mfa.gov.il/MFA/Government [14] Declaration of the Establishment of the State of Israel (1948) (“… it will be based on freedom, justice and peace as envisioned by the prophets of Israel; it will ensure complete equality of social and political rights to all its inhabitants irrespective of religion, race or sex; it will guarantee freedom of religion, conscience, language, education and culture…”). [15]Introduction to the Law of Israel at 127 [16]Civil Wrongs Ordinance (1944). [17] The Codification of Civil Law and the Law of Torts, 24 Isr. L. Rev., Aharon Barak, p. 1 (1990). [18]Defamation (Prohibition) Law, 5725-1965. [19] Protection of Privacy Act, (1981). [20]TheLaw of Israel: General Surveys (Israel Gilead, 1995) p. 380. [21]Defamation Law, 5725-1965, sec. 5 (“Any person who, with intent to injure, publishes a defamation to two or more persons other than the injured person, will be liable to one year’s imprisonment, while publication of a defamation to one or more persons other than the injured person, constitutes a civil wrong.”). [22]Defamation Law, 5725-1965., sec. 5.   [23]The Law of Israel: General Surveys at 380. [24]Id. (“[Defamation law in Israel] is closer to the English approach than to the American, yet the American approach has undoubtedly left its mark on the Israeli version of defamation.”) [25]The Law of Israel: General Surveys at 380. [26]New York Times Co. v. Sullivan, 376 U.S. 254 (1964). [27]The Law of Israel: General Surveys at 380 (citing Diab v. Diab, 20(ii) P.D. 269 (1966) (holding defamation covers speech and writing)). [28]Defamation Law, 5725-1965, sec. 1. [29]Cal. Civ. Code § 45 (West 2000). [30]Defamation Law, 1965, sec. 7. [31]Defamation Law, 5725-1965, sec. 2. [32]The Law of Israel: General Surveys at 382. [33]Id. (citing Defamation Law, 5725-1965, sec. 14,15,16,17. [34]The Law of Israel: General Surveys at 382. [35]Id. [36]Sternhall v. Attorney General, 6 P.D. 199 (1952) (following English common law with regard to the process of identifying defamation plaintiffs within a group). [37]Milkovich v. Lorain Journal Co., 497 U.S. 1 (1990). [38] Defamation Law, 5275-1965, sec. 3. [39] http://www.tglaw.co.il/communication_e.asp [40]“Informers, Defamation, and Public Policy” 19 Ga. J. Int. & Comp. L. (1989), p. 503. [41]Legal System of Israel at 88. [42]Defamation Law, 5725-1965, sec. 5. [43]The Growing Body of Israeli Law: Two New Sources on the Law of Israel 11 NYILR 97 (1998). [44]Defamation Law, 5275-1965, sec. 5. [45]Press Law in Modern Democracies (Pnina Lahav, 1985), p. 270. [46]Press Ordinance (1933). [47]Defamation Law, 5275-1965, sec. 13. [48]Press Ordinance, 1933, section 5(1)(b). [49]Press Ordinance, 1933, section 8(1). [50]Press Ordinance, 1933, section 10 and 17. [51]Press Law in Modern Democracies at 271 (“The Israeli government has refrained from utilizing aggressively the permit structure; it has thus spared the courts the task of exploring the ordinance’s compatibility with a commitment to free press.”). [52]Free Press in Israel (Alan Arian, 1989). [53]Legal System of Israel at 90. [54]Id. (citing Defamation Law, 5725-1965, sec. 12).  [55]Defamation Law, 5725-1965, sec. 15(2). [56]The Law of Israel: General Surveys at 390.  see Kooper v. Israel Garage Association, 44(i) P.D. 594 (1990) (holding newspaper had no legal or moral duty to report on the activities of the Israel Garage Association, the official representative of all  Israeli auto-garages and their employees). [57]The Law of Israel: General Surveys at 392 (citing Israel Electric Co. v. Ha’aretz, 32(iii) P.D. 337, 534 (1978). [58]Rosenblum v. Katz, 30(i) P.D. 589 (1976). [59]The Law of Israel: General Surveys at 392. [60]Legal System of Israel at  95. (citing Defamation Law, 5725-1965, sec. 15). [61]www.tglaw.co.il/communication_e.asp [62]Legal System of Israel at 95.  see also The Law of Israel: General Surveysat 393 (citing Bentov v. Kotik, 5 P.D. 593, 621 (1959). [63]Id. seeDefamation Law, 5725-1965, sec. 20(22). [64]The Law of Israel: General Surveys at 393 (citing Israel Electric Company  v. Ha’aretz, 23(ii) P.D. 87 (1969)). [65]Defamation Law, 5725-1965, sec. 22(3). [66]Defamation Law, 5725-1965, sec. 22(4). [67]The Law of Israel: General Surveys at 393. seeFriedman v. Segal (1973) 27(ii) P.D. 225 (noting that the scope punitive damages for defamation are not to be limited). [68]www.tglaw.co.il/communication_e.asp [69]The Law of Israel: General Surveys at 393. [70]Id. [71]Id. seeAverni v. Shapira, 43(iii) P.D.  840 (1989). [72] www.tglaw.co.il/communication_e.asp [73]Id.   [74]Defamation Law, 5725-1965, sec. 5. (“if it orders confiscation, the order will apply to any person in whose possession there are copies of the publication for sale, distribution or storage, even if that person was not a party in the case;”). [75]Defamation Law, 5725-1965, sec. 5. (“the publication must be made at the expense of the accused or the defendant, in such a place, to such extent, and in such a manner, as the Court may direct”). [76]Defamation Law, 5725-1965, sec. 5. [77]Press Law in Modern Democracies at 293. [78]Id.  [79]Id. [80]www.tglaw.co.il/communication_e.asp [81]Legal System of Israel at 96. [82]The Law of Israel: General Surveys at 385. [83]Id.  [84]Defamation Law, 5725-1965, sec. 14. [85]Press Law in Modern Democracies at 291. [86] See Defamation Law, 5725-1956, sec. 14 (similar to the “substantial truth” defense in American courts, the Israeli defamation law provides that the defense of truth may apply if the truth of trivial details which is not damaging themselves was not proven). [87]Press Law in Modern Democracies at 291. [88]Philadelphia Newspapers v. Hepps, 475 U.S. 767 (1986). [89]The Law of Israel: General Surveys at 385.  See Defamation Law, 5725-1956, sec. 14 (the Israeli defamation law provides that the defense of truth may apply if the truth of trivial details which is not damaging themselves was not proven). [90]The Law of Israel: General Surveys at 385.  seeHa’aretz Newspaper Publishing House v. Mizrahi , 41(ii) P.D. 169 (1987). [91]Press Law in Modern Democracies at 291. [92]Id. [93]Id. [94]Id. [95]Defamation Law, 5725-1965, sec. 15. [96]Id. [97]The Law of Israel: General Surveys at 386.   [98]Id.  see Sunders v. Levi-Ulman, 13 P.D. 787, 797 (1959) (holding one’s good faith should be subjectively viewed). [99]Israel Electric Co. v. Ha’aretz Publishing House Ltd, 32(iii) P.D. 337 (1978). [100]The Law of Israel: General Surveys at 386.  seeRymer v. Estate of Ryber, 36(ii) P.D. 141 (1982) (noting that good faith should be interpreted according to the specific situation and independent of how good faith was decided in other cases). [101]Defamation Law, 5725-1965, sec. 15. [102]The Law of Israel: General Surveys at 385.  see Defamation Law, 5725-1965, sec. 16(a). [103]Legal System of Israel at 94 (citing Defamation Law, 5725-1965, sec. 16(1-3)). [104]The Law of Israel: General Surveys at 385 (citing Defamation Law, 5725-1965, sec. 15.). [105]Defamation Law, 5725-1965, sec. 15(1,2,4,6,9). [106]Press Law in Modern Democracies at 293. [107]Id. (citing IsraelElectric Company v. Ha’aretz, 32(iii) P.D. 337 (1978)). [108]Id. [109]Press Law in Modern Democracies at 293. [110]Id.  [111]Id.  [112]Corman v. Blanchard,  211 Cal. App. 2d 126, 131 (1962) TA \l “Corman v. Blanchard,211 Cal. App. 2d 126, 131 (1962)” \s “Corman v. Blanchard,211 Cal. App. 2d 126, 131 (1962)” \c 1 .   [113]The Law of Israel: General Surveys at 389. [114]Press Law in Modern Democracies, 54 GWLR 434 (1985). [115]Press Law in Modern Democracies at 281. [116]Israel Electric Company. v. Ha’aretz, 31(ii) P.D. 281 (1977). [117]Press Law in Modern Democracies at  281 (citing Israel Electric Company. v. Ha’aretz, 31(ii) P.D. 281, 294 (1977)). [118]Id [119]Israel Electric Company. v. Ha’aretz, 32(iii) P.D. 337 (1978). [120]Press Law in Modern Democracies at  281  (citing Israel Electric Company. v. Ha’aretz, 32(iii) P.D. 337, 345-346 (1978)). [121]Id. at 346-347. [122]Press Law in Modern Democracies at 281 (quoting Israel Electric Company. v. Ha’aretz, 32(iii) P.D. 337 (1978)).   [123]The Law of Israel: General Surveys at 389. [124]Averni v. Shapira, 43(iii) P.D. 840 (1989) (relying on Gertz v. Robert Welch, Inc, 418 U.S. 323 (1974)). [125]Id. at  863-864. [126] The Israeli standard is now similar to New York Times v. Sullivan standard where a media defendant will be liable where a plaintiff can show defamatory statements were made with knowing falsity or reckless disregard for the truth.   [127]Press Law in Modern Democracies at 293 (citing Defamation Law, 5725-1965, sec. 17.). [128]Press Law in Modern Democracies at 293. [129] Defamation Law, 5725-1965, sec. 17. [130]Press Law in Modern Democracies at 293. [131] Defamation Law, 5725-1965, sec. 13. [132] Defamation Law, 5725-1965, sec. 13(1-4). [133] Defamation Law, 5725-1965, sec. 13(5). [134] Defamation Law, 5725-1965, sec. 13(7). [135] Defamation Law, 5725-1965, sec. 13(8). [136] Defamation Law, 5725-1965, sec. 13(9). [137] rejected the New York Times v. Sullivan standard [138] gave the press leeway when commenting on the acts of public officials and public figures [139] as opposed to the American view which places the burden on the plaintiff to show falsity

   

חוק איסור לשון הרע בישראל : מחקר השוואתי

מאת: פריס טוד האריס

מבוא

(הערה – מאמר זה תורגם מאנגלית באמצעות תוכנת תרגום אוטומטית ועימכם הסליחה – לקריאת המאמר באנגלית נא לבחור “אנגלית” בפינה העליונה שמאלית של המסך)

ישראל היא רצועה צרה של אדמה במזרח התיכון, על חופו המזרחי של הים התיכון . [ 1 ]מ1517-1917 , היא נשלטה על ידיהטורקים כחלק מרוחק של האימפריה העותמאנית. [ 2 ] בשנת 1917 עם זאת, היא נכבשה על ידי כוחות בריטיים , והוענקה לאנגליה ב1922 על ידי חבר הלאומים כפרוטקטורט מנדטורי  לצורך הקמת” בית לאומי לעם היהודי “. [ 3 ] למרות קונפליקט מתמיד באזור, שראשיתה בתנועה הציונית הראשונה בסוף 1800 , מעולם לא היתה תקופה של הפקרות באזור או אירוע מהפכני .

ישראל , מדינת היהודים , סוף סוף נוצרה ב -1948 שלאחר מלחמת העולם השנייה. לאחר נהירה גדולה של יהודים בשנות המנדט הבריטיים, והגירות המוניות של יהודים לפלסטין בתקופת המלחמה , הבריטים פרסמו את המנדט על פלסטינה ,ומגילת העצמאות ומכריזה על הקמתה של המדינה ישראל שהונפקב14th של במאי 1948. כישראל הושפעה במידה רבהמהמודל של הממשלהותכניו של המשפט שהוטל על ידי הבריטים בתקופת המנדט , חלק גדול מהאידיאלים הממשלתיים של בריטניה הגדולה ומושגים אומצו בצורה חלקה ב -1948 על ידי מדינת ישראל. [ 4 ]

מסתמך בעיקר על החוק האנגלי ,התרומה הישראלית לחוק הישראלי הנוכחי כברמאמץ כדי “למלא את הפערים שהותירוהשלטון המנדטורי הבריטי הקודם”. [ 5 ] ישראל התמקדה בבניית שני סוגים של החוק, גם החוק הפרטי לאדם פרטי יחסיםומשפט ציבורי עבור אנשים נגד הממשלה במדינה דמוקרטית . הושג החוק הפרטי, בעיקר בקודיפיקציהוהסתמך במידה רבה על מושגים משפטיים אירופיים ואמריקאים. המשפט ציבורי ומצד שני היה ” בעיקר שיפוטית במסורת המשפט המקובל ביותר “. [ 6 ]

ישראל אימצה גםחוקה פורמאלית ולאמגילת הזכויות . למרות שהכרזת עצמאות של מדינת ישראל נאמר כי החוקה תושלם לא תאוחר מיום 1 באוקטובר 1948, [ 7 ]מסמך מאוחד אחת עדיין לא נוצרוהחוקה נשארהבתהליך עבודה. [ 8 ] במקום זאת, אחד עשרה חוקי יסוד , שנוסח על ידי הגרסה הישראלית של פרלמנט , הכנסת, מגלמת חוקה של המדינה. חוקי היסוד של מדינת ישראל היוועדיין נוצרים עםמטרה ברורה של הבטחתשהתוכן שלהם העניק הגנה מסוימת מפני שינוי [ 9 ] וכי חוקי היסוד אלה הם להיות משולבים בתוך החוקה שלהם . [ 10 ]

כמדינה דמוקרטית המתפתחת , ישראל רואה את זכותו של אדם להגן על הכבודוהמוניטין שלהם כזכות יסוד . הכנסת י”ב עברה את חוק יסוד כבוד אדם וחירותו ביום 17 במרס 1992,כעדות לערך גבוהשמקומות ישראל על שמירת כבודם של אזרחיה . חוק יסוד כבוד אדם וחירותו , אומר כי ” זכויות אדם בישראל מושתת על הכרה בערך אדם, בקדושת חייו ובעובדה שהוא חופשי . ” [ 11 ] חופש אדם בישראל מוגדר כ זכות לצאת ולהיכנס לישראל , זכות לפרטיות ולאינטימיות, והימנעות מפגיעהבפרטיותו של נאומו של אחד, כתביםורשימות. [ 12 ] למרות שכמה זכויות קרדינל אנושיות כמו שוויון , חופש הביטויוחופש הדת לעשות לא מופיע בחוקי היסוד , זכויות אלה ניתנות לתושבי ישראל על ידי המנהלים כלליים שהיו קיימים לפניהקמתה של מדינת ישראל [ 13 ]ומוזכרים בהכרזת עצמאות של מדינת ישראל . [ 14 ]

מקורות של דיני נזיקין

“החלק המרכזיבדיני הנזיקין בישראל נובעמפקודת הנזיקין 1944. ” [ 15 ]פקודת הנזיקין נחקקה במקור על ידיהמנדט הבריטי בשנת 1947 ובהמשך כבר שונה על ידימספר רב של פעמים בכנסת מאז חקיקתו. הפקודה מגדירה שני נזיקין כלליים, כגון רשלנות,ודיני נזיקין ספציפיים, כגון מטרד והסגת גבול. כמו כן,פקודת הנזיקים האזרחיים מכילה מספר עקרונות נזיקין כלליים כגון סיבתיות , ההגנות וחסינויות . [ 16 ]

“עםהקמתה שלמדינת ישראל, משפט פרטי ראההתגבש שלהקודיפיקציה אזרחית שהייתה בעיקרהתוצר שלהכנסתכסמכות חקיקה עם חקיקה שיפוטית ביןהסדקים של חקיקה “. [ 17 ] כפי שדיני נזיקין בישראל המשיכו לפתח, בכנסת החלה להסדיר חוקים שעסקו בתחומים ספציפיים של דיני נזיקין , כוללים חוקים העוסקים באופן מקיף עם לשון הרע [ 18 ] והגנה על הפרטיות. [ 19 ]כללי המושגים נמצאים בפקודת הנזיקין הם משלימיםלתקנות אלה להתמודד ישירות עם נזיקית ספציפי .

חוק איסור לשון הרע בישראל

“החוק הישראלי האזרחי של לשון הרע התגלם ראשון בסעיפי 16-22 לפקודת הנזיקים האזרחיים 1944 , אשר למעשה באה לידי ביטוי במשפט מקובל אנגלי . ” [20] ב1965, סעיפים אלה הותקפו מפקודת הנזיקיןוהוחלפו על ידי לשון הרע בישראל חוק (איסור ) . לשון הרע בישראל , בניגוד לארצות הברית של אמריקה , עלול להוות גם עוולה אזרחיתועבירה פלילית. [ 21 ] ככזה,חוק איסור לשון הרע מסדיר גם אחריות אזרחית ופלילית בגין לשון הרע . [ 22 ]

חוק איסור לשון הרע בישראל ” מבקש את האיזון הנכון בין שני ערכים בסיסיים, את חופש הביטוי בקצה אחד של הספקטרוםוההגנה על כבודו של אדם והמוניטין בצד השני. ” [ 23 ] בתי המשפט בישראל נאבקו עם יצירתהיררכיה של ערך ביחס לשתי זכויות היסוד אלה. חלק גדול ממאבקם של בתי המשפט עולה כי החוק הישראליבאופן כללי,וחוק לשון הרע בפרט, כבר דגם אחרישילוב של שניהם במשפט מקובל אנגלי ובמשפט האמריקאי. [ 24 ] באופן כללי, החוק האמריקאי סובל במידה רבה יותר של חופש ביטוי מאשר היה מקובל על משפט האנגליומקבילו הישראלי . [ 25 ] בעוד שארצות הברית מבקשת לאבטח את הדיון [ 26 ] ” חסר מעצורים , חזק ופתוח לרווחה ” בנושאים ציבוריים, חוק לשון הרע ישראל מבחינה היסטורית בשווי המוניטין של אדם וכבודו על חופש הביטוי. עם זאת,הגישה האמריקנית השפיעהוסייעה לעצב את התפתחותה של לשון הרע בישראל , במיוחד בכל קשורלתגובה הוגנתופקידי ציבור.

בניגוד להשמצות אמריקאיות, לשון הרע בישראל לא עושה אתהבחנה בין הדיבה ולשון רעה , ולישראל יש עוולה אחת בלבד של לשון הרעשמכסה גם את המילה המדוברת וכתובה . [ 27 ]חוק איסור לשון הרע מגדיר לשון הרעכ” כל דבר שפרסומו עלול ( 1 ) להשפיל אדם בעיניהם של בני אדם או לגרום לוהמטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם ; ( 2 ) ל לגרום לאדם להתייחס בבוזלמעשים , התנהגות או תכונות המיוחסות לו ; ( 3 ) לפגועבאדם במשרדו, אםמשרה ציבורית או כל משרד אחר, או בעסקים, הכיבוש או במקצועו; ( 4 ) כדי לגרום לאדם להתייחס בבוז בשל מוצאו או דתו “. [ 28 ]

הגדרתה של ישראל של לשון הרע היא די דומה לזה שלארצות הברית אשר בדרך כלל מגדירה לשון הרעכ”פרסום ללא הרשאות . . . החושף את כל אדם לשנאה , בוז , לעג, או גנאי , אושיגרמו לו [ או לה ] להיות מנודים או להימנע, או שיש לונטייהלפציעתובכיבוש שלו [ או לה ] . [ 29 ] כמו חוק לשון הרע האמריקאי, “פרסומו של עניין לשון הרע לאחד או יותר אנשים אחרים מלבדהנפגע , יהיה עוולה אזרחית “. [ 30 ] לכן, על מנת לבסס אתעוולה , החומר המשמיץ חייב להיות פורסם לצד שלישי או עשוי להגיעלאדם זול הנפגע . החוק הישראלי מגדיר במפורש מה מהווה פרסוםומציין כי פרסום ” עלול להיות מדוברבמילה , או בכתב או בדפוס , לרבות ציור , דמות , תנועה , צליל או כל אמצעי אחר , ומבלי למעט כל שיטות אחרות של פרסום , שם הוא נחשב להיהפרסום לשון הרע אם זה היה ( 1 ) שנועד לאדם שאינומי שנפגע והגיע לאותו אדם אחר מלבדהנפגע ; ( 2 ) בכתבוהכתב עשוי ,בנסיבות העניין, כדי להגיע אדם שאינומי שנפגע “. [ 31 ב]

אחריות ” לשון הרע בישראל הוא תביעה כשלעצמה , כלומר אין נזק נדרשלהתחייבות ללהתעורר. ” [ 32 ] בגין לשון הרע היא קפדנית במובן זה שתום לב או סבירות היא לאהגנה , אלא אם כן הודה במסגרתנסיבות סטטוטוריות מנויות . [ 33 ] כמו חוק לשון הרע האמריקאי, חוק לשון הרע בישראל מגן על יחידים ותאגידים . [ 34 ] אם הצהרה המשמיצה מתייחסת לקבוצה של אנשים,בית משפט חייב לקבוע אםהתובע ניתן לזהות בתוך הקבוצה. בדומה לבתי המשפט בארה”ב , בתי המשפט בישראל מסתכלים עלגודלה של הקבוצה ,הכלליות האמורהואת רצינותהטענה כדי לקבוע אםהתובע יכול באופן סביר להיות מוכר בקרב חברים אחרים בקבוצה. [ 35 ] “זהמאוד תחקיר עובדה אינטנסיבי ומקרה רגיש ומקרים של חברים בקבוצה תמיד נחשבים על פי נסיבותיהם “. [ 36 ]

בדומה לחוק לשון הרע האמריקאי, בעניין לשון הרע חייב לשאתמשמעות משמיצות או להיות מסוגל להיות מובן באופן משמיץ . [ 37 ] למרות שהחוק הישראלי אינו עושה הבחנה בין לשון הרע כשלעצמה או לשון הרעלבית סהר ,המושגים באו לידי ביטויבחוק איסור לשון הרע . סעיף 3 לחוק לשון הרע עוסק ברמיזות ,אמירה תמימה לכאורה אשר נושאתמשמעות פנימיתשהיא לשון הרע . הוא קובע כי עניין לשון הרע ” ניתן להבין מהפרסום אומנסיבות חיצוניות או בחלקומהעבר ובחלקמהשני “. [ 38 ] בתי המשפט בישראל הכירו בכך שביקורת על אנשי ציבור עשויה לעתים קרובות להיות חזקהוסאטירי בטבע ובעקביות מחזיקששפת סאטירי או ההיפרבולי אינה מהווה לשון הרע. [ 39 ] כדי לקבוע אם הצהרת נושאתמשמעות המשמיצה, בתי משפט בישראל להשתמש” חברי ימין חושבים על חברה ” סטנדרטי. [ 40 ]האובייקטיבי ” חבר ימין חושב על החברה ” סטנדרטי מקביל לזה של סטנדרטי המשמשבבתי משפט אמריקאים ” סביר אדם ” .

גורמי לשון הרע פעולה ישראלי יישארו גם אחרישהאדם השמיץ נפטר. “חוק לשון הרע על אדם שפורסם אחרי מותו הוא להתייחס אליהם כהואלשון הרע על אדם חי, ובן הזוג של הנפטר , שלו הילד, ההורה, אחיו ואחותו רואים אותםכנפגעים. ” [ 41 ] כמו כן, גורמי לשון הרע של פעולה לשרוד גם אםהתובע נפטר לאחר הדוח המשמיץ נעשה. על פי חוק הישראלי ,פעולת הוצאת לשון הרע יכולה להיות מובאת על ידיבן הזוג, הילד או ההורה של האדם גם לאחר שהשמיץ אדםשמת כל עודהתביעה הוגשה בתוך שישה חודשים לאחר הפרסום המשמיץ . [ 42 ] זה שונה מאנגלית והן החוק האמריקאי שבועילת התביעה נעלמה עם מותו שלהאדם המושמץ . [ 43 ] אם האדם נפצע בעצמו הגיש תביעה בגין לשון הרעומת לפניפסק דין שניתנו, משפחתו של האדם חייבת להודיע ​​לבית המשפט בתוך שישה חודשים אחריו מותו של רצונם להמשיך את הפעולה. אםמשפחה עושה זאת , הם עשויים לאחר מכן לקחת את מקומוכתובע. [ 44 ]

לשון הרע בתקשורת ובעיתונים

חוק לשון הרע בישראל בונה את ההתחייבויות ספציפיות ביחס לנאשמים תקשורת. עם זאת, כדי להעפילכנאשם תקשורתי , צריך להיחשבכעיתוןבפקודת העיתונות של 1933,הפקודה הישראלית המסדירה העיתונות בישראל. [ 45 ]פקודת העיתונות , שפורסמה בתקופת המנדט , ועדייןבתוקף היום , מגדירה אתעיתון כמו ” כל פרסום המכיל חדשות, מודיעין, דיווחים על התרחשויות , או כל הערות , תצפיות או הערות, ביחס לחדשות כאלה, מודיעין או מופעים , אולכל עניין אחר עניין לציבור , שהודפס בכל שפהולאור בישראל למכירה או להפצה חופשית במרווחי זמן סדירים או לא סדיר . ” [ 46 ]ההגדרה אינה כוללת כל פרסום שפרסם , אולממשלת ישראל הנהנית זכות מוחלטת. [ 47 ]

ממשלת ישראל יכולה לפעולככלב שמירהלעיתונות על ידי דרישה שכל העיתונים ובתי הדפוס להיות מורשים כמפורטבפקודת העיתונות . סעיף 4 לפקודת עיתונות פקודות “לא עיתון יהיה מודפס בפלסטין , אלא אם כןבעל המקום. . . לקבל היתר תחת ידו של מפקד המחוז . ” לפיכך, פרסום ללא רישיון הואעבירה פלילית. על מנת לקבלרישיון ולהעפיל כעיתון , הןהמו”לועורך העיתון חייבים להגיש הצהרות בשבועה המפרטים את כישוריהם . עורכים שיהיו רשאיים לקבל רישיון לעיתונות חייבים להיות לפחות בן 25 שנים, ישתעודה בגרות, שאתה מכיר את השפה של העיתון , ויש להם רקורד משפטי נקי. [ 48 ]

בנוסף דורששיהיו מורשים עיתונים,פקודת העיתונות שולטת עוד יותר את ההפצה של חדשות באמצעות דרישהשעיתונים יגישו שני עותקים של כל נושא לממונה המחוזי לפיקוח תוכן. [ 49 ]פקודת העיתונות נותנת את שיקול הדעת של ממשלת ישראל לכפות על עיתונים לפרסם , ללא תשלום, כל פרשנויות רשמיותוהכחשות רשמיות על מידע עובדתי שפורסמו בעבר על ידיעיתון. [ 50 ] עם זאת, כמו פיקוח על העיתונים יומיים היאמשימה מפרכת ועם המגמה הישראלית כלפיעיתונות חופשית יותר , אף אחד מכוחות אלה כבר בשימוש על ידי ממשלת ישראל . [ 51 ] למרות שהעיתונות לא מוגנת על ידי הוראות חוקתיות או משפטיות ,העיתונות הישראלית פועלת באופן חופשי , כיהרשויות תאפשר לה לעשות זאת באמצעות הסדרים וולונטריים הסתדרו על ידםוהעורכים שלהעיתונים הגדולים מדי יום. [ 52 ]

האחריותשל עיתוןבמידה משתנה בהתאם לשאלה האםלשון הרע מופיעבעיתון או ברישיון או פשוטבמדיום הדפסה אחר מאשרעיתון. לפי סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע , שבולשון הרע פורסםבעיתון מורשה , אחריות משתרעת על האדם שהביא את דבר לשון הרע לעיתון ובכך גרם לפרסומו,עורך העיתון , המחבר שללשון הרע ב העיתון,והמוציא לאור שלהעיתון. [ 53 ] עם זאת, לפי סעיף 12 לחוק , שבולשון הרע מתפרסם בדפוס, אלא בעיתון מופיע מדי 40 ימים או פחות על פי היתר חוקי , אחריות משתרעת רק על האדם ברשותו שלבית הדפוס שבוהפרסום הודפס וכל מי שמוכר או מפיץ את הפרסום. [ 54 ]

העיתונות המודפסת בישראל לעתים קרובות ניסתה לברוח מאחריות לשון הרע , לא רק באמצעות תגובה הוגנת , אלא גם על ידי שימוש באחתמההגנות המנויות בחוק תום לבשאומר ” כאשרמערכת היחסים בינו ובין למיהפרסום היה ממוען שהוטלו עליומשפטית , החובה מוסרית או חברתית לעשות את הפרסום. ” [ 55 ] בתי המשפט היו מהססים לאפשר עיתונים להשתמש בגינות תום לבכעיתונות , בדרך כלל אין לו חובה , באופן חוקי , מוסרי או חברתי , כדי לדווח על נושאים בעלי עניין ציבורי או על התנהלותם של פקידי ציבור. [ 56 ] החובה שלעיתון לפרסם חלה רק על נסיבות מוגבלותככאשר הדוח הואבסכנת חיים, בריאות או רכוש, או כאשר הרשויות ממשלתיות המוסמכות אינן מסוגלות לטפל בעניין , כגון בעיות שעלולות להשפיע הצבעה של בחירות הקרובות . [ 57 ] כך, בתי משפט מסרבים לתתלעיתונות מעמד מיוחד או זכות מתוך פחדשנותןיותר מדי חופש העיתונות יכולה להיותהזמנהלניצול לרעה של שיקול דעת בדיווח. [ 58 ]

נזקים ותרופות

” החוק בישראל מניח כי לכל אדם ישמוניטין טוב , כךשהתובע זכאי לפיצוי בגין נזקים כלליים ללא צורך בהוכחת נזקים מיוחדים “. [ 59 ] רעיון זה שונה מזו של תורת משפט האמריקניתשמתיימר נזקים כלליים רק במקרים של לשון הרע כשלעצמה או עלילה כשלעצמה. בניזקי הענקת , רשאי בית המשפט לקחת בחשבון לטובתו של הנאשם אוהנתבעת : ” ( 1 )לשון הרע לא היה אלא חזרה על מה שכבר נאמר , והוא צוינוהמקור שעליו הסתמך ( 2 ) שהוא היה משוכנעבאמיתותלשון הרע ( 3 ) שהוא לא התייחסלנפגע ( 4 ) הוא התנצל עלהפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע אונקט בצעדים כדי לעצור את המכירה או הפצה שלעותק של פרסום המכיל את לשון הרע , ובלבד שההתנצלות , תיקון או ההכחשה פורסמה במקום , במידהובאופן , אושללשון הרעה פורסמה ולא הכילה הזמנה. ” [ 60 ] בית המשפט רשאי להעניק את לסכום של 50,000 ₪ (בערך $ 12,000) , ללא הוכחת הנזק בפועל. [ 61 ]

למרות מציאתתובע כבר השמיץ , בתי משפט בישראל עשויים גם להפחית אתהפרס אם התנהגותו של התובע עוררההאמירה לשון הרע . [ 62 ] כמו כן , בדומה לבתי משפט אמריקאים , הפרסשל התובע רשאי מופחת אם יש הוכחה לתובע כבר היה מוניטין רע או דמות שנויה במחלוקת. [ 63 ] בניגוד לחוק אנגלי מסורתי , אשר לפקודת הנזיקים האזרחיים באה לידי ביטוי , “הנאשם רשאי להביא ראית ראיות לא רקשהיה ליתובעמוניטין רע , אלא גם ראיות חושפות את אופיוונטייה שעדיין לא נפגע המוניטין שלו “. [ 64 ] ראיות סביבתיות על ידי הנוגעות למוניטיןשל תובע לא יכולות להיות שהובאו לאחר שבית משפט החליט כינאשם חייב לשלם פיצויים , אלא אם כןבית המשפט ימצא לזה יש צורךבעניין של צדק. [ 65 ] לפיכך, הפרסשל התובע עשוי להיות מופחת על ידי עובדות ונסיבות שאינן קשורות לנושא לשון הרע בבית המשפט . ראיות הפחתת הפרסשל תובע הינה רק קבילות לאחר שבית המשפט מוצא את הנאשם באחריות ואינו משמש לקביעת אחריותושל נאשם. [ 66 ]

מטרת הענקת הפיצויים היא לא רק לתקן את הנפגע , אלא גם לצייר גבולות ציבוריים של חופש ביטוי , כדי להרתיע לשון הרע עוד יותרולהעניש את מי שישמיצו אחרים. [ 67 ] אם בית המשפט מוצא כילשון הרע פורסם בכוונה לפגוע , רשאי הוא הפרס סך של 100,000 ₪ (בערך $ 24,000 )בפיצויים עונשיים ללא הוכחת הנזק בפועל . [ 68 ] ” פיצויים עונשיים , שהם נפוצים יותר במקרים של הוצאת לשון הרע מ נזיקין אחרים, בדרך כלל מוענקים כאשרביצוע העוולה מתבסס עלחישובשצפוי נזקים יהיו נמוכיםמהרווחים הצפויים שלהפרסום “. [ 69 ] כמו כן, מי שבכוונה להשמיץ אנשי הציבור עלול לשלם ענישה גבוהה יותר סכומי נזק, מוצדקים על ידי אפקט ההרתעה של פיצויים בנסיבות מחמירות. [ 70 ]

מלבד נזקים כלליים, מיוחדים ,וענישה,תובע יכול גם לבקש סעדים שוויוניים בתגובה ללשון רעה . תרופה נוספת העומדת לרשותהתובע הינה סעד של צו מניעה זמני או קבוע. ” צו מניעה יכולה שיינתן למניעת השמצה בעתיד , כמו גם לשון הרע שימשיך. ” [ 71 ] עם זאת,בפסק דינו של בית המשפט העליון inAvneri הישראלי נ ‘ שפירא,בתי המשפט להימנע , ככל האפשר איפוק , לפני דיבור. כתוצאה מכך , צווי מניעה זמנית מוענקות רק לעתים נדירות במקרי לשון הרע. [ 72 ] בתי משפט בישראל יש ערך גבוה על חופש הביטוי,ובתי המשפט בהתאם יש רק לעתים נדירות העניקוצו מניעה זמנית , במיוחד כאשר הגיע לפרשנות או פרסוםנושא עניין לציבור או חשיבות ציבורית . [ 73 ]

אםמחליט בית משפט,צו מניעה קבועה , החוק מסמיך את בית המשפט להורות ( 1 )איסורההפצה או החרמתהעותקים שלהפרסום המכיל את לשון הרע [ 74 ] או ( 2 )פרסוםתיקון או הכחשה של הדבר המהווה לשון הרע אופרסומו של פסק הדין , במלואו או בחלקו . [ 75 ] איפהנאשם או הנתבע מודה כיהדברים שפורסמו הם לשון הרע או לא נכון, בית המשפט רשאי, בכל שלב של ההליכים לפני פסק הדין, להורות על פרסוםתיקון או הכחשה. [ 76 ]

אולי ההבדל הגדול ביותר בין חוק לשון הרע בישראל , וכי חוק לשון הרע האמריקאי, הואשתביעת דיבה בישראל ניתן להביאכתלונה אזרחית , קובלנה פלילית , או שניהם. [ 77 ] בניגוד לדין פלילי אמריקאי אשר צריך להיות מובא על ידי המדינה, אנשים פרטיים עשויים להביא חליפות לשון הרע באמצעותההליך הפלילי בישראל , אםלשון הרע פורסםבכוונה לפגוע . למרות עלויות התדיינות משפטית , יש כמה יתרונות להבאתתביעת דיבה פלילית. השיטה היא גם מהירה יותרוחסכונית יותר מאשר בתביעה אזרחית . [ 78 ] יתר על כן, “תביעת דיבה פלילית היאמכשיר יעיל כדי להצדיק את המוניטין של אחד וליצור את תשומת לב ציבורית ” לכיווןהלא נכון , כי כבר בוצע נגדם. [ 79 ] למרות שניזקים אינם זמינים לתובעבתביעת דיבה פלילית,נאשם לשון הרע פלילי עשוי להיענש במאסר של עד שנה אחת. [ 80 ]החניכה של קובלנה פלילית אינה מונעתתביעה אזרחית על נזקים. למעשה, להביאקובלנה פלילית בגין לשון הרע לפניתלונה אזרחית יכול להיות יתרוןלתובע. במקרה לשון הרע אזרחישניסה לאחר סיוםתיק פלילי נגד אותו האדם לאותה לשון הרע , בית המשפט מוסמך על פי חוק כדי להסתמך עלהממצאים עובדתיים שנעשהבתיק הפלילי מבלי לכבוש מחדש ראיות לכך . [ 81 ] כך,תובע שמצליחבתביעה פלילית צפוי להיות מוצלח בתביעה אזרחית .

ההגנותלשמצה

מלבד להפריךלכאורה אלמנט פרימה של המקרהשל תובע ,חוק איסור לשון הרע מזהה שלוש ההגנות מפתח ללשון רע : ( 1 ) אמת אםהעניין היה עניין לציבור , (2 ) פרסומיםב” תום לב ” , וכן ( 3 ) דיווחים הוגנים מידע רשמי . כל ההגנות הללו באו לידי ביטויבחוק איסור לשון הרע (איסור ) של 1965.

הגנה של אמתואינטרס ציבורי

במקור, לפקודת הנזיקים האזרחיים 1944 אחריהגנת צידוק אנגלית שהכירה באמיתות הצהרהכטיעוני הגנהללשון רעה . [ 82 ] עם זאת , כפי שחוק איסור לשון הרע בישראל נוקט בגישה מוכוונת תובע יותר , אמת על ידי עצמו הוא כבר לאהגנה מלאה הוכחה נגד לשון הרע. [ 83 ] במקום זאת, לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע ,נאשם חייב להראות כי ההצהרה הייתה נכונה וזה היהב” האינטרס הציבורי “. [ 84 ]

חוק איסור לשון הרע הפחית את הגישה האנגלית חוקופקודת הנזיקין המסורתית והפך את אמתמרכיב הכרחי , אבל לא מספיק ביטחון בעצמו. [ 85 ]גישת חוק איסור לשון הרע גם שונה מאודמהתפיסה האמריקנית שבו אחד רק צריך להוכיח ” אמת מהותית ” כהגנהללשון רעה , אבל אף אחד לא צריך להראותשהאמירה הייתהבאינטרס הציבורי. [ 86 ]הגישה הישראלית מכיר בכך שגם פרסום עובדות נכונות עלול לגרום לפגיעה ממשיתבאדם. קביעה דורש כי ההצהרה תהיה של “אינטרס ציבורי” נועדה להגן על כבוד אדםועל מנת למנוע את העיתונות מלפרסם סיפורים הסנסציוני כי למרות נכון, יכול שלא לצורך לפגוע במוניטין של אדם. [ 87 ] עם זאת, ניתן לטעון כי עובדות אמיתית אחד לא רוצה שנחשף בשל החשש שהם עלולים לפגוע במוניטין של אחד צריך להיות מוגן תחת פרטיות ולא לשון הרע. עם זאת, אמת של הצהרה על ידי עצמו אינה הגנהללשון רעה .

בגלל האמתשל אמירה משמשת את הנאשם כחלק מההגנה שלהם ,נטל להוכיח אמת מוטל על הנאשם. זה שונה מהחוק האמריקאי שבוהנטל הוא על התובע להראות כיזבשל אמירה אם ההצהרה נוגעת עניין של אינטרס ציבורי. [ 88 ] הנטלשל הנאשם כדי להראות את האמתשל הצהרה חייב להיעשות על ידיעליונות שלהראיות, הפחתת הנטלשל הנאשם כדי להראות אמת מוחלטת. [ 89 ] עם זאת, כמות של אימות ראיות הנדרשות להצגת האמתשל אמירה ישירות תואמת את רצינות שללשון הרע. [ 90 ]פוגענית יותרהצהרה,יותר ראיותנאשם חייב להציג להראות את האמת שלההצהרה.

למרותשההגנה של אמת והאינטרס ציבורי לא היההיעד של הרבה התדיינות משפטית, בתי המשפט בישראל נאבקו עםההגדרה של עניין ציבורי ;האינטרס הציבורי לטווח יכול להתייחס למה שצריך להיות עניין לציבור ,טובת החברהלדוגמא , או מה בעצם מעניין את האנשים בחברה . [ 91 ] בתי משפט ציינו כי לשני הניסוחים חסרונות. אםהרעיון של אינטרס ציבורי האידיאלי ואחריו , את הזכות הבסיסית לחופש העיתונות עלולה להיות מעוכבתככתבים עשויים להרגיש שהם רק צריכים לדווח על נושאיםשבית משפט היית מרגיש להיות עניין לציבור. לעומת זאת, אם “אינטרס ציבורי” מתייחס רק לריבית בפועל של החברה, ולאחר מכן את המטרה המכובדת וצדיקים של החוק מתעכבת . [ 92 ] יתר על כן, אם בתי משפט היו להשתמש” מהאדם סביר היה מוצא להיות עניין לציבור ” סטנדרטי , קיימתאפשרות חזקה כי בתי משפט הייתי לטעות לכיווןהצד השני של ערכים קונבנציונליים. [ 93 ] כזהניסוח מטרה היה לעכב את חופש הביטוי ,ואינטרסים לא שגרתיים לא יהיו מוגנים . [ 94 ]הסוגיה טרם הוכרעה בישראל של בית משפט העליון ולא בא לידי ביטוי בחוק איסור לשון הרע בישראל.

הגנה של תום לב

עוד הגנה מוסדרת להוצאת הדיבה היא פרסוםב” בתום לב . לפי סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע ,הגנת תום לב יכולה לשמש אם ( 1 )הפרסום נעשה בתום לב ו( 2 ) זה יכול להיות מוצג בנסיבותיו של הפרסום תואם את אחת הקטגוריות המנויות בחוקבעשר סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע . [ 95 ] מכאן, שההגנה של תום לב היא סופית , במובן זה , אםהפרסום לא לקטגוריה נחקר ספציפית, זה לא יהיהביטחון בתוקף.

על מנת להשתמשבהגנת ” תום לב ” ,פרסום חייב להיעשותב” בתום לב “. [ 96 ] עם זאת, לאחוק איסור לשון הרע קודיפיקציה ולא לבית המשפט העליון בישראל מציין אם ” בתום הלב ” של אדם מוערך על ידיסובייקטיבי או מבחן אובייקטיבי . [ 97 ] לפי פקודת הנזיקים האזרחיים 1944 , מבחן ” תום לב ” היה סובייקטיבי, בהתאם להשקפה האנגלית. [ 98 ] עם זאת,חוק איסור לשון הרע המודרני יותר מצביע על כך שכדי להשתמש בהגנת תום לב, גם פרסום חייב להיות ” סביר”. [ 99 ] למרות סטנדרטי ” סביר” זה מרמז על ” תום לב ” של אדם יש להעריך באופן אובייקטיבי , מבחן תום לבוסטנדרטי הוא עדיין בעיה פתוחה בבתי משפט ישראליים . [ 100 ]

כאמור, סעיף 15חוק איסור לשון הרע יוצר חזקה של תום לב, כי הפרסום היה סביר בנסיבות העניין , אם זה נעשה תחתקטגוריה נחקר של החוק. [ 101 ] עם זאת,נאשם עשוי להעביר את הנטל לשלול את תום לב לתובע אם הנתבע יכול להראות כי הפרסום לא יעלה על מה שהיה סביר בנסיבות העניין . [ 102 ]תובע יכול אז שוב להעביר את הנטל בחזרה אל הנאשם להראות תום לב אם התובע מוכיח ” ( 1 )הדבר שפורסם לא היה נכוןוהוא לא האמין שזה יהיה נכון , (2 )הדבר שפורסם לא היה אמתולפני הפרסום הוא לא עשה זאת לנקוט אמצעים סבירים כדי לברר אם זה נכון או לא ; . או ( 3 ) הוא מתכוון באמצעותהפרסום לפגועליותר מסביר להגנה עלענייניהם הגנה בסעיף 15 מידה רבה יותר ” [ 103 ] מכאן, חזקהוהנטל להראות תום לב או היעדרה עשויה לעבור קדימה ואחורה בין הצדדים.

גם אםנאשם עשה את ההצהרה המשמיצה בתום לב, הגנת תום לב חלה רק על הדברים שנאמרובתכנית הסטטוטורית. [ 104 ] על פי סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע , זה יהיההגנה טובה אם הנאשם עשה את הפרסום בתום לבבאחתעשר הנסיבות מנויות . כמהספירות הרלוונטיות כוללים : ” ( 1 ) שהוא לא יודע ,ולא היה מחויב לדעת, על קיומו שלהנפגע ; ( 2 )היחסים שבינו לביןהאדםשבפרסום היה מכוון שהוטלו עליו חובה חוקית , מוסרית או חברתית לעשות את הפרסום ; . . . ( 4 ) הפרסום היההבעת הדעה על התנהגותו שלהאדם שנפגעבמשרד משפטי, רשמי או ציבורי ,בשירות ציבורי אובחיבור w /עניין ציבורי , או על אופיו, מעשים בעבר או בחוות דעת של הנפגע במידה שהם נתגלובהתנהגות; . . . ( 6 ) הפרסום היהביקורת עלמדעית, אמנותית או אחרת ספרותית עבודה, בה נפצעההאדם הציג בפומבי , או של כל מעשה שהוא עשה בפומבי , ובמידהשהעניין כרוך w / ביקורת כזאת , או הבעת הדעה על האופי , בעבר , במעשה או בחוות דעת שלמי שנפגעבכל כך הרבה כפי שהם מתגלים בעבודה או במעשה כזה; . . . ( 9 ) הפרסום היהדיווח נכון והוגן על אסיפה פומבית או על פגישתו של תאגידשהיה ליציבור גישה,והפרסום היהבאינטרס הציבורי. . . ” [ 105 ]

כפי שרבים מןהקטגוריות המנויות דורשים כי כי הפרסום מהווהתגובה או חוות דעת , בתי המשפט בישראל נאבקו עם איךבית משפט צריך להתייחס להבחנה בין ההצהרות של עובדה וההצהרות של דעה. [ 106 ] במקרה של בית המשפט העליון אתר של חברת חשמל לישראל ואח’ נ ‘ עיתון הארץ , בית המשפט שקל כיצד להבחין בין העובדהודעה. [ 107 ]בית המשפט אימץ אתהבחנה נוקשה בין העובדהודעה, בקובעו כי עובדותשצריכות להיות אמיתיומכובדמדעה ברורה . [ 108 ] כזובנייה עשתה את זה קל יותר להבחין בו דעת יכולה להיות חסויה על ידיהגנת תום לב. ההחלטה ” ההטיה [העורך]האיזון נגד חופש עיתונות “, כפי שהעיתונות היה בוחר להשמיט כל פרשנות שהם חשבושבית משפט יכול לפרש להיותקביעת עובדה . [ 109 ] בארץ,בית המשפט פירש את הביטוי ” ב למעשה,חברת החשמל היא לא מעוניינת למכור את הרכב “,כקביעת עובדה . [ 110 ] מאחר ובית המשפט לא יכול היה בקלות לאפיין את דבריו כדעה,והעיתון לא הצליח להוכיח שזה היהמשפט נכון , קבע בית המשפט הגנת תום לב אינה יכולה לחולופסק לטובתה של חברת החשמל. [ 111 ]

בתי משפט אמריקאים לנקוטעמדה שונה בהרבה הנוגעת למידע על העובדותודעות. תורת משפט אמריקאי נראיתבהצהרהבהקשר כולו שלה. הצהרה ” יש לקרוא כמכלול על מנת להבין היבוא שלהואת ההשפעה שבה היה מחושבת לי על הקורא ותפורש לאור מלוא ההיקףוהאובייקט , לכאורה, שלהסופר, שוקל לא רק את השפה בפועל נעשה שימוש , אבל המובן והמשמעות שהיה יכולים להיות חזקה למדישהועברו לאלה שקראו אותו “. [ 112 ] בתי משפט אמריקאים מכירים בעובדה כיהקו המפריד בין העובדהוהדעה הוא לפעמים עדיןולא ניתן להבחין בקלות. כתוצאה מכך ,הפרסום צריך להיות מסווג כעובדה או דעה בהתאם לאופי הדומיננטי שלה, כאשר קראו את כולה. התקן האמריקאי מאפשרלעיתונות חופשית יותרכזיוף של כמה עובדות לא בהכרח לפעולה , אםהפרסום מסווג כדעה. בשנים שחלפה מאזהחלטת הארץ, בתי המשפט בישראל החלו נמשכיםלגישה האמריקניתונתן משקל מיוחדלחופש הביטוי, במיוחד בכל הנוגע לאישי ציבור ונושאי משרה ציבוריות. [ 113 ]

ביטחון של תגובה הוגנתוהמוניטין של דמויות / ציבוריים עובדי ציבור

בעוד בתי משפט ישראליים מודרניים החלו לנקוט בגישה אמריקנית יותרלתגובה הוגנת , הוא עדייןנושא בשל, ואחדשהתלבט בין אנגלית והגישה אמריקניתלתגובה הוגנת לאורך השנים. באופן מסורתי, דיני לשון הרע בישראל לא הבחינו בין אנשי ציבור, אנשי ציבור ואזרחים מן השורה . [ 114 ] פקידים ציבוריים נחשבו לא ראויים יותר ולא פחותמהגנהמהתושב הישראלי הממוצע. [ 115 ] עם זאת, בתי משפט עכשיו מתחילים להכיר בכך שיש לציבורעניין לגיטימי במעשיהם של אנשי ציבורופקידי ציבור.

סוגיות הנוגעות לאישי ציבור ” ופקידי ציבור” מוניטיןשהגיעו ראשון בארץ ואח’ נ ‘ חברת החשמל לישראל בשנת 1977. הארץ, אחד העיתונים הגדולים בישראל , נתבעה על ידיהדירקטור בחברת החשמל ,שירות ציבורי. עיתון הארץ פרסמה מאמר המגנה את הדירקטור בחברת החשמל למתן אפשרות לחברת החשמל לקנות לורכב חברת היוקרה יקר בעת מיתון. כבמאי אמר שהוא היה מוכר את המכונית,ולאחר שלא הצליח לעשות זאת , הארץ ציינה כי ” למעשה,חברת החשמל היא לא מעוניינת למכור את המכונית “, ורמזה שהבמאי היה להיות רמאים. [ 116 ] פסק לטובת הארץ,בית המשפט העליון הישראלי שהתאגד בניו יורק טיימס נ ‘ סטנדרטי ” בפועל זדון “ועקרונות חוקתיים הבלתי כתובים של חופש דיבור סאליבן. [ 117 ] בית המשפט קיבל את בקשתו של עיתון הארץ של תום לב , למרותשהדעה משמיצה כלל הצהרות כוזבות פוגעניות של עובדה. ההחלטה הדגישה כיאופייה הדמוקרטי של ישראל נדרשלעיתונות חופשית יותר כבדיקה על מי שהחזיק בשלטון . [ 118 ]

עם זאת,חברת החשמל פנתה לדיון נוסףשבהחלטה בוטלה לטובתחברת החשמל. [ 119 ]בית המשפט ציטט את הגישה האנגלית ; ” . הייתה נוטה להרתיע גברים רגישים ומכובדים מלבקש עמדות ציבוריות של אמון ואחריות ולהשאיר אותם פתוח לאחרים שאין להם כבוד למוניטין שלהם “, המאפשר ביקורת של אישים הציבור [ 120 ] בית המשפט הוסיף וטעןשעלול לסכן את יתר ההגנה על דיבור הדמוקרטיה. בפרט,בית המשפט ציין כיעליית הנאציזם הייתה בהנחייתם של הפצת שקרים משמיצים עלרפובליקת ויימאר. [ 121 ] להערכת , שופט לנדוי ציין ” אני לא קל. . . את החשיבות שלהתפקיד שמילאעיתונות חופשיתבביקורת על הרשויות וחשיפת תופעות שליליות והבאתם לידיעת ציבור . אבל אני דוחה את ההנחהשעיתונות אחראית לא יכולה למלא את הסנקציות הללו אלא אם כן הוא נותן את חירותו כדי להשמיץ באמתלה של ” תגובה הוגנת ‘”. [ 122 ]

למרות פסק דינו של בית המשפטבארץ, בתי המשפט בישראל יש כעת החלו להעדיף את הגישה האמריקנית . ב1989,בAverni נ ‘ שפירא, בבית המשפט העליון ” שהוקצה משקל מיוחדלחופש ביטוי בענייני ציבור ונושאי משרה ציבורית”. [ 123 ]בית המשפט הצדיק את המעמד המיוחד הזה על הבסיס של התפקידשחופש הביטוי משחק בעיצוב תפיסות חברתיות ופוליטיות. [ 124 ]בית המשפט דן בהנחה שלהסיכון נזקף לאלה הנמצאים בעמדות ציבור , בטענה שצריכות להיות מתוקנות דעות משמיצות באמצעותשוק רעיונותושפקידי ציבור ‘ואישים ציבור ” ליהנות מגישה רבה יותר לתקשורת. [ 125 ] כיום, החוק הישראלי עדיין נע ביןהגישה האנגליתוהאמריקניתלתגובה הוגנת. עם זאת, תקדים ישראלי הבהיר כי תגובה הוגנת לא תהיההגנה חוקית כאשרמטרת הפרסום היא להשמיץ ולא לבקר . [ 126 ]

חוק איסור לשון הרע מפרט נסיבות מסוימותשבתגובה הוגנת לא תחול . לפי סעיף 17 לחוק איסור לשון הרע ,ההגנה על התגובה הוגנת מוסרת במיוחד אםהשמיץ ביקשו ונענה בשלילתזכותו של תשובה. [ 127 ] אםזכות כזו של תשובה מתבקשת , העיתונים נדרשים לפרסם את התיקוןבמועד ודומהלחומר המשמיץ [ 128 ] סעיף 17 אומר : . “הגנת תום לב לא תהיה זמינה לעורך ,מי שאחראי לפרסום לשון הרעבעיתון אוהמוציא לאור של העיתון, אם הוא התבקש על ידיהאנשים נפצעו לפרסםתיקון או הכחשה על ידיהנפגע , והוא לא פרסם את התיקון או הכחשה על באופן דומה ככל האפשר לזה שלפרסום לשון הרעותוך זמן סביר לאחרקבלת הבקשה , ובלבדשהתיקון או ההכחשה לא היה בו כל לשון הרע או תוכן בלתי חוקי אחר,ואורכו לא היה בלתי סביר ב נסיבות “. [ 129 ] עם זאת,עיתון שמדפיסתיקון או הכחשה ביקש חומר משמיץ שפורסם לא להיות חסין בפניתביעת דיבה . במקום זאת,תיקון או הכחשה מודפס הוא תנאי הכרחי כדי להיות נפגש לפניהעיתונאים יכול לטעון כיהגנת תום לבוהתגובה הוגנת חלה . [ 130 ]

פרסומים מותרים – הגנה של דוחות הוגן של מידע הרשמי

כפי שישראל מתחילה להכיר בכך שחופש הביטוי הוא מרכיב הכרחילדמוקרטיה בריאה , הם גם מכירים בכך שיש מקרים שבי חופש הביטוי הוא כל כך חשוב , כי חסינות מוחלטת מאחריות לשון הרע היא הכרחית. לפי סעיף 13לחוק איסור לשון הרע , קטגוריות מיוחדות של פרסומים ” לא תהיה עילה לתביעה פלילית או אזרחית ” למרות זיופם או הזדון מצידו של הדובר או מוציא לאור. חוק איסור לשון הרע קודיפיקציה מכיר 11 כיתות של פרסום אשר לא תהיה עילהלמקרה לשון הרע. הכיתות 11 כוללות פרסומים שנעשו על ידיהכנסת, רשויות משפטונושאי משרה בכירים . דיווחים מסוימים שצוינו הוגנים ומדויקים , ופרסומים צוינו שנעשו על פי החוק גם ליהנותמזכות מוחלטת. [ 131 ] כפי שרבים מןהפרסומים חסויים יחולו על הדוחות שנעשו על ידי או מטעםפקידי הממשלה או הממשלה, המדינה לעולם לא תהיה אחראית בנזקים בגין לשון הרע .

סעיף 13 מעניקזכות מוחלטתלפרסומים שלמפגש פתוח של הכנסת, פרסומים שלישיבת הממשלה , פרסומים על ידי הממשלה, ופרסומים על הוראה של הממשלה. כמו כן,מבקר המדינה לא יהיה אחראילפרסומים מטעמו או מכוח כהונתו . [ 132 ] סעיף 13 מכסה גם כל פרסום שנעשה על ידישופט, לרבות כל מי שבידו w / שיפוטית או הסמכות מעין שיפוטית, נציג מפלגה, או עדים במהלך ובקשר עםההליכים. [ 133 ]

דיווחים הוגנים ומדויקים שצוינו גם מכוסים על ידי חיסון. כל פרסום של מה שנאמר או אירעבישיבה פתוחה שלבית דין שיפוטית או מעין שיפוטית , אוועדת חקירה הוא חסוי לחלוטין. [ 134 ] פרסומים של מה שנאמר או אירעבארגון בינלאומי , כנס, או בית דין , או גופים נבחרים שלההסתדרות הציונית העולמית או הסוכנות יהודית גם מותר פרסומים . [ 135 ]

פרסומים מסוימים חיסוניים כאשר הם נדרשים להתבצע על פי כל דין או נעשים תחתרשות מוסמכת כדין. [ 136 ] תמלילים או תקצירים של רשומות הוגנים ומדויקים כל הזמן פתוחים לעיון על פי חיקוק מותר גם פרסומים . לבסוף, פרסומים הוגנים ומדויקים של כל מה שכבר פורסמו בעבר תחת החסינויות שהוענקו על ידי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע לעולם לא יהיו עילהלתביעת דיבה והם תמיד המותר על פי החוק.

מסקנה

חוק איסור לשון הרע בישראל ממשיך להתפתח הן באמצעות קודיפיקציהוהחלטות בית המשפט העליון בנושאי רומן מתעוררים לחזית של חברה ישראלית. עם זאת, גם בנושאים הנוגעים ללשון רע חדשים להתעורר, שאלות רבות נותרו ללא מענה. חששות כגון האםהגנת ” תום לב ” נבחנת באמצעות מבחן סובייקטיבי או אובייקטיבי ואם “אינטרס ציבורי” מתייחסלאינטרס ציבורי אידיאלי או בפועל נותרו סוגיות פתוחות בפני בית המשפט . כמו חוק לשון הרע בישראל נע בין גרסאות אנגלי והאמריקאיות של לשון הרע , אין נתיב או כיוון ברורלחוק לשון הרע בישראל. בעוד אנגליה נוטה לנקוט בגישה מוכוונת תובע יותר ,ארצות הברית בחרה בגישה נאשם ידידותי , המאפשרת לדעות משמיצות מסוימות כדי לתקן את עצמם דרך כיכר השוק של רעיונות.

בדומהלגישה האמריקנית , התחייבה ישראללעיתונות חופשית יותר , המאפשרתלפירושים על מעשיהם של פקידי ציבור ואנשי ציבור. אמנם , הממשלה פועלת ללא ספקכלב שמירה עלהעיתונות, בעיקר כתוצאה מתפקידם של העיתונאים בעליית הנאציזם , הממשלה מעולם לא השתמשה בסמכותה לבלימת פרשנות בנושאים בעלי עניין ציבורי או עניין לציבור . עם זאת, לדעות שונות על היקפו של החופש” העיתונות בישראל חברת חשמל נ ‘ הארץ [ 137 ]וAverni נ’ שפירא [ 138 ] מראות כי ישראל עדיין לא התחייבהלגמרי בחינם לעיתונות. יתר על כן, ביכולתה של ממשלת ישראל לשלול רישיונות עיתונות או לדרוששעיתונים יישלחו לממונה המחוזי לפיקוח תוכן, תציג את הממשלה חוששת לפטור עצמו לחלוטין מכלל שליטתה של העיתונות .

חוק לשון הרע של ישראל נאבק למצוא את האיזון הנכון בין הגנה על שמו הטוב של אחד ומאפשרלעיתונות חופשית . למרותשממשלת ישראל אינה עושה שימוש בכח הסמכותי שלהבריסון העיתונות , כל עוד לממשלה יש את הכוח לשלוטבהפצת חדשות או דעות, אך יש הסבירות הגבוהה שלממשלת ישראל לא בודקים. עם זאת, גםכאפשרות קיימת, ישראל עשתה צעדים גדולים למימושעיתונות אחראית על ידי מתן אפשרותלתגובה הוגנת ולא אוסר על כל הבדיקות על עובדי ציבור או אנשי ציבור לחלוטין. היכולת הפוטנציאלישל ממשלת ישראל לשלוט בעיתונות לא נראית לי מצונן דיבור כמו של עוד.

מבחינתה של ישראל של לשון הרע שונה מאוד מזו של ארצות הברית בעיקר בגלל פרספקטיבה היסטורית. המסגרת של ישראל בהתייחסות בהקשר לפגיעה הנגרמת על ידי לשון הרע נובעת ישירותמהזוועות שבוצעו נגד העם היהודי במלחמת העולם השנייה . כתוצאה מכך , ממשלת ישראל מאפשרת הגנה על אזרחיה גדולות יותרמניזקים נגד הכבוד ועל הכבוד של אדם ממותר על ידי ארצות הברית. לשון הרע בישראל , מה שמציב את הנטל הראשוני על הנאשם להוכיח את האמתשל הצהרה [ 139 ]וסבירות, מפגין יתרונו של התובע בהגשת תביעות לשון הרע . כמו כן,ההבחנה הנוקשה בין העובדהוהדעה אימצה בחוק לשון הרע בישראל מעדיפה את התובע במקרים בהם הצהרה לא ברורה היא עובדה או דעה. אולי בעתיד ישראל ידחוף הקרוב יותר לחוק לשון הרע האמריקאי ולהירגע ההבחנה עובדה / הדעה הנוקשה של החוק הישראלי. כאשר מסתכלים על ההצהרות בהקשר הכולל שלהם הוא רק צעד אחד בישראל יכולה לנקוט כדי למנוע תביעות קלות דעתמסתימת מערכת המשפט שלהם בזמן והנותןעיתונות חופשית יותר.

במהלך 60 השנים האחרונות, חוק לשון הרע בישראל התפתחמכפולמהמשפט המקובל האנגלילתערובת של מושגים אמריקאים ובריטיים. ישראל ממשיכה לפתח חוק לשון הרע הייחודי משלו , הוא מציגרגישות קיצונית למוניטיןשל האדםומסירות ניצניםלעיתונות חופשית .

[ 1 ] מבואלדיני ישראל ( עמוס שפיראוהקרן ג דוויט – עראר , 1995) עמ ‘ . 2 .

[ 2 ] שם. [ 3 ] שם. הצהרת seeBalfour ( 1917) ( ” … הקמתה בפלסטין שלבית לאומי של העם היהודי. ” ) .

[ 4 ] מבואלדיני ישראל בשעה 2 .

[ 5 ] שם בשעה 5

[ 6 ] שם.

[ 7 ] הכרזה על הקמתה של המדינה ישראל (1948 ) ( ” …החוקה שייקבע על ידיהאסיפה המכוננת הנבחרת לא יאוחר מ1 אוקטובר 1948 … ” ) .

[ 8 ] מערכת המשפטית של ישראל ( H.E. בייקר ) , עמ ‘ . 11.

[ 9 ] מבואלדיני ישראלב11 ( “חלק מחוקי היסוד אלה מכילים ” סעיפים מעוגנים ‘ הדורשיםרוב מיוחד של הכנסת על מנת לתקן או לבטל ההוראות שלהם. ” ) .

[ 10 ] מערכת משפטית של ישראלב91 .

[11]http://www.israel-mfa.gov.il/MFA/Government/Branches+of+Government/Judicial/The%20Judiciary-%20The%20Court%20System ( אתר אינטרנט של משרד חוץ בישראל ) .

[ 12 ] שם. ( ציטוט חוק יסוד כבוד אדם וחירותו (1992 ) , שניות. 2-7 .

[ 13 ] [ 14 ] הצהרת http://www.israel-mfa.gov.il/MFA/Government על ​​הקמתמדינת ישראל (1948 ) ( ” … תהא מושתת על יסודות חירות, צדק ושלום לחזה שלהם של הנביאים ישראל; יקיימו שוויון זכויות חברתיות ומדיני גמורים לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון , לשון, חינוך והתרבות … ” ) .

[ 15 ] מבואלדיני ישראלב127

[ 16 ] פקודת הנזיקין ( 1944).

[ 17 ]קודיפיקציה של משפט אזרחיודיני נזיקין , 24 Isr . ל ‘ האב , אהרון ברק , עמ’ . 1 ( 1990).

חוק [ 18 ] לשון הרע (איסור ) , 5725-1,965 .

[ 19 ] חוק הגנת פרטיות , ( 1981).

[ 20 ] TheLaw ישראל : סקרים כלליים ( ישראל גלעד , 1995) עמ ‘ . 380 .

[ 21 ] חוק איסור לשון הרע , 5725-1,965 , שניות. 5 ( “כל אדם ש, מתוך כוונה לפגוע , מפרסםלשון הרעלשני אנשים או יותר מלבדהנפגע , יהיה מאסר של שנה אחת, תוך פרסוםלשון הרע לאחד או יותר אנשים אחרים מלבדהנפגע , מהווה עוולה אזרחית . ” ) .

[ 22 ] השמצה חוק , 5725-1,965 . , שניות. 5 .

[ 23 ]החוק של ישראל : סקרים כלליים ב380 .

[ 24 ] שם. ( ” [ חוק איסור לשון הרע בישראל ] הוא קרוב יותרלגישה האנגלית מאשרהאמריקאי , אךהגישה האמריקנית יש ללא ספק השאירה את חותמו על הגרסה הישראלית של לשון הרע. ” )

[ 25 ]החוק של ישראל : סקרים כלליים ב380 .

[ 26 ] ניו יורק טיימס ושות נ ‘ סאליבן, 376 ארה”ב 254 (1964 ) .

[ 27 ]החוק של ישראל : סקרים כלליים ב380 ( בצטטו דיאב נ ‘ דיאב, 20 ( ii ) פ”ד 269 (1966) ( מחזיק לשון הרע מכסה דיבור וכתיבה ) ) .

[ 28 ] חוק איסור לשון הרע , 5725-1,965 , שניות. 1 .

[ 29 ] קאל. Civ . הקוד § 45 (מערב 2000).

[ 30 ] השמצה חוק , 1965 שניות. 7 .

[ 31 ב] חוק איסור לשון הרע , 5725-1,965 , שניות. 2 .

[ 32 ]החוק של ישראל : סקרים כלליים ב382 .

[ 33 ] שם. ( ציטוט השמצה חוק , 5725-1965 , שניות. 14,15,16,17 .

[ 34 ]החוק של ישראל : סקרים כלליים ב382 .

[ 35 ] שם.

[ 36 ] היועץ משפטי לממשלת נ ‘ Sternhall , 6 P.D. 199 (1952) (בעקבות המשפט מקובל אנגלי בכל קשור לתהליך של זיהוי התובעים לשון הרע בתוך קבוצה ) .

[ 37 ] Milkovich נ Lorain Journal ושות , 497 ארה”ב 1 ( 1990).

[ 38 ] חוק איסור לשון הרע , 5,275-1965 , שניות. 3 .

[ 39 ] http://www.tglaw.co.il/communication_e.asp

[ 40 ] ” מלשינים, לשון הרע , ומדיניות ציבורית ” 19 ג’ורג’יה ג’ Int . & Comp. L. (1989 ) , עמ ‘ . 503 .

[ 41 ] מערכת משפטית של ישראלב88 .

[ 42 ] חוק איסור לשון הרע , 5725-1,965 , שניות. 5 .

[ 43 ]הגוף הולך והגדל של משפט ישראלי : שני מקורות חדשים בחוק של ישראל 11 NYILR 97 (1998 ) .

[ 44 ] חוק איסור לשון הרע , 5,275-1965 , שניות. 5 .

[ 45 ] חוק העיתונות בדמוקרטיות מודרניות ( פנינה להב, 1985) , עמ ‘ . 270 .

[ 46 ] פקודת העיתונות (1933 ) .

[ 47 ] חוק איסור לשון הרע , 5,275-1965 , שניות. 13 .

[ 48 ] פקודת העיתונות , 1933 , סעיף 5 ( 1 ) (ב).

[ 49 ] פקודת העיתונות , 1933 , סעיף 8 ( 1 ) .

[ 50 ] פקודת העיתונות , 1933 , סעיף 10ו17 .

[ 51 ] חוק העיתונות בדמוקרטיות מודרניותב271 ( “ממשלת ישראל נמנעה מניצול אגרסיווימבנה ההיתר , זה ובכך חסך לבתי המשפט את המשימה של חקר התאימותשל הפקודה עם מחויבות לעיתונות חופשית . ” ) .

[ 52 ] העיתונות החופשית בישראל ( אלן אריאן, 1989).

[ 53 ] מערכת משפטית של ישראלב90 .

[ 54 ] שם. ( ציטוט השמצה חוק , 5725-1965 , שניות. 12).

[ 55 ] חוק איסור לשון הרע , 5725-1,965 , שניות. 15 ( 2 ) .

[ 56 ]החוק של ישראל : סקרים כלליים ב390 . לראות קופר נ ‘ איגוד מוסכים , 44 (i ) פ”ד 594 (1990) ( עיתון מחזיק לא היה לו חובה חוקית או מוסרית לדווח עלהפעילויות שלאיגוד המוסכים ,הנציג הרשמי של כל אוטומטי המוסכים בישראל ועובדיהם ) .

[ 57 ]החוק של ישראל : סקרים כלליים ב392 ( בצטטו חשמל לישראל ושות נ ‘ הארץ, 32 (iii ) פ”ד 337 , 534 ( 1978).

[ 58 ] רוזנבלום נ ‘ כץ, P.D. 30 (i ) 589 ( 1976).

[ 59 ]החוק של ישראל : סקרים כלליים ב392 .

[ 60 ] מערכת משפטית של ישראלב95. ( ציטוט השמצה חוק , 5725-1965 , שניות. 15).

[ 61 ] www.tglaw.co.il / communication_e.asp [ 62 ] מערכת משפטית של ישראלב95. ראה גםהחוק בישראל : הכללי Surveysat 393 ( בצטטו בנטוב נ ‘ קוטיק , פ”ד 5 593 , 621 (1959 ) .

[ 63 ] שם. seeDefamation חוק , 5725-1965 , שניות. 20 ( 22).

[ 64 ]החוק של ישראל : סקרים כלליים ב393 ( בצטטו חברת חשמל נ ‘ הארץ, 23 ( ii ) פ”ד 87 (1969 ) ) .

[ 65 ] חוק איסור לשון הרע , 5725-1,965 , שניות. 22 ( 3 ) .

[ 66 ] חוק איסור לשון הרע , 5725-1,965 , שניות. 22 ( 4 ) .

[ 67 ]החוק של ישראל : סקרים כלליים ב393 . seeFriedman נ ‘ סגל ( 1973) 27 ( ii ) P.D. 225 ( וציין כיהיקף הפיצויים עונשיים בגין לשון הרע הם לא להיות מוגבלים ) .

[ 68 ] www.tglaw.co.il / communication_e.asp

[ 69 ]החוק של ישראל : סקרים כלליים ב393 .

[ 70 ] שם.

[ 71 ] שם. נ seeAverni שפירא, P.D. 43 (iii ) 840 ( 1989).

[ 72 ] www.tglaw.co.il / communication_e.asp

[ 73 ] שם.

[ 74 ] חוק איסור לשון הרע , 5725-1,965 , שניות. 5 . ( ” אם זה צווי הפקעה , הצו יחול על כל אדם שברשותו יש עותקים שלהפרסום למכירה, הפצה או אחסון , גם אם אותו האדם לא היה צדבעניין; ” ) .

[ 75 ] חוק איסור לשון הרע , 5725-1,965 , שניות. 5 . ( “הפרסום חייב להיעשות על חשבונו של הנאשם אוהנתבע, במקום כזה ,למידה כזו , ובאופן כזה , כפי שבית המשפט רשאי להורות ” ) .

[ 76 ] חוק איסור לשון הרע , 5725-1,965 , שניות. 5 .

[ 77 ] חוק העיתונות בדמוקרטיות מודרניותב293 .

[ 78 ] שם.

[ 79 ] שם.

[ 80 ] www.tglaw.co.il / communication_e.asp [ 81 ] מערכת משפטית של ישראלב96 .

[ 82 ]החוק של ישראל : סקרים כלליים ב385 .

[ 83 ] שם.

[ 84 ] חוק איסור לשון הרע , 5725-1,965 , שניות. 14 .

[ 85 ] חוק העיתונות בדמוקרטיות מודרניותב291 .

[ 86 ] ראה השמצה חוק , 5725-1,956 , שניות. 14 (בדומהלהגנת ” אמת המהותית “בבתי המשפט בארה”ב , חוק לשון הרע בישראל קובע כיההגנה של אמת עשויה לחול אםהאמת של פרטים של מה בכך שלא תפגע בעצמם לא הוכח ) .

[ 87 ] חוק העיתונות בדמוקרטיות מודרניותב291 .

[ 88 ] פילדלפיה עיתונים נ ‘ Hepps , 475 ארה”ב 767 ( 1986).

[ 89 ]החוק של ישראל : סקרים כלליים ב385 . ראה השמצה חוק , 5725-1956 , שניות. 14 (חוק לשון הרע בישראל קובע כיההגנה של אמת עשויה לחול אםהאמת של פרטים של מה בכך שלא תפגע בעצמם לא הוכח ) .

[ 90 ]החוק של ישראל : סקרים כלליים ב385 . בית הוצאה לאור עיתון seeHa’aretz נ ‘ מזרחי, 41 ( ii ) פ”ד 169 ( 1987).

[ 91 ] חוק העיתונות בדמוקרטיות מודרניותב291 .

[ 92 ] שם.

[ 93 ] שם.

[ 94 ] שם. [ 95 ] חוק איסור לשון הרע , 5725-1,965 , שניות. 15 .

[ 96 ] שם.

[ 97 ]החוק של ישראל : סקרים כלליים ב386 .

[ 98 ] שם. רואה מפרידה נ ‘ לוי – אולמן, 13 P.D. 787 , 797 (1959 ) ( מחזיקים בתום לבו של אדם , יש לראות באופן סובייקטיבי ) .

[ 99 ] חשמל לישראל בע”מ נ ‘ עיתון הארץ ושות הוצאה לאור , 32 (iii ) פ”ד 337 ( 1978).

[ 100 ]החוק של ישראל : סקרים כלליים ב386 . ן נ seeRymer של Ryber , 36 ( ii ) P.D. 141 (1982) ( בציינו כי תום לב יש לפרש בהתאם למצב ובלתי תלוי הספציפיים של כמה טובה אמונה הוחלטבמקרים אחרים ) .

[ 101 ] חוק איסור לשון הרע , 5,725-1965 , שניות. 15 .

[ 102 ]החוק של ישראל : סקרים כלליים ב385 . לראות השמצה חוק , 5725-1965 , שניות. 16 (א).

[ 103 ] מערכת משפטית של ישראלב94 ( בצטטו השמצה חוק , 5725-1,965 , שניות. 16 (1-3) ) .

[ 104 ]החוק של ישראל : סקרים כלליים ב385 ( בצטטו השמצה חוק , 5,725-1,965 , שניות 15 . . ) .

[ 105 ] חוק איסור לשון הרע , 5,725-1965 , שניות. 15 ( 1,2,4,6,9 ) .

[ 106 ] חוק העיתונות בדמוקרטיות מודרניותב293 .

[ 107 ] שם. ( ציטוט IsraelElectric חברת נ ‘ הארץ, 32 (iii ) פ”ד 337 ( 1978) ) .

[ 108 ] שם.

[ 109 ] חוק העיתונות בדמוקרטיות מודרניותב293 .

[ 110 ] שם.

[ 111 ] שם.

[ 112 ] קורמן נ ‘ בלנשרד , 211 קאל. App. 2d 126 , 131 (1962 ) l ת”א \ ” קורמן נ ‘ בלנשרד , 211 קאל. App. 126 , 131 (1962 ) 2d ” ” קורמן נ’ בלנשרד , 211 קאל. App. 2d 126 , 131 (1962 ) ” s \ \ ג 1 . [ 113 ]החוק של ישראל : סקרים כלליים ב389 .

[ 114 ] חוק העיתונות בדמוקרטיות מודרניות , 54 GWLR 434 ( 1985).

[ 115 ] חוק העיתונות בדמוקרטיות מודרניותב281 .

[ 116 ] חברת החשמל לישראל . נ ‘ הארץ’, 31 ב( ii ) P.D. 281 ( 1977).

[ 117 ] חוק העיתונות בדמוקרטיות מודרניותב281 ( בצטטו חברת חשמל. נ ‘ הארץ’, 31 ב( ii ) פ”ד 281 , 294 (1977 ) ) .

[ 118 ] שם [ 119 ] חברת החשמל לישראל . נ ‘ הארץ, P.D. 32 (iii ) 337 ( 1978).

[ 120 ] חוק העיתונות בדמוקרטיות מודרניותב281 ( בצטטו חברת חשמל. נ ‘ הארץ, 32 (iii ) פ”ד 337 , 345-346 ( 1978) ) .

[ 121 ] שם. ב346-347 .

[ 122 ] חוק העיתונות בדמוקרטיות מודרניותב281 ( חברת חשמל לישראל מצטטת . נ ‘ הארץ, 32 (iii ) פ”ד 337 ( 1978) ) .

[ 123 ]החוק של ישראל : סקרים כלליים ב389 .

[ 124 ] Averni נ ‘ שפירא, 43 (iii ) P.D. 840 (1989) (בהסתמך על נ ‘ גרץ רוברט וולש , Inc , 418 ארה”ב 323 (1974 ) ) .

[ 125 ] שם. ב863-864 .

[ 126 ]התקן הישראלי דומה לניו יורק טיימס נ ‘ סאליבן הסטנדרטי שבונאשם תקשורת יהיה אחראי בותובע יכול להראות הצהרות משמיצות שנעשובידיעת כיזב או התעלמות פזיזה את האמת עכשיו.

[ 127 ] חוק העיתונות בדמוקרטיות מודרניותב293 ( בצטטו השמצה חוק , 5725-1965 , שניות. 17 . ) .

[ 128 ] חוק העיתונות בדמוקרטיות מודרניותב293 .

[ 129 ] חוק איסור לשון הרע , 5,725-1965 , שניות. 17 .

[ 130 ] חוק העיתונות בדמוקרטיות מודרניותב293 .

[ 131 ] חוק איסור לשון הרע , 5,725-1965 , שניות. 13 .

[ 132 ] חוק איסור לשון הרע , 5,725-1965 , שניות. 13 ( 1-4 ) .

[ 133 ] חוק איסור לשון הרע , 5,725-1965 , שניות. 13 ( 5 ) .

[ 134 ] חוק איסור לשון הרע , 5,725-1965 , שניות. 13 ( 7).

[ 135 ] חוק איסור לשון הרע , 5,725-1965 , שניות. 13 ( 8 ) .

[ 136 ] חוק איסור לשון הרע , 5,725-1965 , שניות. 13 ( 9).

[ 137 ] דחו את ניו יורק טיימס נ ‘ סאליבן סטנדרטי

[ 138 ] נתנו מרחב הפעולה לעיתונות כאשר מעירים עלמעשיהם של פקידי ציבור ואנשי הציבור

[ 139 ]בניגוד לתפיסה האמריקנית המפנה את הנטל על התובע להראות כזב

התקשר אלינו:

054-5987144

צור איתנו קשר:

golanjonathan@gmail.com

כתובת המשרד:

רח' י.ד. ברקוביץ' 4, תל-אביב

Skip to content