קורס משפט פלילי מעשי 2007

שיעור 1 21.2.08

משפט פלילי מעשי

הקורס יעסוק בהיבטים המעשיים של ההליך הפלילי – כתובע וכסנגור לעתיד.

היום בידיעות אחרונות:

במשפט של אסי אבוטבול – מגיע עד תביעה שצפוי להיות עיון חד משמעית, כי הדבר בניגוד לקודים – אסור להעיד נגד חבר בבית המשפט. אותו עד יודע שהוא לא יכול להעיד נגד הנאשם. הוא מגיע להעיד ולא מוכן להגיד דבר בבית המשפט. אף אחד לא מופתע מזה – התובע, הסנגור והשופט. הנאשם דרוך כי הוא מפחד שהעד יספר את הסיפור. בשלב מסוים, חרף ההתנגדות של הסנגור, שואל הנאשם את העד – “למה הלכת למשטרה?”. העד אומר – “נמאס לי ממך, בגלל האיומים שלך אני מפחד כאן, ולא רוצה לפחד יותר, רוצה לספר הכל”. הדיון מופסק ביוזמת השופטים. אמו של הנאשם ניגשה אל העד וחיבקה אותו, אמרה לו שהוא חבר של הנאשם ושלא יכעס. לאחר ההפסקה המשיכה העדות והעד אמר שהוא לא מרגיש טוב, מה שאמר קודם נאמר בלהט היצרים, הנאשם לא מאיים עליו.

מכל הגיבורים בפרשה – השופט, הנאשם, התובע, הסנגור – האם מבינה הכי טוב במשפט הפלילי המעשי.

רשימת הקריאה תעסוק בפסקי דין רבים בנדונו בערכאות הדיוניות. ערכאה דיונית – הערכאה שבה מתקיים הדיון לראשונה – שלום או מחוזי, לא ערכאת ערעור.

יש לנו תיק חקירה של מרמה, ואנחנו כצוות חקירה אמורים לחקור מפלגה עם אגף חשבות כספים. האחראי על הכספים הוא איש פוליטי ויש חשב שהוא איש מקצועי. התברר שכדי להכניס כספים מעבר למכסה, הופעלה מערכת רישום פיקטיבית, שיש בה עבירה של קבלת דבר במרמה.

אחראי (איש פוליטי) – בתפקיד מתחילת 2005.

חשב (איש מקצועי) – מתחילת 2007.

העבירות בוצעו בתחילת 2007. החשב נתפס ונחקר בקשר לעבירות. החשד הוא שהאחראי היה מעורב ואפילו נתן את ההוראות מאחורי הקלעים.

האם החקירה יכולה להניב ראיות קבילות להוכחת היסוד הנפשי של האחראי? איך יכולים בחקירה לברר האם אותו אחראי היה עד לדברים?

הצעות אפשריות:

1. בדיקת הספרים אחורה עד לשנת 2005.
2. לחקור את החשב לגבי סדרי העבודה שהיו מקובלים בינו לבין האחראי.
3. לנסות לאיים על החשב שצפוי לו עונש כבד, עדיף לו להפיל את האחראי כדי להקל בעונשו.
4. לערוך עימות בין החשב לבין האחראי.

בתכנית החקירה הפלילית במקרים רבים יש שני שלבי חקירה נפרדים – יש חקירה שמתחילה בתלונה, בידיעה מודיעינית, בכתבה עיתונאית, בחשד או במידע אנונימי. יש חקירה שמתחילה בכך שהחשוד מתוודה בפני המשטרה.

בעבירות צווארון לבן יש פעמים רבות שלב של חקירה סמויה – שלב שבו החשודים לא יודעים על החקירה.

חקירת החשב הקודם והמזכירות הקודמות – נועדו לבסס את העובדה שהאחראי ידע כל מה שקורה במשרד.

הדרך הנכונה לחשוב – להכין את הסיכומים עוד לפני המשפט. כשאנחנו מכינים את הסיכומים של המשפט לפני המשפט, עוד בשלב החקירה, נדע מה לחקור כתובע וכחוקר ונדע כסנגור את קו ההגנה מראש.

בהליך הפלילי כל התסריט כתוב מראש, בוודאי בסיום החקירה – יודעים מי העיד, מי יגיע להעיד במשפט ומה יאמר. לכן אין מניעה לעשות טיוטה של הסיכומים מראש.

לשבוע הבא:

שאלת מחשבה:

יש מעצמה וארץ קטנה. המעצמה מתלבטת אם לפלוש לארץ הקטנה. אם תפלוש תהיה מלחמה והיא מנצחת. אם לא פולשת – אין מלחמה. לקטנה יש גשר מילוט – ניתן לברוח במקום להלחם.

סדר העדפות של כל ארץ:

הגדולה:

1. מעדיפה לכבוש ללא אבידות.
2. לא לכבוש בכלל.
3. לכבוש עם אבידות.

הקטנה:

1. שלא יכבשו אותנו בכלל.
2. שיכבשו אותנו שלא נמות אלא נברח
3. שגם יכבשו אותנו וגם נמות.

מה יכולה לעשות הקטנה כדי שלא יכבשו אותה בכלל?

בנוסף: לקרוא פריטים 2 ו-4, פריט 33.

שיעור 2 28.2.08

הפתרון לחידה: המדינה הקטנה צריכה להרוס את הגשר.

זה לכאורה מנוגד להגיון, כי המעצמה הקטנה לכאורה צריכה לשמור לעצמה אופציות.

הניתוח צריך להיות מהסוף להתחלה – אם הגשר יהרס, המדינה הקטנה תתגונן מהתקפה, אם תהיה התקפה – יהיו הרוגים, אם יהיו הרוגים המעצמה לא תתקוף.

אם הגשר יהיה שלם, המעצמה תתקוף את המדינה הקטנה כי היא יודעת שהקטנה תברח דרך הגשר.

זה מדגים את החשיבות של לחשוב מהתוצאה אחורה – או במקרה שלנו מהסיכומים

ע”פ 4517/95 מנסור נ’ מ”י – אם נחשוב מהסיכומים אחורה, יבוא התובע ויגיד שכל העדות הכירו את המנוחה, אין להם אינטרס להפליל את הנאשם סתם. זה מחייב להוכיח הרבה דברים בדרך – כדי להגיע לתוצאה הזו.

היו כמה עדים:

1. רחל – העידה במשטרה ובמשפט שראתה במו עיניה את הרצח.
2. טלי – העידה במשטרה, במשפט חזרה בה מההודעה. יש הודעה כתובה שניתן להישען עליה.
3. אביבה ההודית – ראתה סכסוך בין הנאשמים למנוחה – ראייה נסיבתית.
4. עמנואל – שמע הודאה של אחד הנאשמים שמפליל את עצמו ואת הנאשם השני ברצח.

לכאורה יש כאן תשתית ראייתית טובה – שני עדים לרצח, מדובב ששמע הודאה וראיה נסיבתית. למרות זאת התיק הסתיים בזיכוי.

רחל – מעידה בבית המשפט, התובע כותב בסיכומים שעדותה אמת והסנגור כותב שהיא משקרת.

טלי – מעידה שלא ראתה כלום, בסיכומים מתחלפות האותיות – התובע אומר שראתה רצח ובבימ”ש העידה שלא ראתה, כי יש לה סיבות טובות לשקר כי היא חוששת מהנאשמים. הסנגור טוען ההיפך – היא אומרת כעת את האמת, במשטרה איימו עליה.

ההודעה של טלי במשטרה – סיפרה שראתה רצח. טלי היא עדה במשטרה, לא נאשמת.

לפי החוק, יש חובה לצלם חקירה של חשוד, לא עד. השאלה היא האם רצוי בכל זאת לתעד את החקירה? כן, כי יש סיכוי רב שהעדה תחזור בה בבית המשפט מהעדות והתיעוד חשוב כדי שבימ”ש יתרשם מהעדות.

יש מסמכים בתיק החקירה שהם טיוטות של ראיות – טיוטה של ראיה לא תהיה על שולחן השופט. כשאדם מגיש תלונה במשטרה על כך שגנבו לו משהו – הוא יבוא לבימ”ש ויעיד. זו סקיצה של ראיה, לא הראיה עצמה. ההרשעה בתיק תהיה על סמך העדות בביהמ”ש.

תיירת מתלוננת על אונס – האם לצלם את העדות במשטרה? לא חייבים, כי התיק יבנה בכל מקרה על עדותה במשטרה.

מזמינים את המתלוננת לעימות עם הנאשם –  לצלם? אם הדבר יהיה בתיק של התובע – לא חייבים, אם הדבר יכנס לתיק ביהמ”ש – מומלץ לצלם. במקום לעשות 8 שעות חקירה נגדית על מה שקרה בתחנת המשטרה, נראה את הקלטת.

אם מה שקורה בתחנת המשטרה הוא הפקה של ראיה, צריך להתייחס אליו ככזה – אם זה מסמך מרכזי, אם זה צילום מרכזי שעליו יבנה התיק.

טלי האשכנזיה – אני מניח שהיא הולכת להיות עוינת בביהמ”ש. כרגע היא מוכנה להפליל שני אנשים ברצח – מזמינים מצלמה או לא? יש חשש שעד המשפט יאיימו עליה והיא תסתור את דבריה. הסנגור יגיד שלא ניתן להרשיע לפי זה כי זה לא עבר חקירה נגדית. אני כשוטר צריך לעשות את העבודה אחרת – כי אני יודע שעל בסיס הדברים האלה יבנה התיק. אני רוצה שהשופט יעדיף את הנייר על פני העדות שלה, ולכן אני משנה את התוכן שלו ואת הצורה:

צורה – וידאו, תוכן – שאלות חקירה נגדית במהלך העדות במשטרה, כך נהפוך את הראיה לבעלת משקל רב ומהימנות רבה.

מהו המרכיב הלא קונבציונלי בחקירה של מנסור? סופיאן – בלי העדות שלו הבחורות לא ידברו, ולכן שיתפו אותו כחוקר שותף בחקירה. מה קורה בין סופיאן לטלי בחקירה? זו ראיה, כי התובע יגיד שהוא בסך הכל רענן את הזכרון של העדות, והסנגור יגיד שהוא הזין את העדות במידע. לכן התובע צריך להורות על בידוד בינו לבין העדות, ומהרגע שהם נפגשים – לצלם את המפגש בוידאו.

במקרה של מנסור היה חצי תיעוד – הסנגוריה טענה שמדובר בקלטת מבושלת. קלטת שמתחילה מהאמצע נחשבת לא אמינה. המשפט יתבסס על הרגעים שלא מופיעים בקלטת.

בעידן שלנו קשה להגיד שאין כסף לצלם – הרי כל אחד יכול לצלם בפלאפון. המגמה של בתי המשפט לראות באי תיעוד כגרימת נזק ראייתי.

מה לומד מזה הסנגור? יש לו תיק אבוד לכאורה, ביהמ”ש יסמפט את העדות כנגד הנאשם, מה הוא יכול להגיד נגדן. הוא לא הולך נגדן – אם אני צריך להראות שאנשים טובים משקרים, אני צריך להצמיד אותם לאיש רע אחד.

רחל – אמינה

טלי – אמינה

סופיאן – שקרן

אם נחבר את רחל וטלי לסופיאן – הן יחשבו שקרניות.

בחקירה הנגדית צריך להראות את הכיוון בינן לבין סופיאן.

כדברי השופט קדמי:

“אפשר שניתן היה להתגבר, באמצעות ההתרשמות שהתרשם בית המשפט המחוזי מן הצורה שבה העידו לפניו שתי העדות המרכזיות, על פגמי המהימנות הנעוצים בחוסר סבירות ובאי-דיוקים כמפורט לעיל. ברם, לשיטתי, אין בכוחה של ההתרשמות לבדה כדי להפיג את החשש המתחייב מהפעלתו של סופיאן כ”סוכן הרשות”: ראשית-ל”הנעתן” של שתי העדות לשתף פעולה עם המשטרה”.

המטרות של הסנגור היו סופיאן והחקירה המשטרתית. הסנגור מגיש מעין כתב אישום כנגד המשטרה.

חקירה לקויה של המשטרה – לא חקרה ראיות נוספות – הסנגור ינסה לשכנע את השופט כדי לחנך את המשטרה.

במצב של מנסור – החקירה מורעלת – לא סתם תוקפים את החקירה, אלא מראים שכל מה שנעשה שם הוא פרי העץ המורעל, בגלל הזיהום של סופיאן.

עוד תובנה לסנגור – האם לא מומלץ להביא לבית המשפט עד מומחה שיספר על עולם הזנות, על הכללים הנהוגים במעגל החברתי שלהן, אלה דברים שלא בידיעתו של ביהמ”ש. העד המומחה יעיד על התלות של העדות בסופיאן. צריך להסביר לשופט מה זה שסופיאן הוא החמצן של העדות.

אלה הם פריטים ורשימה של עובדות שלא מופיעים בכתב האישום או בעדויות, שצריך לחלץ אותם מהעדויות של העדות. אם הסנגור כותב זאת בסיכומים עליו להביא ראיות לכך במשפט.

ההשמצות שזיכו את אולמרט

ת”פ (מחוזי, ת”א) 239/96 מ”י נ’ אהוד אולמרט – הויכוח בין התובע לסנגור:

התובע – אולמרט ידע או לפחות חשד שהחשבוניות שהוגשו פיקטיביות.

הסנגור – לא ידע ולא היה לו מושג.

התובע – מתכוון להגיש ראיה על מקרה אחר דומה שבו הורשע אדם בגלל עצימת עיניים.

הנאשם הולך להנות יותר מסיכומי התובע, כי הוא יטען שהוא חכם. הסנגור יסכם ויגיד שהוא טיפש ולא ידע מה קורה במשרד.

התובע יביא ראיות לכך שהוא ניהל את המשרד ביד רמה שירד לפרטי פרטים וניהל מערכת מסודרת.

הסנגור הביא ראיות לכך שאולמרט היה עסוק בנסיעות לחו”ל, ולא ידע מה קורה במפלגה ובמשרד שאותו ניהל.

השופט מודריק התרשם דווקא מהראיות שהראו כמה הוא שולט בעניינים – אלה ההשמצות בעצם.

בתיקי מרמה הסנגור רוצה להוציא את האדם שלו טוב. הבעיה היא שהתיק נסוב בד”כ סביב היסוד הנפשי, כי העבירה בוצעה ויש ראיות לכך, וצריך להראות כסנגור שהיתה תלישות בתודעה של הנאשם, הוא לא ידע מה מתרחש בחשבונות שלו.

התובע יביא ראיות לכך שהנאשם שלט בעסקים, ידע כל מה שקורה והוא איש מקצועי, יחקור שנים אחורה איך האדם הזה עובד במשרד שלו. התובע רוצה לומר בסיכומים שהאדם לפחות היה צריך לדעת על מה שמתרחש במשרד ולכן יראה שהוא שלט בעניינים.

שיעור 3 6.3.08

הודאת נאשם

הודאה של הנאשם במשטרה – כשנאשם מודה והשוטר כותב את ההודאה, מדובר בראיה ולא בטיוטה של ראיה, כי סביר להניח שבבית המשפט הנאשם יחזור בו מההודאה ויכפור באשמה, והתביעה תבקש להגיש את הדברים שאמר במשטרה כראיה. בפעולת החקירה המשטרה עסוקה ביצירה של ראיה ממש ולא בטיוטה. לכן כללי התיעוד הנוקשים – תיעוד בוידאו, בהקלטה. לכן מומלץ לחוקר שגובה את ההודאה כבר לערוך לו את החקירה הנגדית, וע”י כך להגדיל את משקל ההודאה.

ע”פ 3967/91 שמחה בת אברהם מזון נ’ מ”י – מזון הודתה במשטרה בגניבה. השוטר רשם. בביהמ”ש כפרה בהודאה. זה מה שמצופה מן הנאשם לעשות בביהמ”ש.

כסנגור פלילי, גב’ מזון באה אליך ומראה לך את התיק. בתיק יש הודאה שלה. כסנגור, הטקטיקה היא לנהל משפט זוטא לגבי ההודאה – להראות שלא היתה חופשית ומרצון.

בבית המשפט המחוזי ביקשה המשטרה להגיש את הודאת הנאשמת. הגיע גובה ההודאה להעיד. הסנגור ביקש לנהל משפט זוטא – טען שהופעל עליה לחץ ואי אפשר להגיש את ההודאה. לכן ההודאה נשארת בתיק התובע. לאחר משפט הזוטא, ההודאה התקבלה לתיק ביהמ”ש.

משהתקבלה ההודאה, ניסה הסנגור של הנאשמת במשפט עצמו לקעקע את משקלה בנימוק של הפעלת לחץ. המחוזי דחה את הטענה כי במשפט הזוטא כבר הוחלט שהנאשמת לא מסרה את ההודאה מתוך לחץ שהופעל עליה. האם יש כאן טעות של המחוזי?

המחוזי אומר שכבר הכריע שלא היה לחץ, והעליון מבקר את ההחלטה – העליון קבע שאמנם לא הופעל על הנאשמת לחץ חיצוני, אבל היא היתה שרויה בלחץ פנימי, בגלל החשש מהמעצר. לא מדובר בלחץ שמונע את קבילות ההודאה, אלא לחץ שמשפיע על משקל ההודאה:

“ברי בעיניי, כי המערערת, רווקה, דתית, החיה עם אמה, פקידה ותיקה, שניהלה אורח חיים נורמאטיבי והרחוקה מכל קשר עם עולם העבריינים וסובלת קשה בעמוד השידרה, הייתה מפוחדת ומבוהלת מעצם המחשבה על המעצר. בכך, ולאו דווקא בהשפעת לחץ חיצוני של גזית, יש להסביר גם את מתן ההודאה, גם את חתימתה הנחפזת עליה כשהמלה “מודה” מופיעה עוד מעל למשפט המסיים של האזהרה. נראה שרק לאחר זאת תפסה, כי הקדימה מעשה למחשבה וכי בפחדה מפני המעצר הביאה על עצמה סכנת מאסר. אז אמרה לגזית כי הודתה תחת לחץ”.

השאלה היא האם הטיעונים האלה בדבר לחץ פנימי הובאו בפני ביהמ”ש בפרשת ההגנה או בטיעונים לעונש במחוזי? על הסנגור היה להביא את הדברים בפרשת ההגנה, כדי שביהמ”ש ילמד את הלחץ שבו שהתה הנאשמת. אם מתברר בפרשת ההגנה שהנאשמת מעולם לא שהתה בחדרי חקירות והחשש ממעצר היה כל כך גדול עד שגרם לה ללחץ שגרם לה להודות.

יש כאן תהליך דו שלבי – קודם כל הסנגור מנסה לגרום לכך שהראיה לא תכנס לתיק ביהמ”ש, ואם נכשל השלב הראשון, טוענים למשקל הראיה. הסנגור מבקש להביא ראיות בפרשת ההגנה למצבה הנפשי של הנאשמת. אם ביהמ”ש לא מאשר – זה טיעון לערעור.

תובנות מפס”ד שמחה מזון:

1. בהודאה תמיד יהיה משפט זוטא, אבל אסור לנו להיות שבויים של משפט הזוטא, לא כתובעים ולא כסנגורים. תובע – בזמן החקירה מנחה את המשטרה להפוך את ההודאה לראיה הכי מדעית והכי יסודית, כדי שהיא תצלח את משפט הזוטא וגם את מבחן המשקל. לכן צריך להקשות על המודה. ההודאה אינה סיום החקירה אלא התחלה של שלב חדש, שבו המודה מתבקש להוכיח את ההודאה – ראיות מאמתות, דבר מה נוסף. הודאה היא אמצע החקירה, היא עוד ראיה, מפוקפקת מבחינת מקורה – אם האדם הוא חף מפשע, אז היא שקרית, אם הוא עבריין אז זו מילה של עבריין.
2. הסנגור – מדובר בסרט בשתי מערכות, הזוטא היא רק המערכה הראשונה, שבה בוודאי תפסיד. נדיר שטענות זוטא מתקבלות. טענת זוטא היא כתב אישום נגד החוקר בעבירות של איומים ותקיפה. קבלת הזוטא מהווה למעשה הרשעת השוטר. השופט צריך להיות משוכנע לפני שהוא מרשיע את המשטרה מעבר לספק סביר. הנטל להוכיח שלא הרביצו לנחקר מוטל על התביעה, אבל נניח שהשופט מגיע למסקנה שיש סיכוי של 20% שהיו מכות, הוא אמור לפסול את ההודאה אבל לא פוסל.

במשפט הזוטא על הנאשם כבר להעלות את המצב האישי של הנאשם בעת החקירה כדי לעורר את שאלת המשקל. הזיכוי יבוא משאלת המשקל ולא משאלת הקבילות.

פח”מ – פרטי חקירה מוכמנים

פח”מ – פרטי חקירה שלא פורסמו בציבור, ההנחה היא שרק מי שבאמת ביצע את העבירה יודע אותם. במקרה של רצח, רק הרוצח והנרצח יודעים את הפרטים האלה. אם החשוד יודע את הפרט, הוא הרוצח. בתיקי הודאה, פח”מים נחשבים לראיות חזקות מאוד כשהם מצורפים להודאה – נוח לשופט להרשיע על סמך פח”מים. הם מאפשרים לביהמ”ש להיווכח שהנאשם לא הודה סתם ברצח שלא ביצע.

המשטרה מטילה איפול על החקירה – כדי למנוע מהמידע לדלוף לציבור.

תפקיד הסנגור – להיות בלש ולהראות שבמקום מסוים המידע דלף לציבור, כי אז לא מדובר בפח”מים. חשוב לאסוף את הכתבות בעיתונים ואת המידע שפורסם ברדיו.

פרשת אולג שייחט – הנאשמים הודו והיו פח”מים. אם המשפט שלהם היה מתנהל עד הסוף הם היו מורשעים. העניין הוא שמהלך המשפט נתפס הרוצח האמיתי עם הנשק שביצע את הרצח. הסיבה שהם ידעו את הפח”מים היתה שהנאשמים והרוצח היו מאותו הכפר, ובכפר דיברו כולם על הפח”מים והמידע היה ידוע לכולם.

התובע – צריך לחפש את הפח”מ, להראות שהוא באמת הרמטי. כשחוקרים את החשוד, מבקשים ממנו פרטים.

הסנגור – צריך לחפש את הדליפה.

ע”פ 6077/95 אבנר טוויל נ’ מ”י – טוויל התוודה בפני המדובב בתא המעצר על מעשי רצח ושוד שביצע. כשמוגשים הדברים שאמר למדובב לא מתנהל משפט זוטא – הדברים נאמרו חופשי ומרצון.

התמודדות נוספת של הסנגור עם הפח”מים – ביהמ”ש שואל את הסנגור – מאיפה ידע הנאשם את הפרטים? הסנגור – המשטרה מסרה את הפרטים האלה לנאשם, שהיו בתיק החקירה קודם לכם, והמשטרה האכילה את החשוד בפח”מים.

איך התובע מתמודד עם הטענה הזו – החשוד מסר פרטים שלא היו ידועים למשטרה ולא היו בתיק החקירה.

דרכי התמודדות עם פח”מים:

1. הדלפה של התקשורת.
2. ‘האכלה’ ע”י השוטרים.
3. כולם דיברו על זה, היו שמועות.

הקלטות של המדובב

הסנגור טען להתרברבות של הנאשם בעיני המדובב. בחקירות ילדים ובהקלטות מדובבים, רוב הקלטת מלאה בשיחות חולין. האזנה לקלטת לשיחות החולין או להקלטת הוידאו מלבד קריאת התמלילים מאפשרת להתרשם באופן בלתי אמצעי מהדברים. אם מאזינים לשיחות החולין של החשוד בפני המדובב ניתן לבדוק האם הפרטים שאמר לו מהתחלה היו אמיתיים או התרברבות.

אם מוצאים אי דיוקים מהותיים בכל הפרטים שהחשוד מספר למדובב בשיחות החולין, ככל הנראה מדובר בשיחת עבריינים שבה כל עבריין מנסה להראות שהוא עבריין יותר גדול.

כשהתיק של הסנגור תלוי בטענת התרברבות – יש לצפות או לשמוע את הקלטות מתחילתן ועד סופן.

אם הסנגור מקבל מהמשטרה קלטת חלקית – לטעון טענה שהקלטת בושלה.

שיעור 4 13.3.08

תרגילי חקירה

ב”ש 22/87 משה ביטר נ’ מ”י – המשטרה פיברקה מסמך שהוגש לסנגור. בך מאוד לא אהב את התרגיל הזה, והבחין בין תרגיל חקירה כשר לתרגיל חקירה פסול:

“במאבק נגד עולם הפשע אין לפעמים מנוס מלהשתמש בתחבולות מסוג זה. אך חייבים לתחום גבולות לשימוש באמצעים כאלה, ולדעתי, חיבור מסמכים שקריים ו”מפוברקים” חורג מתחום המותר. ישנו הבדל משמעותי בין אי-גילוי האמת או אף אמירת אי-אמת לנחקר לבין הטעיתו על-ידי חיבור מסמכים כוזבים המתיימרים להיות ראיות ממשיות. ישנה כאן סכנה, כי ייפרץ כל סכר. אם מותר למשטרה ולתביעה “לפברק” אישור כוזב בדבר תוצאות בדיקת טביעת אצבע, אזי אין מניעה לכך, שמחר תזויפנה טביעות אצבע עצמן וכן בדיקות בליסטיות, בדיקות של גופות לאחר המוות, הודעות של עדים, חתימות על גבי שיקים ומסמכים אחרים וכו’, לא נראה לי, כי תחבולה שלובשת צורה קיצונית ובוטה כזו הינה לגיטימית, ואפילו אין כוונה להעלים בסופו של דבר את פרטי התחבולה מפני בית המשפט ומפני הנאשם”.

ההבחנה של בך בין תחבולה לגיטימית לתרגיל פסול – תחושת הצדק, השכל הישר וחוש הפרופורציה יקבעו האם התרגיל כשר או פסול. הבעיה היא שיש פרקליט מחוז שאישר את התרגיל הזה.

אנחנו בעידן של פסילת ראיות – לאור פס”ד יששכרוב, המגמה היא לפסול תרגילי חקירה מסוימים. בעיקר כשמדובר בעבירות קלות, תרגיל חקירה שמערב שקרים יכול להיפסל. השאלה היא אילו יפסלו ואילו יחשבו כשרים?

ביום תאונת דרכים – אם יכניסו שני חשודים לאותו תא וישאירו אותם לבד, הם לא ידברו כי יבינו שמקליטים אותם. שני חשודים מוכנסים לרכב בהעברה ביחד, מביימים ת.ד. והשוטר עוזב את הרכב. שני החשודים חושבים שהם לבד ולכן מדברים ומקליטים אותם. אף שופט לא טען שזה תרגיל חקירה פסול.

למה ביום ת.ד. יחשב כשר ופיברוק מסמך לנחקר יחשב פסול?

הרי אם השוטרים היו אומרים לנחקר שנמצאה ט”א שלו על שקית הסמים, ולא מזייפים את המסמך, בית המשפט היה מקבל את התרגיל.

לבך מפריעה מראית העין – קשה לו לראות שוטרים נראים כמו עבריינים. כולם משקרים, כולם עושים תאונות, אבל לזייף מסמך של מעבדה זה נראה לו קיצוני מדי.

טביעות אצבע

טביעת אצבע – ראיה נסיבתית, היא מוכיחה שבזמן כלשהו אצבע של החשוד נגעה בחפץ. זו לא ראיה ישירה כי היא לא מוכיחה את ביצוע העבירה.

ע”פ 461/76 מרקו למברטו נ’ מ”י – בתיק יש ט”א. לכאורה התיק גמור מבחינת הנאשם – הטביעה ממקמת אותו בזירת הפשע. למברטו הצליח להוכיח בערעור שיש הסבר אחר לט”א – כל מה שהתביעה הוכיחה היא שהאצבע שלו היתה במגירה. עכשיו צריך להראות שהיתה לו אפשרות לנגוע במגירה. הוא הוכיח שהתארח בבית שבו נמצאה ט”א ויכול להיות שנגע במגירה. הנאשם נתן הסבר אלטרנטיבי למפגש בין האצבע למגירה, הסבר שמשתלב עם חפותו של הנאשם ולא עם אשמתו. 

חשוב לבדוק בדיוק איפה נמצאה הטביעה – אם נמצאה ט”ע  בחלק החיצוני של של חבילת סמים, אפשר לטעון שהיא הוחזקה בטעות ע”י מישהו שלא ידע שיש בה סמים. אם הט”א בחלק הפנימי של נייר הדבק – החשוד בבעיה. גנבי רכב רבים טוענים שהם עובדים במוסכים כדי להסביר את העובדה שט”א שלהם נמצאו בתוך רכב.

ט”א היא ראיה נסיבתית, על הסנגור להסכים לה כי קשה להתווכח איתה, אבל לתת לה הסבר אחר. על המשטרה מוטל התפקיד לשלול הסבר אחר, לבדוק כיווני חקירה אחרים כדי לשלול את ההסבר.

עדי ראיה

נושא עדות הראיה אינו תחום משפטי. יש תחום חקר שלם של עדי ראיה שקשור בתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית, שבוחנת את פעולת התפיסה של מוח האדם, הקליטה והזכרון. יש מחקרים רבים בנושא. בבית המשפט, כשמדברים על זכרון של עד ראיה, כלל לא עוסקים בתחום זה, כי האנשים לא מבינים בפסיכולוגיה קוגניטיבית.

כדי לטעות בתיאור של מה ראית, צריך להיות נורמלי. מי שמתאר בדיוק של מצלמה את מה שראה בדיוק אינו נורמלי. אדם רגיל לא מסוגל לעשות זאת. כששואלים אדם מה ראה לפני שעה, שעתיים או שנתיים הוא צריך לשלוף את המידע מזכרונו.

כסנגורים לא נעשה רושם גדול על השופט אם נראה ששני עדי ראיה טועים בפרט מסוים בעדות הראיה.

דוגמאות:

נשדדים בבנק זיהו את פניו של השודד שכיוון אקדח אליהם במשך 10 שניות – המחקרים מראים שהנשדדים היו עסוקים בקנה האקדח, לשם הופנתה תשומת ליבם, הם לא התרכזו בפני השודד. חשוד נעצר ע”ב מידע מודיעיני ואחד הנשדדים זיהה אותו במסדר זיהוי. בבית משפט הוא בוודאי יורשע בשוד מזוין. תפקידו של הסנגור הוא לעורר את הספק בקשר לעדות הראיה.

הראו לאנשים סרט שבו נראית ת.ד. בין מכוניות. כולם צפו באותו סרט פעם אחת ושאלו אותם מהי מהירות המכונית. הם נשאלו שאלות בסגנון שונה לגבי אותו רכב ואותו סרט:

מה היתה מהירות המכונית שהתנגשה?

מה היתה מהירות המכונית שנמחצה?

מה היתה המהירות שנפגעה קלות?

הנשאלים נתנו תשובות שונות למהירות המכונית, בהתאם לסוג השאלה שנשאלה.

הזמינו אותם לאחר שבוע ושאלו אותם – היו שם זכוכיות שבורות?

אלה ששמעו את המילה ‘פגעה’ – 14% זכרו זכוכיות, אלה ששמעו את המילה ‘נמחצה’ – 32%. בסרט לא היו כלל זכוכיות שבורות.

אדם זוכר פרט מסוים, חלק מתמונה, ומקשר אליו פרטים אחרים שהוא משלים מתוך מוחו.

רצון לעזור – לעיתים הרצון לעזור למשטרה גורם לכך שאדם משלים פרטים ממוחו כי הוא חושב שהמשטרה רוצה שיגיד את הדברים.

יש עדות ראיה שאדם מספר מה ראה, ויש מי שמספר “מה ראינו”. לאחר אירוע מתאספים אנשים ומדברים על האירוע, הם מספרים זה לזה מה קרה, הסיפור מתנפח וכל עד מעיד אותו דבר. ברגע שיש כמה עדים, הכמות היא בעייתית, כי כל אחד רואה את הדברים בצורה שונה. 

מסדרי זיהוי

מסדר זיהוי הוא שיטה של המערכת לעזור לעצמה להתגבר על הבעיות הקשורות בעדות ראיה.

מסדר זיהוי חי – לוקחים אדם שראה את הפושע. מזמינים אותו ושמים בפניו 8 אנשים. במסדר הזיהוי הזה יש סטריליות – העד נכנס לתוך חדר ורואה 8 אנשים דומים, באותן מידות פחות או יותר, הוא יודע שיש חשוד אחד ושבעה חפים מפשע. באנגליה, תיק שלם נפל על סטריליות – המזהה שם לב למי שהוכנס אחרון, כי החשוד נכנס אחרי הניצבים האחרים ומחליט איפה לעמוד. המזהה הספיק לראות מי נכנס אחרון ולכן נפסל הזיהוי. מסדר זיהוי מצולם, רצוי בוידאו. מזמינים מראש את הסנגור – יש לו זכות להיות נוכח במסדר הזיהוי. הסנגור יכול לפסול ניצבים מסוימים – בטענה שהם לא דומים לחשוד. חייבים לפחות 8 אנשים דומים, כדי לשלול זיהוי בניחוש. אסור שיהיה שום רמז לגבי המזהה.

תנאים למסדר זיהוי:

1. נוכחות סנגור.
2. סטריליות.
3. 8 אנשים
4. ללא רמזים.
5. מקום מתאים.
6. המזהה רשאי לטייל ולהתלבט.
7. פרוטוקול שקצין החקירות מנהל.
8. תיעוד – מצלמים את המסדר.

הבעיה – המזהה מתלבט ובסופו של דבר מצביע על חשוד. זה יכול להצביע על ספק. החשש הוא שהעד מזהה את מי שדומה לעבריין ולא את העבריין. סנגור יטען שהנאשם זוהה במסדר זיהוי כי הוא דומה לפושע שביצע את העבירה. הבעיה שלו היא דמיון לפושע.

איך פוטרים את הבעיה הזו? לעשות מסדר זיהוי לפי כל התנאים, יכנס כל חשוד בנפרד והמזהה ישאל לגביו האם הוא החשוד או לא.

יש לבדוק טוב אם מי המזהה מזהה. אם מתברר שהעד ראה תמונה של החשוד לפני המסדר. פעמים רבות המשטרה נותנת לעד ראיה לעיין באלבום עבריינים כדי לאתר חשוד. עוצרים את החשוד, ועכשיו צריך לעשות מסדר זיהוי חי. מסדר זיהוי כזה אינו סטרילי – אם המזהה ראה את התמונה של החשוד לאחר האירוע, אין ערך לזיהוי שלו.

כשיש שני עדי ראיה, המשטרה יכולה לתת לאחד מהם לזהות את החשוד מהאלבום, והשני יזהה את החשוד במסדר זיהוי.

ע”פ 3337/91 מ”י נ’ מיכאל רוקשטיין – היו שני עדים – עזרן ומזרחי. עזרן זיהה את קולו של הנאשם במסדר קול. מזרחי זיהה את תמונתו של הנאשם באלבום. אח”כ שניהם הוכנסו למסדר זיהוי וזיהו שם את החשוד. הטענה היתה שלא הוזמן סנגור למסדר זיהוי התמונות, ביהמ”ש פסק שאין פסול בשיטה של מסדר תמונות, אבל צריך לדעת מהו המחיר – לא מדובר במסדר זיהוי ולא ניתן להתבסס על הזיהוי כזיהוי במסדר זיהוי.

זיהוי ספונטני – יש חשיבות לזיהוי ספונטני אמיתי – יש מי שטוען שהדבר הוא בעל חשיבות אדירה. דוגמה לזיהוי כזה – בחורה שנאנסה ולאחר שלוש שנים מזהה את החשוד ברחוב, רצה לשוטר ואומרת “תעצור אותו, הוא האנס”.

שיעור 5 27.3.08

עדות מומחה

ת”פ (מחוזי ת”א) 40058/02 מ”י נ’ מיכה רוקשטיין – במהלך שוד של מלטשת יהלומים זוהה אדם במצלמות אבטחה. הנאשם הביא מומחה שהעיד לגבי השאלה האם הנאשם הוא האדם המצולם בתמונה. המומחה העיד שב-80% – 90% שזה לא הוא. ביהמ”ש לא קיבל את חוות הדעת של המומחה וקבע שמעבר לכל ספק סביר הנאשם הוא האדם המצולם בסרט.

זיהוי פנים הוא בעייתי מאוד – בסופו של דבר איש לא יודע בדיוק איך אדם מזהה אדם אחר ברחוב.

עו”ד אינם מומחים לתחומים שבהם הם חוקרים את העדים. עו”ד מומחים למשפטים. נכון שעו”ד יכול להיעזר במומחה כיועץ אבל בסופו של דבר עו”ד חוקר את המומחה בחקירה נגדית.

עדות מומחה – העד היחיד שמותר לו להסיק מסקנות. במצב הרגיל עדויות עוסקות בעובדות, והשופט הוא זה שצריך להסיק מסקנות. עד מומחה יכול להסיק  מסקנות על דוכן העדים. עדות מומחה היא גם חריג לכלל הפוסל עדות שמיעה – הוא מעיד על ממצאי צוות המעבדה שלו. במגרש של ההיסק המומחה מנצח את עוה”ד. עוה”ד שולט במגרש של העובדות.

עו”ד שואל את המומחה – “אני לא מבין כלום בזיהוי פנים. כשאתה רוצה להשוות בין תמונה לאדם, אני צריך להביא לך את התמונה שלו או להביא את האדם עצמו?”.  המומחה עונה: “עדיף להשוות לאדם עצמו ולא לתמונה”. ברוקשטיין התובעת הוכיחה שהמומחה לא הסתכל על פניו של הנאשם, למרות שיכול היה לעשות זאת, והראתה לביהמ”ש שהמומחה לא ביצע את עבודתו כראוי. כך עוה”ד תוקף את המומחה במגרש הנוח לו – שדה העובדות ולא המסקנות.

עוה”ד לא מערער על מיומנותו של המומחה, להיפך הוא מראה שהמומחה מיומן בעבודתו, אלא שלא ניתנו לו כל הנתונים ולכן חוות הדעת שלו לא היתה מבוססת. כך אפשר לרמוס את חוות הדעת של המומחה מבלי לערער על מומחיותו.

החלטה “מעין שיפוטית” של התביעה

עילות סגירת תיק

שלב שבו החקירה הסתיימה והתיק נמצא אצל התביעה ומחכה להחלטה האם להגיש כתב אישום. זו החלטה “מעין שיפוטית” – התובע משחק בנדמה לי – אם הייתי שופט איך הייתי פוסק בתיק הזה. זהו מקום שבו לרשות שיקול דעת ‘מעין שיפוטי’.

במדינות שבהן יש שיטת מושבעים התביעה לא מקבלת את ההחלטה להגיש כתב אישום – ההחלטה מובאת בפני חבר מושבעים רחב – 20 איש שתפקידם לאשר הגשת כתב אישום. באנגליה היה מקובל שנים רבות לעשות משפט מקדמי – העדים היו מעידים פעמיים – פעם בפני שופט שמחליט האם להגיש כתב אישום ופעם שניה במשפט בפני מושבעים.

בישראל הסמכות נתונה לתובע בלי ביקורת שיפוטית ממשית ולכן יש לו סמכות ‘מעין שיפוטית’.

חוסר ענין לציבור

הנחיות פרקליט המדינה קובעות שבמקרה שבו אין אינטרס ציבורי להעמיד לדין עבריין – כשהנסיבות האישיות והשיקולים המוסדיים עולים על חומרת המעשה, על התובע לסגור את התיק.

האם יכול להסגר תיק נסיון רצח מחוסר ענין לציבור?

הנחיה 1.1(4)(ד) – הדבר אפשרי במקרה של אינטרסים אחרים חיוניים של המדינה  – אינטרס בטחוני, מדיני או ציבורי. זה קורה במקרה של עד מדינה שסוגרים את התיק שלו מטעמים של אינטרס ציבורי חשוב. פענוח התיק כולו הוא אינטרס ציבורי חשוב, ולכן סוגרים את התיק נגד אחד השותפים בתמורה לעדות נגד שאר השותפים.

עד מדינה

בג”צ 746/80 פלוני נ’ מ”י – חקרו בחדר חקירות מספר חשודים והיו ראיות נגד כולם. אחד החשודים רצה להשתחרר כעד מדינה, אבל היו ראיות נגד כולם ולכן למשטרה לא היה אינטרס לחתום איתו על הסכם עד מדינה. לכן החשוד טען שיש לו מידע לגבי עבירות אחרות. נערך איתו הסכם מותלה, שאם הוא ימסור מידע שיאומת ע”י המשטרה, המשטרה תסכים לסגור לו את התיק. התיק שלו נשאר פתוח ולא יוגש כתב אישום עד שהמידע שמסר ימסר ויוביל לכתב אישום. העבריין טען שהוא לא יכול להיות בטוח שזה יוביל לכתב אישום. הפרקליטות אמרה – “נשקול בחיוב” ולבסוף לא הסכימה לסגור לו את התיק.

ס’ 8 להסכם קבע:

“אולם אם החשוד יספק חומר בתם לב נגד כל שלושת הנזכרים לעיל תשקול הפרקליטות בחיוב את סגירת התיקים נגדו כאמור לעיל, גם אם יתברר בסופו של דבר שהחומר שנמסר … לא יספיק להעמדתם לדין”.

בסופו של דבר לא הוגש כתב אישום נגד האנשים שנמסר עליהם מידע, והוגש כתב אישום נגד מוסר המידע. ביהמ”ש לא אהב את ההסכם הזה – כבר יש למשטרה תיק ודאי ביד, והפרקליטות מוכנה לסגור את התיק הודאי תמורת תיק לא ודאי. בסופו של דבר השופטים החליטו לדחות את עתירת האדם שביקש לכבד את ההסכם שלו עם הפרקליטות, והוחלט שהוא יועמד לדין.

סגירת תיק מחוסר אשמה

זהו “חלומו” של כל חשוד – אין כתב אישום ואיש לא יראה את זה כי הרישום הפלילי נמחק.

מרשם פלילי – מכיל רק הרשעות.

רשימת תיקים סגורים – מכילה רישום בדבר סגירת תיקים בשל חוסר ראיות או אי הרשעה. לא נמצאת במרשם הפלילי אבל ניתן לראות אותה במחשבי המשטרה – רק גורמי מוסד, שב”כ וגורמי בטחון יכולים לראות את הרשימה. כשאדם רוצה להתקבל לתפקידים רגישים בשירות המדינה הוא ינסה למנוע רישום שלו שם. סגירה מחוסר אשמה לא תביא לרישום ברשימת התיקים הסגורים.

הנחיית פרקליט המדינה כיום – תובע יסגור תיק מחוסר אשמה רק כאשר הנאשם יוכיח מעל לספק סביר את חפותו. אם יש ספק סביר לגבי חפותו של הנאשם – יסגר התיק מחוסר ראיות.

בעבר, הכללים לסגירת תיק מחוסר אשמה היו שונים – כאשר השתכנע תובע כי כלל לא בוצעה עבירה או אין שמץ ראיה נגד החשוד יסגר התיק מחוסר אשמה.

בג”צ 4539/92 קברלו נ’ היועץ המשפטי לממשלה – עו”ד נחשד שפיברק ראיות אליבי. היתה טיוטת כתב אישום נגדו, והוחלט שלאחר שיגמר המשפט של הלקוחות שלו יוחלט לגבי סגירת התיק. לאחר המשפט של הלקוחות הוחלט לסגור את התיק מחוסר ראיות ולא מחוסר אשמה. עוה”ד טען שיש לסגור את התיק מחוסר אשמה ולא מחוסר ראיות. ביהמ”ש קבע שההנחיה של פרקליט המדינה לא הגיונית, כי היא מעולם לא תביא לסגירת תיק מחוסר אשמה. לא הגיוני שהמדינה תסתמך על שמץ ראיה כדי להשאיר כתם על אדם. ביהמ”ש הציע מבחן אחר – יש הצדקה לרשום בתיק שהוא נסגר מחוסר ראיות, רק אם הראיות הקיימות משאירות ספק סביר לגבי חפותו של הנאשם.

שיעור 6 3.4.08

מטלה להגשה – תעלה לאתר לקראת פסח. המטלה תעסוק בנושא כתב האישום – לנסח כתב אישום ותשובה לאישום ביחס לקייס מסוים. העבודה לא תהיה עם ציון אלא ציון הוגש/לא הוגש.

הגשת העבודה היא תנאי לבחינה בקורס.

מעצרים – כללי

קו החשיבה בדיני מעצרים

נערה בגיל 12 עוברת התעללות מינית ע”י גבר ולא מספרת את הדבר לאיש. לימים היא מתחתנת ומספרת לבעלה את הדבר. האשה נמצאת בהיריון. בעלה מבקש ממנה ליצור קשר עם האנס והוא יסגור חשבון עם האנס. היא פונה לאנס, מביאה אותו למקום ובעלה ואדם אחר רוצחים אותו. עוצרים את כולם – הבעל, החבר והאשה. לפי דיני השותפות – כולם מואשמים ברצח בכוונה תחילה.

בשלב ראשון נשאלת השאלה – איפה תגור הנאשמת עד להכרעת הדין – בביתה או בבית המעצר. התביעה מגישה את כתב האישום באשמת רצח בצירוף בקשה למעצר עד תום ההליכים. בעבירת רצח תמיד יש בקשה למעצר. תשובת בית המשפט – למה לעצור אותה עד תום ההליכים?

התביעה תטען שהמעשה הוא חמור, יש חזקת מסוכנות באשמת רצח, יש חשש שהיא תימלט מאימת הדין.

ההגנה תטען שאין חשש לשיבוש הליכי חקירה – כולם נעצרו, מדובר באשה בהריון, קורבן של עבירת מין. ההגנה תטען שהיא לא מסוכנת וניתן לשחררה בתנאים מגבילים.

בש”פ 2646/97 סהראב עודה נ’ מ”י – בייניש קבעה:

אכן, רק במקרים נדירים ביותר ויוצאי-דופן, ניתן יהיה להסתפק בחלופה למעצרו של מי שמואשם בעבירה של רצח בכוונה תחילה, שהיא החמורה שבעבירות. מטבע הדברים, אדם המסוגל לבצע רצח, מסוכן הוא לביטחון הציבור, וקשה ביותר להפריך חזקת מסוכנות זו. אדם שאינו בוחל אף בפגיעה בערך הבסיסי והאוניברסלי של קדושת החיים, אינו ראוי לאמון שהחברה נותנת באדם המשוחרר בערובה-שיקיים את תנאי שחרורו.

עם זאת, משקבע המחוקק כי גם בעבירות שדינן מאסר עולם חובה יש לבחון את הסיכון הנשקף מהנאשם, ואם ניתן הדבר יש לנסות להשיג את מטרת המעצר בחלופה- הרי שלימדנו כי גם לכלל זה יש חריגים. חריגים אלו-מעטים ונדירים ככל שיהיו- מחייבים אותנו לבחון בכל מקרה לגופו אם הנאשם בעניין שאנו דנים בו אינו בא בגדרם. לא בלי לבטים הגעתי למסקנה כי בפניי אחד מאותם מקרים חריגים ונדירים.

סנגור בהליך מעצרים של שותף ירצה תמיד לגמד את תפקידו של הלקוח שלו לעומת השותפים האחרים. סנגור שמייצג שני שותפים יהיה בניגוד עניינים.

קו החשיבה בדיני מעצרים – עתידנות. המשפט המהותי מדבר תמיד על דברים שקרו בעבר. דיני המעצרים מדברים על עתיד – האם הנאשם יהיה מסוכן לציבור או לא מסוכן. משפט פלילי עוסק בחקירת העבר – מה קרה בעת ביצוע העבירה. דיני המעצרים מחייבים החלפת דיסקט – העבר הוא רק חומר גלם לעתיד. העבר הוא מבוא כדי לומר לביהמ”ש שהאיש מסוכן לחברה, שמחר הוא עלול לפגוע. זה קורה גם במעצר ימים וגם במעצר עד תום ההליכים.

אדם רוצח את אחותו ומגיע למשטרה עם הסכין ומודה ברצח. האם חובה שהוא ישב במעצר?

אשה רוצחת את בעלה שהתעלל בה 30 שנה. היא מודה ברצח. האם חובה שהיא תשב במעצר?

סביר להניח שהרוצח הראשון ישב במעצר והאשה לא תשב במעצר. זאת למרות שסביר להניח ששניהם לא ירצחו עוד פעם.

כשאומרים שהמעצר מתבסס על חומרת העבירה מודים בעצם שהמעצר אינו מניעתי אלא מעצר תגובתי. מעצר מניעתי בא למנוע עבירות נוספות.

בעבר החיים היו קלים – מי שעשה מעשה חמור היה נעצר:

ב”ש 290/76 אשר ידלין נ’ מ”י – ידלין נאשם בעבירת מרמה חמורה. ביהמ”ש הכניס את השיקול של מסר לציבור של שחרור נאשם כזה ממעצר והורה על מעצרו עד תום ההליכים.ץ

חומרת העבירה כעילת מעצר – סוגיה שנויה במחלוקת, ברק טען שבעבירות מסוימות עוצרים בכל מקרה. אלון טען שאם לא ניתן להראות חשש אמיתי לסכנה לציבור זה לא חוקתי לעצור.

חוק המעצרים החדש ב-1996 מחק את עילת המעצר של חומרת העבירה וחייב אותנו לדבר בלשון עתיד. בפועל חומרת העבירה לא נעלמה מהדיון של דיני המעצרים – בסופו של דבר מדברים על זה בלשון אחרת. בתיק רצח אין תובע שמוכן שלא לבקש מעצר עד תום ההליכים, אין שופט שמוכן לשחרר – קוראים לזה מסוכנות.

כתובע בתיק של כבוד המשפחה – צריך לתת לביהמ”ש איך לנסח את הנימוקים למעצר שיהלמו את חוק המעצרים. כסנגור צריך להראות שחוק המעצרים לא מדבר על חומרת העבירה אלא על מסוכנות ואם הנאשם לא מסוגל לרצוח שוב, יש לשחררו. אם הסנגור מבין את השפה של דיני המעצרים הוא יוכל להצליח – לא לדבר על ראיות והמעשה אלא על הסיכוי שהנאשם יפשע שנית.

הבעיה בכך שאדם מגיע מהמעצר לבית המשפט – שופט לא יסכים לתת עבודות שירות. אם הוא עצור עד עכשיו – מה פתאום לתת עבודות שירות. אם הנאשם מגיע מהבית להכרעת הדין – מה פתאום נשלח אותו לכלא עכשיו?

הנאשמת עודה קיבלה 3 שנות מאסר על תנאי בסיוע להריגה בהסדר טיעון. הרבה בזכות השחרור מהמעצר. כשאדם יוצא מהמעצר הוא צובע את גזר הדין שהוא יקבל באור שונה.

עילות המעצר

ס’ 13 מפרט את עילות המעצר במעצר ימים:

(א) שופט לא יצווה על מעצרו של אדם, אלא אם כן שוכנע כי קיים חשד סביר שהאדם עבר עבירה, שאיננה חטא, ומתקיימת אחת מעילות אלה:

(1) קיים יסוד סביר לחשש ששחרור החשוד או אי-מעצרו יביא לשיבוש הליכי חקירה או משפט, להתחמקות מחקירה מהליכי שפיטה או מריצוי עונש מאסר, או יביא להעלמת רכוש, להשפעה על עדים או לפגיעה בראיות בדרך אחרת; (2) קיים יסוד סביר לחשש שהחשוד יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור או את בטחון המדינה;

(3) בית המשפט שוכנע, מנימוקים מיוחדים שיירשמו, שיש צורך לנקוט הליכי חקירה שלא ניתן לקיימם אלא כשהחשוד נתון במעצר; בית המשפט לא יצווה על מעצר לפי עילה זו לתקופה העולה על 5 ימים; שוכנע בית המשפט שלא ניתן לקיים את הליך החקירה בתוך התקופה האמורה, רשאי הוא לצוות על מעצר לתקופה ארוכה יותר או להאריכו ובלבד שסך כל התקופות לא יעלו על 15 ימים.

(ב) שופט לא יצווה על מעצר לפי סעיף קטן (א), אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של קביעת ערובה ותנאי ערובה, שפגיעתם בחירותו של החשוד פחותה.

ס’ 21 לחוק המעצרים קובע את עילות המעצר עד תום ההליכים:

(א) הוגש כתב אישום, רשאי בית המשפט שבפניו הוגש כתב האישום לצוות על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים המשפטיים, אם נתקיים אחד מאלה:

(1) בית המשפט סבור, על סמך חומר שהוגש לו, כי נתקיים אחד מאלה:

(א) קיים יסוד סביר לחשש ששחרור הנאשם או אי-מעצרו יביא לשיבוש הליכי משפט, להתחמקות מהליכי שפיטה או מריצוי עונש מאסר, או יביא להעלמת רכוש, להשפעה על עדים או לפגיעה בראיות בדרך אחרת;

(ב) קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור, או את בטחון המדינה;

(ג) הואשם הנאשם באחד מאלה:

(1) עבירה שדינה מיתה או מאסר עולם;

(2) עבירת בטחון כאמור בסעיף 35(ב);

(3) עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל”ג-1973, למעט עבירה הנוגעת לשימוש בסם או להחזקת סם לשימוש עצמי;

(4) עבירה שנעשתה באלימות חמורה או באכזריות או תוך שימוש בנשק קר או חם;

(5) עבירת אלימות בבן משפחה כמשמעותו בחוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ”א-1991, חזקה כי מתקיימת העילה האמורה בסעיף קטן (ב), אלא אם כן הוכיח הנאשם אחרת.

שיבוש – עילת המעצר שנמצאת בכל סוגי המעצרים.

מסוכנות – עילת מעצר שניה שנמצאת בס

ביצוע פעולות חקירה שלא ניתן לקיים אלא כשהחשוד במעצר – עילת מעצר מיוחדת למעצר ימים, כשהמשטרה רוצה לבצע פעולת חקירה בזמן המעצר כמו הכנסת מדובב.

היעדר חלופה – קיים בכל המעצרים.

המבחן הוא דו שלבי – קודם בודקים אם יש עילה, ואם יש עילה – האם אין חלופה.

מבנה הדיון במעצר:

בכל שלב הנאשם צובר נקודות לחובתו או לזכותו, והדבר משפיע על השלב הבא.

הבסיס לתיק משפיע גם על עילת המעצר – כשיש ראיות לכאורה חזקות כנגד הנאשם זה ישפיע על עילת המעצר, והכל ישפיע על שקילת חלופת המעצר.

חשיבות חלופת המעצר – לעיתים עדיף להביא ערב טוב לבימ”ש כדי שיעשה רושם טוב על השופט. זה יכול לעיתים לעזור הרבה יותר מלתקוף את עילת המעצר או הבסיס הראייתי לתיק.

ב”ש (נצרת) 1671/04 מ”י נ’ תאופיק – תאופיק שוחרר בגלל חלופת מעצר – בגלל שעילת המעצר קיבלה ניקוד נמוך. בימ”ש לא עושה דיון מסודר – הוא דן גם בעילת המעצר וגם בחלופה ביחד. הוא לא התרשם שיש מסוכנות, לגבי שיבוש יש במידה קטנה – לכן שחרר בתנאים מגבילים.

שיעור 7 10.4.08

מעצרים (המשך)

קיום ראיות לכאורה

לעיתים הצדדים מגיעים לדיון בהארכת המעצר כשיש בינהם הסכמה לגבי ראיות לכאורה, ואז הראיות לא מוצגות לשופט. במידה ואין הסכמה, מגישים את תיק הראיות לבית המשפט ואז התובע והסנגור מציגים בעצם את הסיכומים למשפט.

כשמפנים לסנגור שאלה לגבי הסכמה לראיות לכאורה, הוא יכול להסכים עקרונית שיש ראיות לכאורה אבל לשמור לעצמו זכות להצביע על כמה נקודות בתיק שמצביעות על בעיות בראיות. לדוגמה – אמירה של המתלונן על החשוד שהוא עמד בצד, אמנם הוא שותף אבל שותף פסיבי, שולי.

כשסנגור אומר “אין ראיות לכאורה”, הוא מחייב את השופט לפתוח את תיק החקירה ולבחון את הראיות. כשהוא מסכים על חלק מהראיות הוא חוסך לשופט עבודה וזוכה בנקודות

ב”ש (ת”א) 91205/03 מ”י נ’ עומרי בן שלום גולן – בדיון בראיות לכאורה הראה הסנגור שאין ראיות לכאורה למעשה מגונה בכח בקטין אלא ראיות לכאורה לכל היותר למעשה מגונה בקטין. לכן גולן שוחרר בתנאים מגבילים. זו דוגמה לטיעון ביניים של הסנגור – אמנם יש ראיות לכאורה, אבל רק לעבירה פחותה יותר.

ב”ש (באר-שבע) 20335/04 מ”י נ’ שמואל בן מאיר ויצמן – גברת התלוננה שנשדד ממנה כסף מהארנק בתחנת דלק. היא אמרה שהיא יכולה לזהות את השודד. היא הגיעה לתחנה והשוטר הזמין אותה לחקירה. בו זמנית נעצר אותו אדם ע”פ התיאור של האשה סמוך לתחנה. הוא הובל לתחנת המשטרה וישב עם השוטר והאשה זיהתה אותו באופן ספונטני בתחנה, יושב ליד אחד השולחנות. האם יש ראיות לכאורה? האם יש פוטנציאל להרשעה?

כשיש תיק “חזק” עם ראיות לכאורה טובות, לא כדאי לסנגור לנהל דיון על הראיות לכאורה. במקרה זה זוהה החשוד זיהוי ספונטני, הוא נעצר ליד התחנה. כשהסנגור אומר “יש ראיות לכאורה” זה לא אומר שהוא מודה בתיק, הרי יתנהל משפט.

לעיתים עדיף שהשופט לא יראה את הראיות – אם יש ראיות, למה השופט צריך לקרוא את התיאורים הפלסטיים בראיות. כתב האישום הוא סינטזה של הראיות, עדיף שהשופט לא יראה את החומר הגולמי בשלב המעצרים.

החשוד הודה במשטרה, במשפט הוא יעלה טענת זוטא לגבי ההודאה. בהליך המעצר לא ניתן להעלות טענות זוטא, לא ניתן להתווכח על ההודאה.

ב”ש (י-ם) 5224/03 מ”י נ’ בוזגלו – בוזגלו רב עם החברה שלו, היא עזבה את הבית והוא זרק עליה בלוק אבן ופצע אותו. הסנגור בהליך המעצרים טען שאין ראיות לכאורה למעשה מכוון כנגדה. הוא בעצם העלה טענה שיעלה בתיק העיקרי בשלב המעצרים. השופט קיבל את תיק החקירה ובדק את הראיות, ואז מצא תימוכין לגרסת המתלוננת בעדויות השונות – הוא קבע שמהראיות עולה בבירור שבוזגלו שבר את החלון והתריס ורק לאחר מכן זרק את האבן. לאחר מכן השופט שם לב לדברים שלא כתובים בכתב האישום אבל מופיעים בעדויות – כמו העובדה שלאחר הפציעה הנאשם התפרע והיה שיכור. הסנגור טעה כשטען שאין ראיות לכאורה וחייב את השופט להכנס לתוך תיק החקירה.

גם אם יש הסכמה על ראיות לכאורה, גם התובע צריך לדעת להצביע על דברים בתיק – לדוגמה, החשוד בחקירה אמר לשוטר שלאחר שישתחרר הוא ירצח את המתלוננת. התובע מצביע על זה לא לצורך הראיות לכאורה אלא לצורך עילת המעצר – להראות מסוכנות.

מעצר במהלך החקירה

במעצר ימים דורשים “חשד סביר” ולא “ראיות לכאורה”. לצורך עילה צריך להראות חשש למסוכנות או חשש למסוכנות או עילה יחודית – ביצוע פעולות חקירה מיוחדות. כל הדיונים בבקשות מעצר נידונים בבימ”ש השלום, עם אפשרות לערר למחוזי ואח”כ לעליון.

בש”פ 7785/05 טל הרשקוביץ נ’ מ”י – השופט הורה על מעצר במשך שלושה ימים, הוגש ערר למחוזי שנדחה והוגש ערר לעליון. הש’ ריבלין קבע שהדבר לא חכם – החשוד בילה את שלושת ימי המעצר בנסיעה לדיונים ולעררים ולכן לא בוצעה חקירה. לכן ריבלין קבע שהתיק יוחזק לשלום עם המלצה להאריך את המעצר בעוד 3 ימים, כדי להשלים את החקירה. במקרה זה מלחמת ההתשה שניהל הסנגור מול המשטרה רק הרעה עם החשוד.

מעצר ב”ימי הביניים” – בין סיום החקירה להגשת כ”א

חקירה – מעצר ימים, לצרכי חקירה.

לאחר הגשת כ”א – מעצר עד תום ההליכים.

מה קורה בשלב הביניים? אין מצב שבו החקירה מסתיימת ומיד מוגש כ”א. בסיום החקירה התיק מועבר לתובע, שלומד את התיק, בודק האם יש ראיות להגשת כ”א ואם כן, הוא מגיש כ”א.

כדי לגשר על הפער הזה נתן חוק המעצרים עילת מעצר מיוחדת – בין סיום החקירה להגשת כ”א – ס’ 17(ד) לחוק המעצרים:

נעצר אדם וחקירתו נסתיימה, ישוחרר מהמעצר, ואולם אם הצהיר תובע כי עומדים להגיש כתב אישום נגדו ושוכנע בית המשפט, כי יש עילה לכאורה לבקש את מעצרו עד תום ההליכים, רשאי שופט להאריך את המעצר, מטעם זה, לתקופה שלא תעלה על 5 ימים, בכפוף להוראות סעיף קטן (ב).

ביום סיום החקירה מופיע השוטר החוקר בביהמ”ש ומבקש החלטה שיפוטית של המשך המעצר, אלא שהוא צריך להביא לבימ”ש הצהרת תובע, שלפיה יש כוונה על בסיס חומר הראיות להגיש כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים. התובע מעיין עיון ראשוני בתיק ונותן הצהרת תובע. זהו מעין “מעצר גישור” שאורכו עד 5 ימים.

כדי להורות על מעצר בשלב זה צריכה להיות “עילה לכאורה לבקש מעצר עד תום ההליכים”. לכן לא דנים בשלב זה בראיות לכאורה.

התובע לא צריך בשלב זה להתחייב לסעיפי אישום ספציפיים, ואין הוא חייב להגיש כ”א בסיום התקופה – לא רוצים לכבול אותו להגשת כ”א במידה וראה שאין ראיות מספיקות בתיק.

רוב העררים במעצר הביניים לא מגיעים לעליון – אין מספיק ימים לערור למחוזי ואז לעליון ב-15 ימים.

בש”פ 8845/04 – פרוקצ’יה סקרה את מהות ההחלטה על מעצר בתקופת הביניים.

ימי הביניים בין הגשת כ”א לדיון בבקשת מעצר עד תום ההליכים

בימ”ש שלום – החליט על מעצר גישור או על מעצר לצרכי חקירה עד ליום מסוים ושעה מסוימת.

התובע יודע כשהוא מקבל את התיק מתי מסתיים המעצר. התובע מתרשם שצריך מעצר עד תום ההליכים – יש לו שתי אפשרויות – או להגיש כ”א ברגע סיום המעצר או לתת לחוקר הצהרת תובע כדי שיבקש עוד ימים לתקופת גישור. בסופו של דבר מגיע היום שבו מסתיים המעצר.

הגשת בקשת מעצר עד תום ההליכים – משודכת תמיד לכ”א.

כתב האישום מוגש ביום סיום המעצר, ובימ”ש קובע את הבקשה למעצר עד תום ההליכים לדיון. התובע מזמין את השוטר שמלווה את העצור לאותו בוקר לביהמ”ש, אבל הדיון נדחה לעוד יומיים כדי שהעצור יוכל לקבל סנגור.

הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים – אבל אין עדיין דיון בבקשה.

הסנגור מבקש לקבוע דיון לעוד כמה ימים כדי ללמוד את התיק – כדי להתכונן לדיון. לאחר יומיים הסנגור מגיע לדיון, אומר שאין מחלוקת על ראיות לכאורה ומבקש חלופת מעצר. במקום זאת, הסנגור יכול היה להסכים על הראיות לכאורה כבר לפני יומיים ולבוא עם חלופת מעצר.

אם יש החלטה על מעצר עד תום ההליכים, אין מה להתלבט בענין העררים אם יש סיכוי להצליח – אין לסנגור כאן מה להפסיד.

בש”פ 5831/01 יצחק חדיף נ’ מ”י – עו”ד פלדמן ניסה לקבל החלטה עקרונית שתחייב את התביעה לתת את חומר החקירה בשלב שלפי הגשת כ”א.

ס’ 74 לחסד”פ קובע:

הוגש כתב אישום בפשע או בעוון, רשאים הנאשם וסניגורו, וכן אדם שהסניגור הסמיכו לכך, או, בהסכמת התובע, אדם שהנאשם הסמיכו לכך, לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום שבידי התובע ולהעתיקו.

זכות העיון של הנאשם בחומר החקירה קמה רק מהרגע בו מוגש כ”א ולכן ביהמ”ש דחה את הבקשה של עו”ד פלדמן.

שיעור 8 1.5.08

תאריכי הגשת העבודה:

22.5.08 לכולם.

29.5.08 לתלמידי שנה ג’ ערב.

ניהול משפט

ניתוח הכרעת דין – פרשת אבו הילאל

ת”פ 2234/97 מדינת ישראל נ’ זוהיר בן מוחמד אבו הילאל – נעמוד על תופעות שעולות בכל תיק ומופיעות בהכרעת הדין:

הסיפור – אלימות פיזית נגד שני ילדים מצד מורה. התובע צריך לבנות את התיק הזה. הוא פותח את התיק המשטרה, שמכיל שני צדדים – צד אחד זה מה שאנשים אמרו לחוקר (הודעות) ובצד השני יש מה שנתנו לחוקר (מוצגים, תעודות רפואיות, סכין וכו’). משימתו של התובע היא שהתיק יגיע לשופט – לפי דיני הראיות. לדוגמה, מתלוננת בתיק אונס באה ואומרת “פלוני נגע בי” – זה יגיע לתיק ביהמ”ש באמצעות עדות שלה בביהמ”ש. בתור אסטרטג של תיק פלילי, צריך לראות איך בונים את התיק. השיטה היא לבנות את התיק מהסוף – איך בסוף נגיד לשופט שהנאשם הרביץ לשני הילדים. הסנגור אומר לעצמו איך אני מסביר את הפנס בעין של הילד מבלי שהנאשם הרביץ לו. הסנגור רואה עדות של השוטרת שיש סימן בעין – עכשיו הסנגור צריך להחליט מהי תשובתו לאישום. בהכרעת הדין התיאוריות האלטרנטיביות שהציג הסנגור לגבי ההמטומה בעין של הילד התגלו כלא סבירות. אם הסנגור רוצה להראות שהילד קיבל את המכה בעין ממישהו אחר עליו לתכנן זאת מראש.

התובע בודק מהן העובדות הנחוצות בפרשת התביעה – לא העדים אלא העובדות. העדים הם אלא ש”יפרקו” את העובדות בפרשת התביעה. רשימת העדים תיגזר מהעובדות.

העובדות הנחוצות בפרשת התביעה:

1. סימן ליד העין.
2. הסיפור של הנתקף.
3. מקור הסימן בעין בראיה מקצועית של רופא.
4. הקאה של הילד.
5. מניע.
6. שמר את הסיפור בבטן.
7. בית החולים “יצר” את התלונה.
8. האמא לא רצה למשטרה, הלכה לסגן מנהל ביה”ס.

תפקידו של הסנגור לבחון את הראיות כנגד הנאשם ולתכנן איך הוא גורם לעובדות האלה לא להתקבל לתיק ביהמ”ש או לפחות לפגוע במשקלן של הראיות.

לידתו של סיפור

כשמתכננים מהסיכומים אחורה אנו מבינים שהתובע צריך להראות לבית המשפט שזו לא היתה עלילה.

היה שלב שהילד שמר את הסיפור בבטן – זה חשוב מאוד להראות את זה כדי להראות שזו לא היתה עלילה כנגד המורה. לא סביר שאדם ישמור בבטן את הסיפור אם הוא מתכוון להעליל.

לידתה של תלונה

הילד סיפר את הסיפור לאמו, אבל לא רצה להתלונן. הוא הגיע לבית החולים ואמר שהוא לא רוצה משטרה.

בית החולים “יצר” את התלונה – זה חשוב לתובע להראות לשופט שהתלונה הגיעה מבית החולים.

החשיבות של לידת התלונה היא גדולה מאוד גם לתובע וגם לסנגור. אם מדובר במתלוננת סדרתית, זה חשוב לסנגור כדי להראות שהיא לא אמינה. מתלוננת שלא ברור מה אצלה אמת ומה לא אמת יוצרת ספק סביר. אם היא לא דייקנית העדות שלה גבולית. אם הסנגור מכין מראש את הסיכומים, הוא יכול לשכנע את ביהמ”ש להתיר לו לחקור מתלוננת על עברה המיני, למרות שהחוק אוסר על כך (נדרש אישור מביהמ”ש).

מיהם עדי התביעה?

התובע צריך לראות מי יכול לפרוק את המטען של הראיות:

סימן ליד העין – הרופא, החוקרת. החוקרת גבתה את ההודעה מהמתלונן ורשמה את פרטיה. במקרה רגיל החוקרת לא תזומן לעדות – המתלונן הוא זה שיכול לפרוק את העובדות שאמר לחוקרת. הענין הוא שלפעמים יש סוגריים בתיק – התובע יודע שהחוקר לא יוזמן. חוקר שיוזמן לעדות הוא רק זה שגבה את הודעת הנאשם – בגלל שהנאשם יכול להעלות טענת זוטא. לכן החוקרת הוזמנה לעדות. מצד שני, אם החוקרת כותבת שהמתלונן הראה לה סימן בעינו, התובע יודע שצריך להזמין אותה לעדות, כי היא מעידה על דברים שראתה, לא ששמעה.

האם – יכולה להעיד על הקאת הילד, על לידתו של הסיפור ולידתה של התלונה. היא תספר מה הילד סיפר לה, כיצד הוא סיפר לה, כיצד היא הוציאה ממנו את המידע, מה קרה בבית החולים ואיך הסיפור הגיע למשטרה. אם האמא לא ראתה סימן – לתובע יש בעיה ולסנגור יש זיכוי.

הסנגור – איך הוא יוצא מהסימן של הילד? הוא מנסה לתת הסברים אחרים לסימן של הילד – הילד הקיא בגלל שהוא חולה, יש לו סימן כי הוא נפל. הסנגור בתיק הזה זרק את זה לאויר אבל לא עשה דבר עם זה מעבר לכך.

בתיק הזה לא ראינו תמונות – האם העידה שהילד היה חיוור, אבל לא הוצגו תמונות של הילד בזמן שנחקר במשטרה ומסר את ההודעה. אין תמונה – מחדל חקירה.

מצב של ריבוי מקורות – כשיש כמה עדים שיכולים להעיד אותו דבר עדיף להביא את כולם. הסיבה לכך כי יתכן ולא כולם יגיעו לעדות, בנוסף זה מהווה חיזוק לדברים.

קיבועו של זכרון

תפקיד ההגנה – להפריך את עובדות התביעה. הסנגור מביא את אחד המתלוננים שאומר שלא קיבל מכות ומביא מורה אחרת שראתה אותו אחרי האירוע במצב רגיל וניכר עליו שלא קיבל מכות. מספיק שהעדים יעוררו ספק סביר.

התובע – צריך להפריך את טענות עדי ההגנה. הסנגור מביא את המורה שתעיד שראתה את המתלונן באותו יום בשעה השישית. הסנגור צריך להראות לביהמ”ש איך היא זוכרת את המקרה הזה לאחר 4 שנים. התשובה שלה היא שיומיים אח”כ הגיע אחיו של הנאשם ואמר לה שהוגשה תלונה נגדו. חודשים לאחר מכן המתלונן אומר שהוא לא היה בכלל בשיעור השישי. השופטץ לא האמינה למורה כי לא סביר שיומיים אחרי המקרה היא יכלה לדעת שחודשים אח”כ יגיד הילד שלא היה בשיעור בשעה השישית. המורה טוענת שדברי האח של הנאשם יומיים אח”כ הביא לקיבוע הזכרון של המורה.

הסנגור צריך להתכונן לזה שהשופט יפקפק בכך שהעד זוכר את האירוע בבירור. העדה מעידה עקרונית על סתם יום, אבל היא זוכרת אותו בפרטי פרטים. לכן צריך להכין את הסיפור שלה בצורה יותר משכנעת – “אני לא זוכר את הדברים ארבע שנים אחרי, אלא זכרתי את זה יומיים אחרי ונצרתי את הזכרון במוחי”.

עולם המוטיבציות

עדים שונים במוטיבציה שלהם לשקר לטובת הנאשם או להעיד אמת. צריך להכנס לעולמו של העד כדי להבין מהי המוטיבציה שלו להגיד את הדברים בבית המשפט – אולי הוא חבר של הנאשם ולכן רוצה לעזור לו, אולי הוא לא קשור לנאשם ולכן אין לו מוטיבציה לשקר, אולי הוא שונא את הנאשם ורוצה להתנקם בו ולכן יש לו מוטיבציה להשחיר את הנאשם כעד תביעה.

העבודה של בדיקת המוטיבציה של העד כסנגור או כתובע צריכה להיעשות עוד לפני העדות – בשלב הכנת העד, לראות האם העד משקר, האם יש לו מוטיבציה לשקר. אם הסנגור מבין שהעד מתכוון לשקר לטובת הנאשם, עדיף לו לא להשתמש בעד הזה כעד הגנה, כי הוא יעשה לנאשם נזק יותר מאשר תועלת כי השקר שלו יתגלה בחקירה נגדית, מעבר לכך שזו עבירה אתית.

התובע מתכנן את התיק ויודע שחלק מהעדים יעידו שלא היו דברים מעולם – בסיכומים הוא צריך להראות שהעדים האלה משקרים – הוא צריך לבדוק את המוטיבציה של העדים האלה להעיד.

בתיק הזה לכל העדים יש מוטיבציה לכאורה לשקר לטובת הנאשם או נגדו. העד הבעייתי ביותר הוא המתלונן השני, שסיפר סיפור לשוטרת ואח”כ סיפור אחר לשופטת. השופטת קבעה בהכרעת הדין שהיא לא מאמינה למה שסיפר בבית המשפט ואת מה שאמר לחוקרת המשטרה היא מחלקת לשניים – לחלק היא מאמינה וחלק מהדברים היא לא מאמינה. הקביעה שלה דרמטית מאוד – בתוך הסיפור שסיפר לחוקרת היא קובעת שחלק הוא אמת וחלק שקר. זה בעייתי מאוד למרות שהפסיקה קבעה שניתן לעשות זאת.

גרסת הנאשם – המניע של הילדים והסיפור של הנתקף. המניע – כעסתי על הילדים, הסיפור של הנתקף – נתתי מכות חינוכיות לילדים בכתפיים. הבעיה היא האסמכתא לכליאה – הנאשם לפני המעצר מתייצב בפני קצין החקירות וצריך לעבור ראיון. בראיון הוא אמר שנתן מכות חינוכיות. בעדות שלו במשטרה הוא לא אמר את הדברים האלה. האסמכתא לכליאה היא בעצם הודאה של הנאשם.

שיעור 9 15.5.08

ניהול משפט

אלימות במשפחה

פרשת חסין

ת”פ 2240/01 מדינת ישראל נ’ אלדח חסין – בכתב האישום נכתב “במהלך חודש פברואר 99 או בסמוך לכך”. כותבים “בסמוך לכך” לגבי זמנים ומקומות כדי שאם מאוחר יותר יתברר שהמעשים נעשו במרץ הנאשם לא יוכל לטעון שלא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן. הנאשם יכול לטעון שהוא מודה במעשים שעשה במרץ, אבל הוא מואשם במעשים שעשה בפברואר.

הבעיה מבחינת הסנגור היא האישום של שבירת האצבע של המתלוננת. אמנם הבעל נתן לה מכות, וזה כביכול “מקובל” בכתבי אישום, הבעיה היא עם שבירת האצבע. זה “מקפיץ” את המשטרה ואת בית המשפט. מבחינת תכנון המשפט, הסנגור רוצה להפריד בין הנאשם לשבר של המתלוננת. הסנגור רוצה להראות שהאישה לא מדייקת. התיק מזוהם בעדויות שמיעה – אומרים בעדויות שהיא הלכה למעון לנשים מוכות, זה עדויות שמיעה וסברה – מישהו השתכנע שהיא קיבלה מכות והשופט מושפע מזה, הוא רוצה להאמין למתלוננת.

התיק הזה קלאסי להסדר טיעון – תמורת הודאה התביעה תמחוק את שבירת האצבע, כדי שהשופט לא יחשף לזה. כאן לא היה הסדר.

איך מוציאים את האצבע מהסיפור? מה אומרים על המתלוננת בסיכומים? אומרים שהמתלוננת מבולבלת, משנה את הסיפור בהתאם לנסיבות ועמוסת מוטיבציות. בהכרעת הדין יש סתירה פנימית – השופטת קובעת שהמתלוננת משנה את הסיפור בהתאם לנסיבות ומצד שני היא מאמינה לאחת מעדויותיה.

התיק התנהל, המתלוננת העידה בפרשת התביעה אחרונה. לפניה העידו עובדות סוציאליות:

1. עו”ס 1 – טל גונן– העידה שהמתלוננת היתה מבולבלת ושלא ראתה תחבושת על ידה.
2. עו”ס 2 – גולני – מעידה שהמתלוננת היתה מבולבלת, שמועות על מחשבות אובדניות. האם על הסנגור להתנגד לעדות שמיעה? לא. הסיפור לא נראה ברור אם היא בעלת נטיות אובדניות, לא צריך להראות שהיא שקרנית, מספיק להראות שהיא אומללה. היא העידה שראתה אצבע עקומה והמתלוננת אמרה לה שזה משבר לפני חודשיים.
3. עו”ס 3 – זיסו – מעידה שהמתלוננת אמרה לה שנשברה לה אצבע לפני חודשיים.

מה יכול הסנגור לעשות עם העדויות האלה? יש כאן “להקה” של עדויות – היתה פטפטת בין העו”ס ובין המתלוננת. יוצא מזה “סלט” של גרסאות, שהתמונה שיוצאת אינה יצירה של המתלוננת אלא של הרבה שיחות. פעמים רבות מתלוננת בעבירת מין לא בטוחה בפרט מסוים, היא מספרת לחברתה והחברה מזדעזעת, ואז היא כבר “בטוחה” בעובדה שקודם היתה לא בטוחה בה ולא יכולה לסגת. זהו תהליך טשטוש שיתכן וקרה בין האירוע לבין המשפט. תפקידו של הסנגור בחקירה הנגדית צריכה לשפוך אור לא רק על יום האירוע אלא גם בתהליך שעברה המתלוננת מאז האירוע ועד היום. גם אם נשים את המתלוננת במכונת אמת היא תצא דוברת אמת בסיפור הזה, כי היא באמת מאמינה בו.

לידתו של סיפור – יש כאן תיק קלאסי לנושא, המתלוננת לא רצתה להגיש תלונה והתלבטה, ולאחר שיחות רבות עם העו”ס היא הגישה תלונה. היא דיברה עם אנשים עוד לפני שניגשה למשטרה. זו בעית טשטוש, לא צריך להגיד שהיא שקרנית כדי ליצור ספק סביר. בעדויות עלה שהיא עברה הרבה נסיונות שכנוע במקלט לנשים מוכות כדי להגיש תלונה. התובע יציג זאת כתהליך התלבטות שמפריך תזת עלילה, כי מי שמעליל לא מתלבט. הסנגור יציג את ההתלבטות ונסיונות השכנוע כטשטוש של העובדות שעברה המתלוננת. הסנגור יחקור את המתלוננת על נסיונות השכנוע להתלונן. העדות שלה “מזוהמת” במובן שהיא עברה כבר תחנות.

המתלוננת מעידה:

חודשיים לפני שהלכתי למקלט – בכפר ליד ג’נין הוא נתן לי מכה ונפלתי, לא זוכרת אם זה היה מהמקל או מהנפילה, נגרם לי שבר באצבע.

בחקירה חוזרת – אומרת – התבלבלתי, נפלתי במקום אחר במהלך שטיפת רצפות ולא קיבלתי מכה.

יש כאן שני סיפורים – אחד מזכה את הנאשם ואחד מפליל את הנאשם.

התובע מבקש להכריז על העדה כעדה עוינת כי היא אומרת דברים אחרים ממה שאמרה במשטרה. זה מאפשר לו לחקור את המתלוננת בחקירה נגדית. בחקירה הנגדית היא ממשיכה לספר שקיבלה מכה בשטיפת רצפות.

סתירות נוספות – למה לא התלוננת? משיבה שתי תשובות 1. לא היה צורך בכך. 2. פחדתי. זו סתירה אפשרית והגיונית – שתי הסיבות יכולות לחיות זו לצד זו, יש התלבטות. הסנגור לא יכול לחגוג על הסתירה הזו.

למה לבסוף התלוננת? שכנעו אותי העובדות הסוציאליות – אם לא תתלונני את תצטרכי ללכת הביתה. לאחר מכן היא אומרת שהתלוננה כדי שיתנו לה ללכת הביתה. זו סתירה שלא ניתן לחיות עימה – אם לא תתלונני יעיפו אותך או אם תלונני יתנו לך ללכת?

מניעים – להגזים? לצמצם? בית המשפט מרשיע את הנאשם כי הוא מאמין להודעה הראשונה של המתלוננת במשטרה. הוא לא מאמין לכל מה שנאמר במשפט ע”י המתלוננת. הוא טוען שלאחר הסיפור הראשון למתלוננת היו מוטיבציות – היא רצתה להחזיר את הבעל הביתה ולכן צמצמה את הסיפור. בערעור יכול לטעון הסנגור שגם בסיפור הראשון המתלוננת היתה עמוסה במוטיבציה – להרחיק את הבעל מהבית.

השופטת אומרת “על פני הדברים נראה שהעובדה שהמתלוננת מבקשת להשיב את הנאשם הביתה היא בבסיס הנסיון למזער את תוצאותיה של הבדיקה…” זו קביעה שמתאימה לבימ”ש אזרחי ולא לפלילי –  “על פני הדברים נראה”.

לאחר מכן אומרת השופטת שלאחר עיון בהודעותיה של המתלוננת מוביל למסקנה שחרף הנסיונות שלה למזער את האירוע בכפר רומנה.

בסיום הדברים אומרת השופטת “ברור לחלוטין” – זו כבר שפה פלילית.

לאחר מכן היא חוזרת למונחים של “מעדיפה” את גרסתה הראשונה של המתלוננת – זו שפה אזרחית. היא היתה צריכה להשתמש בשפה פלילית – “שוכנעתי מגרסתה של המתלוננת”.

תובנות כלליות לגבי תיקי אלימות במשפחה

1. ללקוח יש הרשעות קודמות באלימות במשפחה, אבל לתובע בבימ”ש אסור להראות את העבירות הפליליות. מתי הסנגור ירצה לחשוף את ההרשעות הקודמות שלו? ב-99% מהמקרים הוא לא יעשה זאת, אבל אם זה גורם לטשטוש, והסנגור לא רוצה זיכוי אלא הרשעה בסעיף עבירה פחות. הוא רוצה להראות שכל ההרשעות של הנאשם הן כתוצאה מהודאות של הנאשם וכאן הוא לא מודה ורוצה לנהל משפט.
2. מוטיבציות – יש את הסיפורים המדורגים, את עליית המדרגה – הוא נתן לי מכות כל הזמן, האם הוא מכה את הילדים? האם הוא מקיים איתך יחסים בכח? לעיתים התשובה היא לא ולפעמים היא כן. לעיתים המתלוננת מספרת את הנושא בתלונה. צריך להזהר מזה – התובע צריך לבדוק מהו הרקע כאן. לראיין את המתלוננת ולבדוק איתה למה הוגשה התלונה.

שיעור 10 22.5.08

עדות / גרסה כבושה

עדות / גרסה כבושה – אדם מספר סיפור ששמר עד כה בליבו. מתלוננת או עד שעד כה לא באו וסיפרו. לעיתים הגרסה הכבושה היא של החשוד – אמר את הגרסה בחקירה החמישית ושתק במשך 4 חקירות.

הבעיה – למה לא סיפר העד את הגרסה הזו קודם?

ההגיון וההלכה

כשבוחנים עדות כבושה – כמו במקרה של אלדח חסין, המתלוננת סיפרה על אלימות פיזית של בעלה לאחר חודשיים. המשטרה שואלת ‘למה עכשיו באת לספר? למה שמרת את הסיפור בבטן?

ההלכה במקרה של עדות כבושה היא הגיונית מאוד – בוחנים שני דברים:

1. מדוע העד שמר את הסיפור בליבו?
2. מדוע עכשיו לפתע כן העד מספר?

מתי נאמין? ההלכה הפסוקה קובעת שאם העד יתן הסבר מניח את הדעת, נאמין לו, אבל נקודת המוצא היא שהעד חשוד בשקר. כדי להפיג את החשש צריך להסביר למה לא סיפר את זה קודם.

הטעות של עו”ד היא שההסברים לא משפטיים – הם לא באים מפס”ד או אסמכתא תקדימית אלא מהחיים השוטפים של כולנו.

נדגים לפי הדוגמה הבאה:

אשה מתקשרת למשטרה ומתלוננת שבעלה משתולל בבית ומכה אותה. השוטר לוקח ממנה הודעה שלפיה הבעל הכה אותה. למחרת גובים ממנה עוד הודעה במשטרה ושואלים אותה האם בעלה מקיים איתך יחסים בכח. היא אומרת שבעלה אנס אותה לפני חצי שנה וחוץ מזה הוא בגד בה מספר פעמים. בשביל המתלוננת הבגידה חמורה יותר מהאונס, והמכות חמורות יותר מהאונס. הסנגור חקר אותה נגדית במשפט לגבי העדות הכבושה – למה היא מתלוננת על מכות ולגבי אונס היא מחכה חצי שנה. ההסבר של התביעה – המתלוננת לא פונה למשטרה לפי חומרת העבירות בחוק העונשין, אלא לפי ההרגשה הסובייקטיבית שלה. היא מתלוננת ברגע שכלו כל הקיצים לפי התחושה שלה שלא כתובה בשום חוק.

צריך להסביר את זה לפי מבחן ההגיון וההלכה לבית המשפט.

מתלוננת בעבירת מין באה למשטרה שבוע לאחר האונס. שואלים אותה במשטרה למי סיפרה את סיפור האונס לפני כן. היא אומרת שסיפרה את הסיפור קודם לשתי חברות. שתי החברות צריכות להגיע להעיד בבית המשפט כדי לבדוק את לידת הסיפור. יש כאן גרסה כבושה ולכן התובע צריך בסיכומים לתאר את הסיפור ואת לידת הסיפור – צריך לספר לביהמ”ש מה עבר עליה באותו שבוע, עם מי דיברה ומה אמרה להם.

לעיתים העדות הכבושה היא גרסה חלקית. המתלוננת נחקרת בבית המשפט ושם היא מספרת את הכל. הסנגור חוקר אותה ושואל למה היא סיפרה רק חלק מהסיפור לחברות שלה. התשובה של התובע – היא מספרת לחברה את הסיפור ברמזים, היא לא מדברת עם חברה שלה כדי שהיא תכתוב כתב אישום, אלא לקבל חיזוקים ממנה.

לעיתים הסיפור שסיפרה המתלוננת בחקירה הראשונה במשטרה שונה מהסיפור שלה בחקירות לאחר מכן. לעיתים בחקירה הנגדית המתלוננת מוסיפה פרט חדש שלא אמרה בחקירה הראשית. זהו פרט שלא סיפרה לחברות שלה, לא בחקירות השונות במשטרה, לא בפגישה עם התובע, לא בחקירה הראשית ורק בחקירה הנגדית. זה דורש הסבר – אם יהיה הסבר מניח את הדעת בית המשפט יקבל את העדות כמהימנה.

מבחינת התובע – כל אדם שהמתלוננת סיפרה לו את הסיפור לפני התלונה למשטרה חייב להיות עד. מטרת העדויות – להפריך את תיאורית העלילה. הסנגור טוען שהיא לא סיפרה קודם כי זה לא קרה, וכעת היא מספרת את הסיפור כי יש לה חשבון עם הנאשם. חברה ששמעה את הסיפור סמוך למקרה היא קריטית כי היא מפריכה את תיאורית העלילה. 

תקופת ההסתרה או תקופת הכבישה היא תקופה שצריכים בכל מקרה לחקור בה – גם התביעה וגם הסנגוריה.

בתיקי האי-דיוק, כשהמתלוננת לא מדייקת בעדויות שלה, קשה לומר שהעלילה נרקמה בתקופת ההסתרה. לדוגמה, כשמדובר בתיק אונס ולא ברור האם היתה הסכמה או לא היתה הסכמה. לעומת זאת, הסנגור יכול להשתמש בתקופת ההסתרה ולטעון שזו היתה תקופה של טשטוש, שבה המתלוננת סיפרה את הסיפור לאנשים רבים, והשיחות האלה יצרו מוצר מטושטש.

ע”פ 190/82 מרקוס נ’ מ”י – קצין משטרה שהיה ראש הצח”מ בפרשת עמוס ברנס נאשם במתן עדות שקר. מרקוס העיד שלא היה בזירת שחזור הרצח. כתב האישום התבסס על עדות כבושה של קצין משטרה אחר בשם נבות, שניתנה 6 וחצי שנים לאחר המקרה, שטען שמרקוס היה במקום השחזור. נבות סיפר את הדברים וזה עשה רושם טוב על התובע – העדות הכבושה נראתה לו כמי שהתייסר שנים רבות ולא סיפר את הדברים. נבות העיד במשך כל השנים שמרקוס לא היה במקום. בית המשפט המחוזי הרשיע את מרקוס בעדות שקר. ביהמ”ש העליון הסכים להתערב באופן נדיר בממצאי המהימנות של ערכאת הערעור לגבי עדותו של נבות וקבע שזו לא סתם גרסה כבושה, אלא שנבות הגיע לאורך השנים לבית המשפט וסתר את עדותו. לכן נקבע שזו עדות כבושה בעייתית מאוד כי תקופת השתיקה אינה תקופת שתיקה אלא תקופה של עדות סותרת:

“טענת הסניגוריה היא, כי כל סיפורו של נבות בעניין נוכחותו של מרקוס בעת השחזור הריהו בבחינת “המצאה מקרוב” (RECENT FABRICATION), שנולדה לצורך המשפט שלפנינו ולקראתו. טענה כזו ראויה היא להישמע, גם אילו לא היה אלא חלוף הזמן הארוך של שש שנים וחצי בין אירוע המקרה שבו מדובר, היינו השחזור, לבין העלאת הגירסה בעת הבירור המשפטי שלפנינו. ויותר מכך טענה זו משמעותית היא כאשר כבר נקבע בעבר, על-פי עדויות רבות, הן בבית המשפט והן בהזדמנויות נוספות, כי אירוע כזה לא אירע, היינו, שמרקוס לא הופיע בעת השחזור. ועוד יותר משמעותית היא טענה זו, כאשר אותו אדם עצמו, הטוען עתה כי מרקוס הופיע בעת השחזור, העיד הוא עצמו בבית המשפט, ובהזדמנויות נוספות לאחר מכן, כי מרקוס לא הופיע בעת השחזור.משקבענו, כי גירסת נבות בדבר קיום הפגישה אצל שור אינה אמינה בעינינו, קבענו איפוא, כי נבות לא העלה אותה שעה את הטענה, כי מרקוס נוכח היה בעת השחזור.

המבחן הכפול שאנו לומדים מפרשת מרקוס:

“ההסבר שעל בית המשפט להשתכנע הימנו ביחס לעדות כבושה הוא לגבי שני עניינים. האחד, על שום מה שתק העד וכבש את עדותו כל אותה עת עד למתן עדותו; והשני, מה נשתנה עתה, כשהחליט להעיד, ומהו הנימוק שהניעו לשבור את שתיקתו”.

עבירות מרמה

עבירות המרמה, עבירות הצווארון הלבן – עוסקים בהם עו”ד עם תיקים גדולים, עם קלסרים גדולים. בתיק מרמה יש מוצגים רבים ומסמכים רבים. חקירה של תיק מרמה היא שונה – מדובר על צוות גדול והרבה זמן ועבודה.

עבירת קבלת דבר במרמה בס’ 414 – 415 לחוק העונשין מכילה מספר רכיבים עובדתיים:

התנהגות – הצגת מצג שווא

תוצאה – קבלת טובת הנאה

נדרש קש”ס בין ההתנהגות לתוצאה.

סטטוס המרומה

מהו הדין אם המרומה הוא רק מרומה? לעיתים אין מצג שווא אבל יש קבלת טובת הנאה. לדוגמה מנכ”ל משרד ממשלתי שמחלק אישורים לאנשים מסוימים ללא הצדקה. יש כאן קבלת טובת הנאה ללא מצג שווא. ניתן להאשים את המנכ”ל אולי בהפרת אמונים.

בחקירה נתפס מסמך מהמשרד שבו האנשים שקיבלו את האישורים התחייבו להשתמש באישורים לפי החוק והדין. כעת החשד עולה שהם קיבלו דבר במרמה כי הם רימו את המנכ”ל.

מה עושה המשטרה כדי לבדוק האם יש קש”ס? שואלים את המנכ”ל האם ללא הנייר שקיבל מהם הוא היה נותן להם אישורים. הוא עונה שלא היה נותן. שואלים אותו – האם חשדת שהם הפילו אותך בפח או שהייתם ביחד כדי להפיל את המערכת בפח. אם הוא עונה שלא חשד, יש כאן קבלת דבר במרמה מבחינת האנשים. אם הוא חשד והיה איתם ביחד הוא נאשם בהפרת אמונים.

שאלות:

1. מה אם נותן הדבר יודע את האמת? במקרה זה צריך לבחון האם הוא עבד עם המקבלים או שלא.
2. מה אם נותן הדבר לא יודע אך גם לו ידע הכל היה נותן? במקרה הזה אין קש”ס בין המרמה לבין קבלת הדבר ולכן אין אשמה.
3. מה אם יש למקבל גם דרך חוקית לקבל את הדבר? אם יכלו לקבל את האישורים ע”י ועדת חריגים אבל לא עשו זאת – האם יש עדיין כתב אישום?

שיעור 11 29.5.08

עבירות מרמה

סנגורים בתיקי מרמה צריכים להכיר את דיני החוזים – בעיקר בשלב השימוע, במטרה להביא לסגירת התיק מחוסר ענין לציבור. המרומה יכול לטעון להטעיה לפי ס’ 15 לחוק החוזים, וניתן אפילו לתבוע פיצויים, אז למה ללכת להליך פלילי.

סטטוס ה”מרומה” – המרומה מציג את עצמו כצדיק תמים, אבל הוא נחשד ע”י המשטרה ונחקר תחת אזהרה, לכן יש לו מוטיבציה לנקות את עצמו. על הסנגור להראות שהמרומה ידע על המעשים והיה שותף בהם.

האם צריך להוכיח מרומה של ממש?

התובע צריך לשקול האם להזמין את המרומה כעד תביעה. לדוגמה, לזמן את פקיד העירייה כעד תביעה שיספר שרימו אותו. הבעיה היא שבחקירה נגדית העד יכול להכשל ואז לא יהיה מרומה בתיק.

ת”פ 306/96 מ”י נ’ בשן – ביהמ”ש קבע שאחד הרכיבים המרכזיים בעבירת קבלת דבר במרמה הוא קיומו של קש”ס בין המצג הכוזב לבין מעשה המרמה, וללא המצג לא היה מקבל המרמה את הדבר. לענין ידיעת המרומה על עצם המרמה – היא מנתקת את הקש”ס, כי אין במצג השקרי כדי לתת את הדבר במרמה.

מרומה יודע ß אין קש”ס

התובע צריך להוכיח מעבר לספק סביר שהמרומה לא ידע שמדובר במצג שווא.

הסנגור צריך ליצור ספק שהמרומה ידע הכל ועזר.

האם יש מרומה כללי?

במקרה שהתביעה רוצה ללכת על בטוח ולא להסתכן בכך שהמרומה ימצא כמי שידע על המרמה, היא מכניסה את המרומה לתוך כתב האישום כשותף למרמה. הבעיה היא שאין מרומה ולכן אין קש”ס. לא ניתן לטעון שהמרומה הוא המדינה או המערכת.

אם המרומה טוען שידע על מעשה המרמה ומודה בכך, אז צריך לחקור את מבקר המשרד – הוא בעצם המרומה כי מעשה המרמה היה מכוון נגדו.

גם כשהמרומה משכנע את התובע שהוא לא ידע מעשה המרמה, עדיין צריך להזמין את מבקר המשרד לעדות – כדי להבטיח את הנושא שיהיה מרומה בתיק ולכן יהיה קש”ס.

פרשת אבוחצירא – אבוחצירא היה ח”כ ממפלגת תמ”י שנאשם במרמה. הוא ניגש לשר הפנים וביקש להקים קרן חסד על שמו של אביו המנוח ברמלה. שר הפנים אישר לו ונתן לו הקצבות. תוך כדי התהליך שלח אבוחצירא אישורים על סטודנטים ותלמידי ישיבה נזקקים, שמקבלים כסף מהקרן כביכול. המדינה טענה למרמה – הטענה היתה שהוא הציג מצג שווא כדי לקבל תקציבים. היה צריך להוכיח שבלי האישורים הוא לא היה מקבל כסף, לזה היה צריך לחקור את שר הפנים בעדות. סוכם בין הצדדים ששר הפנים ישאל שתי שאלות בכתב – שר הפנים כתב שלדעתו יש לעודד מתן מענקים והלוואות לתלמידי ישיבה נזקקים. לפי תשובה זו יש קש”ס – אם הם נזקקים יש תקציבים, אם לא נזקקים אין תקציבים. התשובה השניה היתה שהוא אישר בעבר מספר מענקים למטרות גמ”ח ברמלה, גם ללא אישורים של תלמידי ישיבה נזקקים. בגלל התשובה השניה קבע ביהמ”ש שאין קש”ס והוא זוכה מעבירת מרמה.

האם לא ניתן לטעון שהמערכת רומתה?  שמגר הסכים לפסה”ד של שופטי הרוב אבל העיר שכאשר מדובר בכספים שהמרומה לא נותן מכיסו, ניתן לראות בקופת הציבור כמרומה. הבעיה היא שלא הוכחו במקרה זה סטנדרטים למתן תמיכות לקרנות גמ”ח, ולכן הוא אמר שהוא לא מרשיע. אם היו מוכיחים סטנדרטים של פעילות, הוא היה מרשיע במרמה, כשהמדינה היא המרומה הכללי. מרומה כללי צריך לקבל ביטוי בביהמ”ש כאיש פרטי – עד שיעיד על הסטנדרטים של פעולת המערכת.

איך מתמודדים עם המרכיב ההתהגותי של קבלת דבר במרמה – מצג השווא?

יש להוכיח שהאמירה נאמרה ושהיא שקרית. במקרה של אמירה בע”פ יש לנו בעיה של הוכחה ראייתית של אמירת הדברים. כשאין קלטת, קשה להוכיח את המילים המדויקות ואת ה”לחן” שלהם – המשמעות האמיתית שלהן.

ת”פ 571/90 אפל נ’ מ”י – הקבלן דוד אפל בא למשרד השיכון עם תכנית לחיסול המעברות. משרד השיכון נתן לו הלוואה לחיסול מעברות. לאחר מס’ חודשים המשרד הציע הלוואה משודרגת. בשלב הראשון אפל לקח את ההלוואה, גם בשלב השני הוא לקח את ההלוואה. האמת היתה שלא ניתן לקבל את שתי ההלוואות. אפל לא ציין בפני המשרד שהוא קיבל כבר הלוואה קודמת. אם הוא היה כותב מכתב שבו הוא מצהיר שמעולם לא קיבל הלוואה, הוא היא מורשע בקלות כי יש הוכחה כתובה.

הבעיה היא שבביהמ”ש נחשף טשטוש גדול: העידו מספר עדים ממשרד השיכון ואף עד לא אמר שאפל אמר שהוא לא קיבל הלוואה. שוורץ, פקיד במשרד השיכון, העיד שהוא הניח שההלוואה הראשונה לא מומשה. היה לו ברור שהפניה השניה באה להשלים את הסיוע הקודם. בכך הוא העיד שהיה מצג שווא. ביהמ”ש מציין שהיה משתכנע באשמת הנאשם לפי החקירה הראשית שלו.

בחקירה הנגדית הסביר העד את מקור דבריו – הוא לא העיד ששמע את אפל אומר את המילים האלה, הוא אמר שהתיק מדבר, לא הנאשם. העד העיד על מסקנות ולא על עובדות. לאור המידע הזה ביהמ”ש זיכה את אפל מאשמת מרמה.

היתה עדה אחת שכן שמעה את הנאשם – שאלו אותה מה בדיוק הוא אמר. היא שאלה את הנאשם אם בתיקים הראשונים לא התקבלה ההלוואה, ורק כשנאמר לה שלא היא אישרה את ההלוואה. בחקירה הנגדית היא אמרה שלא בדיוק זוכרת מילה במילה את דברי הנאשם.

פס”ד אפל גם מנדב לנו אמירה לגבי המרומים – נאמר על פקידי משרד השיכון שהם נוגעים בדבר, שהם לא בדיוק מרומים, ולכן הקש”ס בעייתי. בנוסף, מי שנוגע בדבר לא יכול להעיד עדות מהימנה.

האם יש קבלת יחסי מין במרמה?

גבר מספר לבחורות שהוא טייס והן מקיימות איתו יחסי מין. האם יש כאן מצג שווא שהביא לקבלת דבר במרמה?

התנהגות – אני טייס.

קבלת דבר – יחסי מין.

קש”ס – היא אומרת – אני נוגעת רק בטייסים.

המשפט שלה מקומם, אבל מבחינת המשפט הפלילי זה מוכיח קש”ס.

השאלה היא האם יחסי מין הם ‘קבלת דבר’? יחסים בהגדרה אינם קבלת דבר אלא קח ותן. יש כאן גישה שוביניסטית שיחסי מין הם משהו שגבר לוקח ואשה נותנת.

שיעור 12 5.6.08

קבלת יחסי מין במרמה (המשך)

האם יחסי מין הם דבר העובר מיד ליד?

ארגוני נשים הדוגלים בגישה פמיניסטית לכאורה יתמכו בתפיסה שיחסי מין אינם דבר שאשה “נותנת” והגבר “לוקח”. הבעיה היא שיש כאן עדיין אישה שנפגעה מעבירה מינית.

השאלה האם לא ניתן כאן לעשות מיון של עבירות?

בתחום האזרחי היתה התלבטות לגבי קנין רוחני – מה עושה שופט אזרחי שבא אליו תובע שאומר לו בסימן מסחרי, במדגם או פטנט. השופט בודק ורואה שלא נרשם פטנט, אבל בכל זאת פוסק פיצוי לתובע על סמך חוק עשיית עושר. לכאורה יש כאן בעיה –  המדגם לא רשום, ולכן לכאורה ניתן להעתיק את הפטנט.

בפלילי ניתן לעשות מיון של העבירות – פלוני מתכנן תכנית שלפיה הוא ילך למועדונים, בכל פעם שיציע משקה לבחורה הוא יפריז בקורות החיים שלו ויטען שהוא טייס. כך הוא ישיג נשים וישכב איתן. המקום המתאים לבדוק את הגבולות של המעשה בחוק העונשין הוא ס’ 345:

5. אינוס (תיקון: תשמ”ח, תש”ן, תש”ס, תשס”א)

(א) הבועל אשה –

(1) …

(2) בהסכמת האשה, שהושגה במרמה לגבי מיהות העושה או מהות המעשה;

מיהות העושה – אדם המתחזה לאדם אחר.

שקר לגבי המקצוע או המעמד החברתי אינו נחשב עבירה כי אינו התחזות לאדם אחר.

במשפט פלילי, לפי עקרון החוקיות, מה שלא אסור – מותר. פלוני התייעץ עם עו”ד והוא בדק בחוק העונשין ואמר שזה בסדר. לבסוף פלוני מצא את עצמו עם עבירת רכוש – קבלת דבר במרמה. האם זה לא נוגד את עקרון החוקיות?

נראה שבפס”ד דנינו השופטים הרשיעו את הנאשם כי לא אהבו את התנהגות הנאשם, אף שלא עלתה בידי מרמה ממש.

עבירות המין

עבירת האינוס הרגילה בחוק העונשין עברה תהליך מהקמת המדינה. בשלב הראשון נכתב “הבועל אשה שלא בהסכמתה החופשית עקב שימוש בכח”. לכאורה נדרשה התנגדות מצד האשה כי הפעלת כח מצד הנאשם חייבת להיות כשיש התנגדות. הפסיקה לא אהבה את זה, ובמקרים רבים שבהם היה אינוס ללא שימוש בכח, עדיין הרשיעו כי קבעו שאינוס הוא תמיד עם שימוש בכח.

לאחר מכן תוקנה עבירת האינוס ונשאר מרכיב אי ההסכמה החופשית. הענין הוא שדרישת ההתנגדות עדיין קיימת, אלא שהיא לא מהותית אלא ראייתית. העבירה דורשת יסוד נפשי של מודעות לנסיבות, ואי ההסכמה היא אחת הנסיבות. נדרש שהבועל יודע או חושד ממש שאין הסכמה חופשית. התביעה צריכה להוכיח את שני היסודות, ולכן ההתנגדות תעזור לה מאוד להוכיח את האשמה. אם אין התנגדות יקשה על התובע להוכיח בעתיד שהאונס ידע על אי ההסכמה. אם המתלוננת תקפא ולא תדבר התובע עדיין יוכל להוכיח אונס, אבל יהיה לו קשה יותר לעשות זאת.

בשלב הפוסט-מודרני אנו חוזרים שוב לשאלת מיון הסעיפים – מה קורה אם שכבתי עם הנאשם כי הוא בוס גדול ואני פקידה קטנה? להגיד לו לא? – האם זה אונס? האם יש כאן הסכמה חופשית?

כאן המגרש הביתי של העבירה הוא ס’ 346(ב) – בעילה אסורה בהסכמה:

הבועל אשה שמלאו לה שמונה עשרה שנים תוך ניצול מרות ביחסי עבודה או בשירות או עקב הבטחת שווא לנישואין תוך התחזות כפנוי למרות היותו נשוי, דינו – מאסר שלוש שנים.

לכאורה בוס ששוכב עם המזכירה שלו עובר עבירה של בעילה אסורה בהסכמה. לבסוף הוא מקבל כ”א על אונס, כי טוענים שבגלל שהיו יחסי מרות לא היתה הסכמה חופשית. עדיין לא היתה פסיקה בנושא, אבל מדברים על זה שניצול יחסי מרות מקים את רכיב אי ההסכמה ויבוא שופט שיגיד שזה אונס.

פרשת רמון

ישנם שני סוגי זיכוי:

1. “זיכוי מזכה” – הנאשם מזוכה וגם המשטרה מזוכה כי פעלה כדין.
2. “זיכוי מרשיע” – זיכוי של הנאשם המרשיע את המשטרה.

יש שתי דרכים לזכות את חיים רמון:

1. זיכוי מזכה – הנאשם והמתלוננת מזוכים מן האישום – המתלוננת דוברת אמת, היה חוסר תקשורת בין הנאשם למתלוננת. זה פס”ד שקל יותר לשופט לכתוב.
2. זיכוי מרשיע – זיכוי של הנאשם והרשעה של המתלוננת – היא השקרנית. זה פס”ד שקשה לשופט לכתוב.

איך עדיף היה לרמון להתנהג מבחינת קו ההגנה?

המתלוננת ממציאה את כל הסיפור – זה קו הגנה שקשה לנהל אותו, כי השופט צריך להסתכל למתלוננת בעיניים ולהגיד שהיא שקרנית שהעלילה על איש ציבור.

לטעון שיש טעות במצב דברים – רמון לא הבין מהי עמדתה של המתלוננת. זה קל יותר לשופט לקבוע כי הוא לא אומר שהמתלוננת שקרנית.

במשפט פלילי העבירה מורכבת מיסוד עובדתי ומיסוד נפשי. הנטל מוטל על התביעה להוכיח את היסוד העובדתי והנפשי. הנטל עובר לנאשם להוכיח רק כשהוא טוען לסייג או שמתקיימת חזקה.

ס’ 34ה לחוק העונשין קובע:

מלבד אם נאמר בחיקוק אחרת, חזקה על מעשה שנעשה בתנאים שאין בהם סייג לאחריות פלילית.

ס’ 34כב קובע:

(א) לא יישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם כן היא הוכחה מעבר לספק סביר.

(ב) התעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית, והספק לא הוסר, יחול הסייג.

כשסניגור טוען להיעדר יסוד נפשי, עדיין מוטל על התביעה להוכיח את האשמה. זה אינו סייג, זו טענה שלא התקיים יסוד נפשי. במקום זה הסניגור טען לסייג – 34יח – טעות במצב דברים. זה מעביר את נטל ההוכחה אליו ובמקרה שהוא נכשל הנאשם יורשע. עדיף לטעון שלא התקיים יסוד נפשי, כי זה עדיין בנטל ההוכחה של התביעה, ובמקרה שהיא נכשלה הנאשם מזוכה.

טעות במצב דברים הוא סייג שלא מתקיים לבד – טעות במצב דברים מתקיימת רק עם סייג אחר ביחד – עם הגנה עצמית או עם צורך. אדם הולך ברחוב עם אקדח, קופץ עליו מחבל, הוא שולף אקדח ויורה בו. הוא טוען שיש יסוד נפשי ויש יסוד עובדתי אבל מתקיימת הגנה עצמית. אומרים לו – אתה לא הרגת מחבל אלא ילד שהיה מחופש. אז הוא טוען לטעות במצב דברים.

רמון “שילם” הרבה בהכרעת הדין על טענת הטעות במצב דברים. הוא טען לטעות במצב דברים והביא ראיות לכך – במסגרת זו הוא טען שלא רק שטעה אלא שהיא הטעתה אותו. ביהמ”ש קבע שהוא לא יכול מצד אחד לטעון לטעות במצב דברים ומצד שני לטעון להטעיה.

רמון מצד אחד טען שהוא טעה בהבנת הדברים ומצד שני טען שהמתלוננת שקרנית.

בעבירות מין יש תיק סיפור ותיק דיוק.  תיק סיפור – הנאשם טוען לעלילה וללידת סיפור נגדו. תיק דיוק – תיק שבו הנאשם מודה בעובדות העיקריות אבל טוען שהמתלוננת לא מדייקת. הגב’ שמספרת סיפור שקרה ב-7 שניות היא אמינה לגמרי, אבל היא היתה בסערת רגשות, שאח”כ זוהם ע”י 13 אנשים ששמעו את הסיפור ושכנעו את המתלוננת ולחצו עליה להתלונן, ולכן הסיפור שהיא מספרת לא מדויק. האם התובע יכול להוכיח בדיוק באיזו שניה רמון הבין שאין הסכמה? אם רמון היה טוען שהמתלוננת היא אמינה אבל לא מדייקת בגלל סיבות אובייקטיביות, אולי הכרעת הדין נראית אחרת.

המחיר של הזיכוי המרשיע – אם ביהמ”ש צריך להתמודד עם טענות מרשיעות כלפי המתלוננת, הוא לא יכול לנקות אותה מהרפש שהוטל בה ע”י הנאשם. הנאשם מטיל רפש, וביהמ”ש צריך לנקות אותה. ביהמ”ש כל כך רצה לנקות אותה, שכשהנאשם הביא עדה שסיפרה איך היא דיברה על המתלוננת במזנון הוא מצד אחד קבע שהסיפור לא התקיים ומצד שני נזף בעדה על אופן הדיבור ה”מלוכלך” שלה על המתלוננת.

שיעור 13 13.6.08

עבירות מין (המשך)

פרשת עאטף זאהר

עו”ד גולדבלט עשה הקבלה בין פרשת רמון לפרשת עאטף זאהר – הוא מנתח כיצד קובע שופט ממצאי מהימנות – לפי אותו האמת העולים מן העדות. יש בכך בעייתיות קשה – האם המתלוננת מסוגלת לספר את מה שקרה בתיק רמון בכל שניה ושניה? לא. התובע בא ואומר לביהמ”ש – העד רוצה לספר סיפור אמיתי, אבל בגלל מגבלות הזכרון האנושי הוא לא מסוגל לתאר שניה אחרי שניה.

לדעתו של גולדבלט ברור שהמתלוננת לא שיקרה בפרשת רמון. החשש הוא שחקירה נמרצת ושאפתנית ולחצים שהופעלו עליה, שהיו אולי מוצדקים, גרמו לה להקצין מעט את העובדות, וחשש זה הוא החשש שיש לבדוק למרות מהימנותה. היה על השופטים לדון בעובדות אלה שלא היו שנויות במחלוקת ולבדוק את טענת רמון בדבר אי התנגדות המתלוננת למעשהו.

מה קורה לנאשם עצמו? איך מתרשמים משקרים של נאשם? יש מתלוננת ונאשם. היא מספרת סיפור אחד והנאשם משקר. בימ”ש בד”כ יקבע שהנאשם שקרן והמתלוננת אמינה.

עאטף זאהר, אל”מ בצבא, שחיילת שעבדה עימו שנים התלוננה על אונס. התשובה שלו לאישום – לא היה ולא נברא, היו כמה מגעים פיזיים אבל לא היו יחסים. איך מוכיחים שקר כזה? היתה שיחת טלפון בין המתלוננת לחשוד.  בתיק אונס בין אנשים שהכירו זה את זה המשטרה עושה פעמים רבות שיחת טלפון בין המתלוננת לבין החשוד, כשהוא לא יודע שהוא חשוד. החשוד לא יודע שהיא נמצאת במשטרה. יש שלוש אפשרויות:

1. המתלוננת הסכימה ועכשיו מעלילה.
2. המתלוננת לא הסכימה אבל החשוד לא הבין זאת.
3. המתלוננת התנגדה והחשוד ידע שהיא מתנגדת.

אם החשוד מתנצל, לתובע יש כלי חזק – הקלטת יכולה להצביע על חרטה של החשוד לגבי המעשים שעשה למתלוננת. בכל מקרה יש כאן כלי טוב – אמרה אוטנטית של חשוד, ללא עיבוד של המשטרה.

המתלוננת בתיק של עאטף זאהר פנתה לכרמלה מנשה – הבעיה היא שהיא לא הטיחה בחשוד בשיחה שהוא עשה את הדברים בכח. היא לא הצליחה להוציא את המילים מפיה. הדבר היחיד שיצא מן השיחה הזאת שהוכח שהוא קיים איתה יחסים. לכאורה הקלטת מוכיחה שהיו יחסים בהסכמה.

לבית הדין הצבאי הוגש כ”א על 14 מעשי אונס, חלקם בבית מלון וחלקם בבית הוריה של המתלוננת. הראיות בתיק – הסיפור של המתלוננת והשקרים של הנאשם. למה זאהר נתן את השקר הזה לפרקליטות? בכלל הכבוד שלו.

הסנגור צריך להסביר את השקר – השקר לא מראה שהוא עבריין אלא שהכבוד של המשפחה שלו חשוב לו. ביה”ד הצבאי שומע את הסיפור, מבין את הסיבה של הנאשם לשקר. השופטים כתבו שהסיפור הזה בעייתי – יש תמיהות שיוצרות ספק סביר שמוביל לזיכוי. השופטים לא קבעו שהמתלוננת שקרנית, הם קבעו שהאמינו למתלוננת ונתנו לה כבוד, אבל יש תמיהות בסיפור.

התיק הגיע לביה”ד הצבאי לערעורים בהרכב בפני שלושה שופטים. השופטים בערכאה הגבוהה כבר מתחילים להתרשם מהשקר ומתכוונים להפוך את ההחלטה. ערכאת הערעור לא מתערבת במהימנות המתלוננת אלא בתמיהות – הם קבעו שהעובדה שהמתלוננת חזרה לבית המלון מספר פעמים אינה מעלה תמיהות והם מרשיעים את הנאשם.

אם הערכאה הראשונה היתה מאמינה למתלוננת ושולחת את הנאשם לכלא – ערכאת הערעור לא היתה מתערבת בפסיקה. בהכרעת הדין של ביה”ד הצבאי לא רואים שבית המשפט מאמין למתלוננת כי הוא לא הרשיע את הנאשם.

קושי נוסף שמעלה התיק הוא קושי משפטי – בתיק של גרסה מול גרסה בעבירות מין – הסנגור צריך לטעון שלפי פקודת הראיות ניתן בעבירת מין להרשיע ע”ס עדות יחידה אבל השופט חייב לנמק למה הוא עושה זאת. הסנגור צריך לטעון שבתיק של עדות יחידה בעבירת מין אין בעצם ערעור על זיכוי – אם הערכאה הדיונית מזכה היא לא חייבת לנמק. ערכאת הערעור רוצה להרשיע ולכן היא חייבת לנמק – איך אפשר לנמק הרשעה ע”ס עדות יחידה כשערכאת הערעור לא שמעה את עדות המתלוננת בפניה?

עדויות ילדים – פרשת שלום

ע”פ 1330/03 יחזקאל בן יוסף שלום נ’ מדינת ישראל– נהג הסעות נאשם במעשים מגונים בילד. כשקוראים את הכרעת הדין המקורית של בימ”ש שלום בנצרת שהרשיעה את הנאשם, רואים שההרשעה התבססה על עדות של המתלונן בפני חוקר ילדים, עדויות של שני ילדים אחרים. הנאשם טען שהקטין עלה לאוטובוס, משתולל, ואז הוא איים על הקטין. לטענתו הקטינים העלילו עליו את הסיפור. ביהמ”ש ראה את הקלטת של העדות בפני חוקר הילדים, התרשם מהעדויות האחרות וקבע שהוא מעדיף את גרסת הקטינים על פני גרסת הנאשם. לאחר מכן השופט קבוע שהוא נותן אמון מלא בדברי הקטין והעדים הקטינים.

איך אפשר לערער על דבר כזה? יש כאן אמון של ביהמ”ש במתלונן ובעדים.

מהו ערעור פלילי?

ערעור פלילי הוא הליך שניתן לעשות לאחר מתן פסה”ד תוך 45 יום לערכאה העליונה יותר, הערעור יכול להיות של הנאשם או של המדינה. מגישים הודעת ערעור לביהמ”ש וביהמ”ש קובע מועד לדיון.

הודעת ערעור לא צריכה להיות מפורטת מדי. הסיבה לכך היא שעוה”ד רוצה להוסיף דברים בע”פ בדיון.

בפרשת שלום עוה”ד ביקש מהשופט בערכאת הערעור לדבר על מה שקרה בבי”ס לאחר האירוע – מנהל ביה”ס אסף את התלמידים וביקש מהם לספר מה קורה בהסעות. זהו זיהום חקירה. אין כאן קנוניה, אבל כשאנשים מדברים בינהם הסיפור הולך וגדל. התוצר של ההתקהלות הוא ששמונה עדי תביעה מספרים את אותו הסיפור. זה לא תאום עדויות אבל צריך לתת לזה משקל נמוך.

סמכויות ביהמ”ש בערעור –

ס’ 213 לחסד”פ קובע:

3. סמכות בית המשפט שלערעור (193)

בית המשפט רשאי, בפסק דינו, לעשות אחת מאלה:

(1) לקבל את הערעור, כולו או מקצתו, ולשנות את פסק הדין של הערכאה הקודמת או לבטלו וליתן אחר במקומו, או להחזיר את המשפט עם הוראות לערכאה הקודמת; \

(2) לדחות את הערעור;

(3) ליתן בקשר לפסק הדין כל החלטה אחרת שהערכאה הקודמת היתה מוסמכת לתתה.

הסמכות היא כמעט בלתי מוגבלת. המערער צריך לדעת מה לבקש וגם לתמרן תוך כדי תנועה. לבימ”ש קל יותר לדחות ערעור מאשר לקבלו. לעיתים בימ”ש רוצה שהמערער ימשוך את הערעור כי אין לו זמן, ואז המערער יכול לבקש להחזיר את התיק לערכאה הראשונה להנמקה נוספת.

קובעים לימי ערעורים סדרה של ערעורים, ולעיתים ביהמ”ש בא מוכן – בכל תיק יש לו עמדה עוד לפני שהצדדים החלו לטעון. לכן חשוב לכתוב הודעת ערעור מנומקת כי שופט יסודי קורא את ההודעה ומתרשם ממנה. אם השופטים כבר מגובשים בדעתם על הערעור הם בעצם מבקשים מהמערער למשוך את הערעור. אם הם משכנעים את המערער למשוך, הם לא צריכים לכתוב פס”ד.

מה ערכאת ערעור עושה עם ממצאים עובדתיים של הערכאה הראשונה?

ההלכה הפסוקה קובעת שבשיטת המשפט האנגלו-אמריקאית יש עריצות של הערכאות הנמוכות, כי הן המילה האחרונה בתחום הממצא העובדתי. בערעור לא ניתן לשנות את העובדות. שורש ההלכה הוא שלא משנה איזה שופט אתה – לערכאה יש יתרון כי היא שמעה וראתה את העדויות. עם זה קשה להתווכח. התערבות של ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים תהיה במקרים חריגים ונדירים מאוד.

ההשלכות הישומית של הכלל הזה הן שצריך לקרוא פסיקה ולראות מתי היא מדברת אחרת:

פרשת ראלב מנצור – ערכאת הערעור החליטה באופן נדיר לעסוק במהימנות העדויות ולהערב בהן.

מומלץ בערעור להצביע על טעויות לוגיות – השופט בערכאה הדיונית מוצא שלוש עובדות ומהן מסיק מסקנה לוגית. קל יותר לתקוף את המסקנה שהסיק השופט מהעובדות מאשר לתקוף את העובדות.

בפרשת מרקוס ביהמ”ש רצה להפוך ממצא עובדתי – איך הוא עשה זאת? העליון כתב שדווקא לבימ”ש שלערעור, שאינו מצוי בסערה של גרסאות שעולות חדשות לבקרים, יש יתרון בראיית המכלול, בחוכמה שלאחר מעשה.

רוצים להפוך ממצא עובדתי? או להראות שזו פרשה סבוכה או לטעון שיש טעות לוגית או להיות כמו בתיק של שלום.

בזיכוי של שלום הסנגור אמר לשופטים שהם מפחדים להתערב כי הם לא ראו את העדויות וכאן יש קלטת של הילדים בפני חוקר הילדים וניתן לצפות בה ולהתרשם ממנה. הערכאה הדיונית לא ראתה את העדויות עצמן אלא ראתה את הקלטות, ולכן אין לה יתרון על פני הערכאה הדיונית. ביהמ”ש קפץ על המציאה וביקש לראות את הקלטות.

זכות תשובה – בשמיעת הערעור המערער טוען בע”פ, המשיב עונה והמערער יכול להשיב תשובה. חשוב מאוד לנצל את זכות התשובה כי יש זכות בחוק לעשות זאת.