דיני ראיות 2011

שיעור 1 – קפלינסקי 30.10.11

דיני הראיות נועדו לבחון את העובדות בפער שנוצר בין כתב האישום ובין הודאת הנאשם. אם העובדות מקובלות על שני הצדדים אזי ייקבע התיק לסיכומים. אם ישנן עובדות במחלוקת אזי יש מקום להוכחות.

תיקים אזרחיים ופליליים רבים נוהלו ללא דיני הראיות – הנאשם כפר באשמה ולא נשמע עד אחד. זה אפשרי כשהמחלוקת היא משפטית בלבד ולא עובדתית. כל הצדדים מסכימים על העובדות, אין מחלוקת עובדתית. הסוגיה היחידה במחלוקת היא משפטית.

בחוזים, אדם חתם על חוזה אולם לא יכול היה לקיים אותו עקב כוח עליון במקרה זה לא קיים צורך בהוכחות כי אין מחלוקת לגבי כוח עליון. לעומת זאת אם יטען כי החוזה נחתם בכפייה יהיה עליו להוכיח כי אכן חתם תחת כפייה.

לעיתים מביאים עדים גם כשיש עובדות מוסכמות ולא צריך להעיד אותן בכדי לבסס את העובדות אצל בית המשפט. תמיד יש לחשוב אסטרטגית יתכן שהצד שכנגד יציע להסכים לקבל ראיה בכדי לקבל שורה אחת בפרוטוקול ולא להביא לדוגמא מסמך רחב יריעה. כשמנהלים משפט יש לחשוב אסטרטגית, לעיתים יש לחשוב לאן הצד שכנגד הולך, ( דוגמא: נכנס באין כניסה ונוסע לעבר הצוק… ), חשוב לשאול שאלות ולעשות שיקול גם אם הוא שיקול שכאילו לא מקובל.

קבילות – בדיני ראיות מדובר על ראיות שמתקבלות לתיק בית המשפט. זה לא אומר שיש לזה משמעות או משקל. ראיות לא קבילות – לדוגמא – חוקר פרטי שהאזין האזנת סתר – מדובר בראיה לא קבילה מכיוון שנתקבלה בניגוד לחוק גם אם משקלה הוא גבוה.

משקל – אחרי שהראיה נכנסת לתיק בודקים מהו משקלה כלומר כיצד היא תשפיע על קבלת ההחלטות של השופט.

הבחנה בין אמת עובדתית לאמת משפטית

בבית המשפט התביעה מספרת סיפור, ההגנה מספרת סיפור ובא השופט בסוף ומספר את הסיפור שלו, הוא קובע מה קרה. העניין הוא שהוא לא ממש קובע מה קרה, הוא פוסק בתיק לפי הראיות שהוצגו בפניו.

אדם נעדר, והמשטרה מגישה תביעה כנגד אדם באשמת רצח. משפחתו של הנעדר מתנגדת למשפט כי היא טוענת שהוא לא נרצח. לבסוף השופט פוסק לפי ראיות נסיבתיות שהוא נרצח, למרות שאין גופה. איך השופט יכול לפסוק שהאדם נרצח?

מבחינים בין אמת משפטית לאמת עובדתית – חוקר היסטורי רוצה להגיע לאמת, המטרה היא חקר העובדה. עבור השופט האמת אינו המטרה אלא האמצעי להגיע לתוצאה בהליך. לכן השופט עושה כמיטב יכולתו לפי הכלים שאפשר לו החוק לקבוע את העובדות הנחוצות לו לצורך הכרעה. הוא קבע שהנעדר אינו בחיים כדי להרשיע את האדם שהואשם ברצח.

יתרה מכך, גם בית המשפט בעצמו, אותו שופט בשני תיקים שונים יכול לכתוב פסק דין שונה לגמרי.

בעבירת שוחד יש אדם הנותן שוחד ואדם המקבל שוחד. למרות זאת, בתיק של דודי אפל, שהואשם בתשלום שוחד לאריאל שרון, רק אפל הואשם בשוחד. שרון לא הואשם בשוחד – מדוע? יש אמת עובדתית אחת, אבל לצורך הכרעה שיפוטית יש אמיתות שונות במשפטים שונים. במשפט של א’ כותבים שעובדה קרתה, ובמשפט של ב’ כותבים שהעובדה לא קרתה. הסיבה לכך היא שבתיק אחד ניתן להוכיח מתן שוחד ובתיק האחר לא ניתן להוכיח קבלת שוחד. לדוגמה – המזכירה שמעה את הבוס אומר בטלפון שאת כספי השוחד יש להעביר לתיבת דואר מסוימת. 

הסנגור מתנגד לעדות, ואומר שזו עדות שמיעה. העניין הוא שמבחינת דיני הראיות העדות קבילה כי אמרת נאשם היא חריג לכלל של עדות שמיעה. במשפט של מקבל השוחד העדות הזו תיחשב עדות שמיעה ולא קבילה. לכן ניתן להרשיע רק את נותן השוחד ולא את מקבל השוחד – בגלל כללי הקבילות של דיני הראיות. כללי הקבילות פעמים רבות יפצלו את הדיון בין האמת המשפטית לאמת העובדתית.

יש לזכור שברוב המקרים האמת המשפטית והאמת העובדתית מתלכדות.

בג”צ 152/82 אלון נ’ מ”י  – רה”מ מנחם בגין החליט להקים ועדת חקירה כדי להגיע לחקר האמת בנושא רצח ארלוזורוב שהתרחש ב-1935. כל זאת לאחר שבית המשפט כבר הכריע בנושא אשמת הרוצח. הייתה עתירה לבג”צ כנגד הקמת ועדת החקירה, בטענה כי בית המשפט כבר הכריע בסוגיה. העניין הוא שוועדות חקירה ממלכתיות, לפי החוק, אינן כפופות לדיני הראיות המקובלים בבתי המשפט, הן משמשות לחקר האמת ולא לצורך הכרעה בתיק. הש’ אילון אמר שיש הבחנה בין בירור האמת בוועדות חקירה לבין בירור האמת בבית המשפט, מתוך “תנורו של עכנאי” – יש אמת שיודע האל ויש אמת משפטית. “בית המשפט נדרש לבירור האמת במידה שניתן להגיע לחקרה על פי הנורמות המהותיות והכללים הפרוצדורליים של אותה מערכת משפט שבמסגרתה מתקיים הבירור המשפטי”.

ד”ר עודד מודריק

מבוא – מושגי יסוד

דיני הראיות הן קובץ דינים והלכות שקובעים כיצד מוכיחים עובדות בבית המשפט. דיני הראיות באים לתמוך רק כאשר יש מחלוקת בעובדות. אם אין מחלוקת על העובדות אין צורך בדיני ראיות. ישנם מקרים בהן אין צורך בראיות מאחר ומדובר בחזקה – לדוגמא רכוש גנוב שנמצא ברשותו של פלוני זמן קצר לאחר ביצוע העבירה חזקה עליו שהוא הגנב. דוגמא נוספת – אין מחלוקת שוושינגטון היא בירת ארה”ב.

הוכחה היא שכנוע בית המשפט בשאלה עובדתית השנויה במחלוקת, ביצוע ההוכחה באמצעות ראיות (אמצעי הוכחה) שהן: עדים, מסמכים וחפצים.

דיני הראיות נתחמים לתוך 5 מושגים:

1. שייכות/רלוונטיות Relevancy – עד כמה הראיה שייכת לעניין המתברר בבית המשפט, כמה היא תורמת לבירור השאלה שבמחלוקת. כל ראיה שבעצמה או בהצטרפה לראיות אחרות תורמת תרומה ישירה או עקיפה היא רלבנטית. ברור שראיה שאינה שייכת לעניין אינה נחוצה לבירור השאלה שבמחלוקת ולכן לא נחוצה להליך. אם ראיה לא רלבנטית חודרת לתיק בימ”ש, אין לכך משמעות כי השופט אמור להתעלם ממנה.

2. קבילות Admissibility – כרטיס הכניסה של הראיה לתיק בית המשפט. ייתכן שהחוק או הפסיקה מונעים מראיה מסוימת להיכנס. ראיה קבילה תיכנס וראיה שאינה קבילה לא תכנס. ראיה יכולה להיות רלבנטית מאוד אך לא קבילה. קבלת ראיה לא קבילה יכולה לגרום לתוצאה לא רצויה כי אסור לבית המשפט להתייחס אליה. דוגמה לראיה לא קבילה היא עדות שמיעה – שמיעה מכלי שני או שלישי. במשפט אזרחי היעדר התנגדות לראיה לא קבילה בנסיבות מסוימות עלול להכשיר אותה, ולכן עו”ד אומרים בתחילת המשפט “מתנגד לראיות לא קבילות”. אזהרה מראש לבית המשפט על התנגדות לראיה לא קבילה משחררת את עוה”ד מהתנגדות לכל ראיה שתוגש. עדות סברה (דעתו של אדם) אינה קבילה למעט סברה של מומחה.

3. מהימנות Credibility – עד כמה העדויות נכונות. יש שני ממדים למושג ‘מהימנות’ – יכולה להתעורר שאלה האם הראיות אמינות, האם העד אומר אמת או שקר, ושאלה שניה – האם הראיות נכונות. אדם יכול להעיד דברים לא נכונים אבל הוא משוכנע בנכונותם. הסוגיה הקשה ביותר לשופט היא סוגית המהימנות של עדויות של בני אדם. החוק קובע ששאלת מהימנותם של עדים היא עניין שבית המשפט צריך להכריע בו, והוא לא צריך לנמק מדוע הוא מאמין לעד מסוים ולא מאמין לעד אחר.

4. דיות Sufficiency – לעיתים הדין קובע האם די בראיה מסוימת אחת או שצריך יותר. ניתן בעקרון לקבוע ממצאי עובדה על סמך עדות יחידה, כשהעדות הזו היא עדות אנושית לעיתים הדין דורש תוספות ראיות. לעיתים דורש ביהמ”ש ראיות נוספות בכדי לחזק ראיה מסוימת.

5. משקל Weight– שאלת משקל הראיה נשארת לאחר שקבענו שהראיה עומדת ב-4 התנאים הראשונים. לדוגמה, האם ניתן להרשיע אדם רק על סמך זיהוי במסדר זיהוי? ראיה כזו רלבנטית בוודאי, העד שזיהה את החשוד עושה רושם מהימן ולפי הדין די בעדות כזו על מנת להרשיע. שאלת המשקל נשארת כי צריך לשאול איזו אינטראקציה הייתה לעד עם החשוד כדי שיוכל להתרשם מפניו בצורה כזו שלעדות שלו יש משקל מספיק.

ס’ 1 לפקודת הראיות קובע:

1. (א) מותר להזמין כל אדם ליתן עדות שהיא קבילה ושייכת לעניין;
2. והוא, כשאין הוראה אחרת בפקודה זו.
3. (ב) בית המשפט רשאי, לפי שיקול דעתו, לסרב להוציא הזמנה אם אין בה צורך או אם ראה שנתבקשה למטרה שאיננה גילוי האמת.

ס”ק (א) עוסק בקבילות ובשייכות.

ס”ק (ב) עוסק ברלבנטיות של העדות.

החובות נובעות מכך:

סע’ 237 בחוק העונשין, קובע את עונשו של המעיד עדות שקר בבית המשפט.

ניתן להזמין כל אדם לתת עדות, שהיא קבילה ושייכת לעניין, אלא אם קיים סייג מפורש בדין.

חובת התייצבות (סע’ 73 לחוק בתי המשפט)

חובת מסירת עדות (פק’ בזיון בתי המשפט +סע’ 241 לחוק העונשין)

יובל קפלינסקי 6.11.11

חוק או פסיקה – דיני הראיות מעוגנים במס’ חוקים אולם ישנם מספר הלכות בהמ”ש העליון המקבלות ראיות עפ”י פרשנות. לדוגמה ישנה דרשה לכתב אולם עם ההתקדמות הטכנולוגית ניתן לקבל גם חומר מוקלט וזה על דרך הפרשנות. כשהמחוקק נותן את הוראת החוק הוא פונה אל האזרחים בכדי שידעו מה יקרה במקרה של הפרה אולם מיידע את השופט בהוראת החוק כדי שיוכל לפסוק על פיו. הפרוצדורה פונה אל בית המשפט. אנו מבחינים בין משפט מהותי לפרוצדוראלי לפי מיהו הגורם ברשויות ובחברה אליו מופנה בראש ובראשונה הוראת החוק, אם הפניה היא אל בית המשפט אזי מדובר בדין פרוצדוראלי. הנפקא מינה ( התוצאה המעשית )

ע”א 305/74 מ.ל.ט. נ’ ממן – בשנת 1966 אירעה התנגשות בין רוכב אופנוע שבו נהג המשיב מסעוד ממן לבין טנדר שהיה מבוטח אצל חברת הביטוח מגדל (להלן המערערת). במושב האחורי של האופנוע ישב אחיו של מסעוד ממן יחיאל ממן, (המשיב השני), השנים נפצעו. בשנת 1967 הועמד מסעוד ממן לדין פלילי ולאחר שמיעת העדויות קבע ביהמ”ש כי הוא אשם בכך שלא נהג את רכבו בצד הימני של הכביש וכן בחוסר זהירות ובחוסר תשומת לב מספקת, השאלה במשפט הפלילי היתה אם מסעוד נהג בזהירות ובמסלול הנכון והנהג השני סטה אם לאו. לאחר שהוגשה התביעה האזרחית של המשיבים נגד המערערת פורסם חוק לתיקון פקודת הראיות שעל פיו הממצאים והמסקנות של פס”ד פלילי המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם. כאשר התובעים העלו את עדיהם להוכיח שמסעוד לא היה אשם בתאונה ביקשו המערערות להגיש פסה”ד הפלילי והתנגדו להבאת ראיות הנוגדות את פסה”ד. ביהמ”ש המחוזי לא קיבל את התנגדות המערערות בקובעו כי ההוראה בדבר קבילותו של פסה”ד המרשיע במשפט אזרחי כראיה אין להחילה רטרואקטיבית. לדעתו אין מדובר כאן בתיקון הנוגע לדרכי הדיון באשר במשפט הפלילי נקבעו זכויות והתחייבויות ברורות של הצדדים המעורבים. על כך הערעור.

החלטה – מ”מ הנשיא זוסמן:

א. בפסה”ד הפלילי לא נקבעו לא זכויות ולא התחייבויות ברורות ביחסי הצדדים המתדיינים במשפט האזרחי אלא נקבע אם הנהג אשם או לא אשם לצורך המשפט הפלילי. אלמלא התיקון בפקודת הראיות לא היה בפסה”ד הפלילי כדי ליצור כל מעשה בי”ד בין הצדדים האזרחיים.

ב. תיקון החוק נוגע לדרכי הראיה בלבד ותוצאתו היא שפסק ההרשעה הפלילי שלפני כן לא היה ראיה קבילה במשפט אזרחי הוכשר לראיה ועם הגשתו מוגבלת האפשרות לסתור את האמור בו.

ג. שינוי דיני הראיות כמוהו כשינוי בסדרי הדין והוא חל על כל הליך שבפני ביהמ”ש ואין זה חשוב אם ההליך החל לפני צאת החוק המתקן או אחריו, האף אין נפקא מינה בכך שהעילה נושא אותו הליך תמה והושלמה כולה בעבר.

ד. אין הנתבע צריך להמתין, אף אינו יכול להמתין, בדרישתו להציג את פסה”ד הפלילי עד שיגיע תורו להביא ראיית. שכן עליו להתנגד להבאת ראיות הבאות לסתור את פסה”ד הפלילי גם כאשר ראיות אלה מובאות ע”י התובע. על כן זכאי הוא כבר באותו שלב לדרוש להביא כראיה פסה”ד הפלילי במסגרת התנגדותו להבאת ראיות של התובע.

ה. בעוד האיש שהורשע בעצמו, בעניננו הנהג מסעוד ממן, אינו יכול להביא ראיות לסתור את פסה”ד הפלילי ורק לעתים נדירות יאפשר לו ביהמ”ש להביא ראיה כזו מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עוות דין, הרי אחיו שלא היה צד במשפט הפלילי יכול להביא ראיות לסתור את המימצאים של בימ”ש הפלילי. אולם גם לגבי אדם שלישי כזה מהווה פסה”ד המרשיע ראיה לכאורה כשרה שמותר לצד שרוצה להעזר בו להביאו כראיה, משקלו של פסה”ד הזה כראיה כנגד האדם הזר יהיה רב ולא בנקל יהפוך השופט האזרחי על פיהן את המסקנות של ביהמ”ש הפלילי.

השופט המחוזי אומר כי אין חוק חל רטרואקטיבית ולכן גם במקרה זה לא יחול, בבהמ”ש העליון קבע זוסמן כי הפרוצדורה היא לשופטים ולכן חלה ביום הדיון בבית המשפט ולכן רשאים לקבל פס”ד זה כראיה. דיני הראיות חלים תמיד מפה והלאה ולכן זה כאילו חל רטרואקטיבי העבירה בוצעה מזמן אולם דיני הראיות חלים נכון ליום הדיון.  

 לשאלה זו נדרש בהמ”ש לסע’ 42א לפקודה, שנכנס לתוקפו לאחר תחילת המשפט.

42א.        קבילות פסק דין [תיקון: תשל”ג]

(א)   הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי.

(ב)   הוראות סעיף זה אינן חלות על –

(1)   פסק דין של בית דין צבאי לעבירות תנועה ופסק דין של בית משפט עירוני שלא ניתן מאת שופט של בית משפט שלום;

(2)   ממצאים ומסקנות שבגזר הדין, להבדיל מהכרעת הדין.

בפס”ד מלט עלתה שאלת תחולה בזמן של דיני הראיות – הסעיף המאפשר להביא פס”ד מרשיע במשפט פלילי כראיה נוסף לחוק לאחר התאונה. ממן טען שבזמן התאונה הראיה לא הייתה קבילה. בית המשפט קבע שזו הוראה פרוצדורלית, שחלה בזמן המשפט ולא בזמן האירוע, כי זו הוראה המכוונת לשופט ולא לנאשם. ההוראה הפרוצדורלית היא ספר ההוראות של השופט בזמן המשפט ולא מכוונת לנאשם.

ראש השנה                                       חנוכה                                                                       פורים

זיוף צ’ק                                                     תיקון חקיקה                                                   ישיבת הוכחות(תיקון החקיקה חל)

יש קורלציה בין שיטת המשפט לבין המונחים הקשורים לראיות – האמת העובדתית והמשפטית.

 השיטה האדברסרית – מעדיפה את האמת המשפטית. בירור האשמה מופרד מחקירת החשודים, הגשת הראיות לבית משפט כפופה לדיני הראיות. במלחמת יומה”כ המודיעין העריך שלא תהיה מלחמה, לאחר המלחמה הוחלט לא להיסמך על הערכה של גורם אחד תמיד יש לנהל הערכת מצב של תזה הפוכה ואז מקבל ההחלטה ישקול את שיקוליו לשני הצדדים. בשיטה זו תמיד שומעים את כל הצדדים בכדי להגיע לאמת המשפטית (פעמים רבים זוהי גם האמת העובדתית), לכן בית המשפט לקחת צעד אחורה ולתת לצדדים לטעון את טענותיהם ואז לקבל החלטה. לעיתים שופטים נגררים לאדברסריות יתר, החוק בישראל מאפשרים לשופטים להכניס קצת מהשיטה האינקוויזיטורית – לדוגמא – זימון עדים מטעם בהמ”ש.

השיטה האינקוויזיטורית – מעדיפה את חקר האמת העובדתית, שופט חוקר בעצמו כדי להגיע לחקר האמת.

בוועדות חקירה, כשיש רצון להגיע לחקר האמת, מובטח לעד חסיון מפני הגשת הדברים לבית המשפט.

השופט עודד מודריק

ס’ 2 – הכל כשרים להעיד:

הכל כשרים להעיד בכל משפט, בכפוף לאמור בסעיפים 3 ו-4, ואין אדם פסול להעיד מפני שהוא בעל דין בתובענה אזרחית, או מתלונן או נאשם במשפט פלילי, או מפני שהוא מעבידו, עובדו, בן-זוגו או קרובו של התובע, המתלונן, הנתבע או הנאשם, או מפני שהורשע או נושא עונש על עבירה.

המחוקק מדגיש שאדם אינו פסול להעיד מחמת זיקה לעניין – קרובי משפחה, שותפים לעסקים וכו’. לעיתים יש שאלה של משקל ודיות בעדות שלהם, אבל הם כשרים להעיד. לא כשרים להעיד- הורים וילדיהם ובין בני זוג,

עדות כנגד שותף של קרוב משפחה – כאשר יש 2 נאשמים ויותר והעד קרוב משפחה של אחד מהם, העד יכול להעיד (כשר להעיד) כל עוד הוא מסכים להעיד. כלומר זה תלוי ברצונו, לא מחייבים אותו לכך.

פס”ד מטוסיאן – שמגר קובע כי אם העד מעוניין להעיד, העובדה שמדובר בבן/בת זוג או קרוב משפחה לא צריכה למנוע מביהמ”ש לשמוע את עדותו.

פס”ד כרמי – השופט בך סובר אחרת משמגר: משפחה הביאה סמים מהולנד. האב טען כי מישהו מסר לו מזוודה ואמר לו שיש שם יהלומים ולא סמים. כאשר הבת נחקרה במשטרה, היא אמרה שהמוסר אמר לאבא שלה שמדובר בסמים. העדה היחידה היא הבת. ניתן להאשים את שניהם (את הבת בכך שסייעה לדבר עבירה) או להעמיד את האב בלבד. התביעה סברה כי תוכל להאשים לפחות את האב, משום שלבת לא תהיה ברירה והיא תיאלץ להעיד נגד האב ולומר כי לא היה לה מושג ורק האב ידע שמדובר בסמים והיא תמימה. מבחינת הנאשמת, אם היא תשתוק ולא תעיד, היא עלולה להיות מורשעת ולכן תעיד נגד האב. הבעיה שנותרה היא בעיית הכשרות – החוק אומר כי עדי הגנה הם עדים כשרים אפילו אם עדותם מפלילה את קרובי המשפחה. בך אומר כי מצב זה בלתי נסבל. אמנם הם מעידים בפרשת הגנה, אך מדובר בעדים שהעדות כפויה עליהם ולכן העדות שלהם איננה מטעם ההגנה (אחד מטעם השני) ומשכך כל אחד מהם כשר להעיד נגד עצמו, אך לא נגד קרוב משפחתו, שכן זו עדות כפויה. כלומר לדעת בך, אם היו במשפט 3 נאשמים והשלישי היה גורם זר, הרי שקרובי המשפחה יכלו להעיד נגד עצמם ונגד הנאשם השלישי, אך לא נגד קרוב משפחתם. גישתו של בך הפוכה לגישתו של שמגר: קרוב המשפחה יעיד, אך מתעלמים מכל מה שהוא אומר לחובת קרוב משפחתו.

לדעת שמגר המחסום הוא הבאת העד לעדות מרגע שהבאתו הייתה כשרה לא משנה מה הוא יעיד העדות היא כשרה. לדעת המרצה שמגר צודק.

חריגי הכשרות

בן זוג אינו כשר להעיד כנגד בן זוגו אך אין כופים אותו להעיד כנגד מי שנאשם יחד עם בן זוגו. האם ברגע שניתן ההסכמה של בן הזוג לשמש כעד, האם עדותו תופסת כלפי שני הנאשמים או רק כנגד מי שנאשם יחד עם בן הזוג?

 קרובי משפחה אינם יכולים להעיד האחד לחובת/לרעת השני (כלומר לטובת קרוב המשפחה אפשר, אם כי מודריק אומר כי ברור שיש אינטרס בעדות זו ולכן זה עלול להשפיע על משקלה) בנוסף, במידה ויחד עם קרוב המשפחה הנאשם יש עוד נאשמים, העדות נתונה לשיקול דעת המעיד (ברצונו מעיד וברצונו לא).

עדות בזכות היא לעולם כשרה. הביטוי לטובה/לחובה מוסב על השאלה מי הגורם שהזמין את העד להעיד. ההנחה היא שכשהתביעה מזמינה להעיד אז העדות אמורה להיות כנגד הנאשם, כלומר לא מסתכלים על התוכן. במצב בו אישה מתהפכת, ועדותה משפיעה לרעה על בעלה כאשר היא הוזמנה מטעם הסנגוריה, הבעל יישא בתוצאות גם אם היא תעיד נגדו. המבחן לכשירות העדות הוא טכני ביותר – האם העד הוזמן ע”י התביעה או הוזמן ע”י הסנגוריה.
חשוב לשים לב: אם בפועל (כתוצאה מחקירה נגדית טובה או משהו כזה) העד העיד לחובה במקום לטובה, אין עם כך בעיה, שכן העדים כשרים מעיקרה. המבחן הוא אך לגבי זהות המזמין.

הגדרת בני זוג

אין הגדרה בהוראות פקודת הראיות למה הכוונה בבני זוג. הכוונה היא לא בהכרח אנשים נשואים.

ההגדרה: כל נישואים בהם מכיר הדין הישראלי. לגבי נישואים כדמו”י, ברור כי אין בעיה. לגבי נישואים אזרחיים וידועים בציבור: ידועים בציבור: כל עוד אין מחלוקת על כך שהם ידועים בציבור.

נישואים אזרחיים: דעת קדמי: נחשבים נשואים כל עוד משרד הפנים מכיר בכך- רק מי שנשוי לפי הדת היהודית. כלומר, כל עוד הממסד בישראל מכיר בנישואים, הרי שבני הזוג נשואים מבחינתו. מכיר רק בנישואים כדמו”י.

דעת מודריק: יש לבחון את טיב הזוגיות. מי שנשוי, לאו דווקא כדמו”י: הדתות האחרות במדינה ונישואין אזרחיים- הדין הישראלי חל עליהם. מכיר בנישואים כדמו”י, נישואים אזרחיים ונישואים של דתות אחרות.

הערה כללית: כמובן שמדובר בבני זוג הנשואים/ידועים בציבור ביום מתן העדות. ולא ביום ביצוע העבירה !! אם ביום העדות הם גרושים אז הבעיה לא מתעוררת.

הגדרת הורים וילדים: גם הורים ביולוגים וגם הורים מאמצים (ס’ 8 לפק’ הראיות)

חריגים לחריגים – מתי כן יעיד בן זוג/הורה/ילד נגד קרוב משפחתו:

מדובר ברשימת מקרים המנויה בסעיף 5:

הסייגים של 3-4 לא יחולו בשל אחד מאלה (מה שמנוי בסעיף). העבירות של קשירת קשר/ניסיון/ שיבוש הליכי משפט.

שאלת הכשרות של בני הזוג לא מתעוררת, במשפט שעוסק באלימות שלא בין בני הזוג או לא בין ההורה לילד. למשל כשפלוני תקף את האמא. ברגע שבמשפט יש רכיב של אלימות, שאלת הכשרות לא מתעוררת.

הפסיקה מנסה לתת סימנים כדי להכליל עברות אלה:

• ס’ 5(1) – חבלת גוף/אלימות (לרבות אלימות כנגד רכוש)

 א. יש לשים לב שלא מדובר דווקא בעבירות בתוך המשפחה. אם קרוב המשפחה דרס מישהו ובאותו זמן אשתו ישבה לצידו, היא עדה כשרה! (כלומר אין צורך שהחבלה תיעשה כלפי העד)

– שוד- האלימות היא יסוד מיסודות העבירה, לכן עבירת שוד תיכלל ברשימת החריגים.
ב. גם התנהגות רשלנית המקימה עילה לאישום פלילי נכנסת בגדר הסעיף (לא חייב שתהיה כאן כוונה לעשות רע).

• סע’ 5(2) – הזנחה, עבירות מין, אי סיפוק צרכי מחיה וכיו”ב.

שוב, לא מדובר בהזנחה וכו’ בתוך המשפחה דווקא.

מבחנים  לסיווגה של עבירה “כחבלת גוף או אלימות או איום באחד מאלה” (ס’ 5(1):

• המבחן שמציע קדמי – כל עבירה שבין יסודותיה מצוי יסוד של חבלת גוף או אלימות. לדוג’: שוד או גרימת מוות ברשלנות.

עבירה שעל פי טיבה ומיונה מסווגים אותה ככזו – כלומר בעיקרון לא מדובר בעבירה הנחשבת לעבירת אלימות, אך לפי המדיניות השיפוטית, הן “סווגו” בפסיקה כעבירות אלימות. עבירה שתסווג כאלימות- למשל עבירת אונס שיכול להתבצע ע”י שימוש בסמכות, וגם אם יש הסכמה זה נחשב יחסים כפויים. העבירות שסווגו כעבירות אלימות:

• עבירות של כליאת שווא וסחיטה בכוח – פס”ד חבשי נ’ מ”י
• עבירת ההצתה – פס”ד רוקח נ’ מ”י. זה המקור לאלימות נגד רכוש. דובר בהצתה שכוונת הבעל הייתה להצית את הבית יחד עם אשתו. (רק שהאישה לא הייתה בבית) האישה הייתה העדה המרכזית כנגדו, והיה לה אינטרס גדול להעיד נגדו (רצה להרוג אותה) ואם לא נגדיר את העבירה הזו כאלימות אז היא לא תוכל להעיד נגדו.
• עבירה הכוללת “בעילה” בין יסודותיה – פס”ד אריכא נ’ היועץ המשפטי.

העבירות שלא סווגו כעבירות אלימות:

• א. חטיפה ממשמורת – לפי פס”ד מדינת ישראל נ’ בלוט.
• ב. עבירות בנשק ס’ 144 לחוק העונשין – לפי פס”ד מ”י נ’ פלוני. הערה: לא מדובר על שימוש בנשק. (שלא גורם לתוצאה מזיקה אין עימו איום ופגיעה באדם לכן אין פה אלימות- ירי רגיל, ירייה באוויר).
• עבירה שביצועה בפועל היה כרוך בחבלת גוף או אלימות – מדובר בעבירה שאיננה עבירת אלימות לא לפי יסודותיה ולא לפי מדיניות שיפוטית, אך בפועל ביצועה נעשה תוך שימוש באלימות. דוג’: עבירת שוחד שבוצעה כך שבשלב כלשהו היה בה אלימות. עבירה שמתפרשת על זמן גדול שבמהלכו מתבצעות עבירות אלימות.

לסיכום- המבחנים: ניתן ללכת לפי כל אחת מהגישות הנ”ל:

1) יסוד של חבלת גוף או אלימות ביסוד העבירה

2) עבירה שעל פי טיבה ומיונה מסווגים אותה ככזו

3) עבירה שביצועה בפועל היה כרוך בחבלת גוף או אלימות

במטוסיאן- האישה הוזמנה ע”י ההגנה, היא לכאורה אמורה להעיד לטובת בעלה. ומשהעידה כפי שתכננה, ומסרה פרטים שיכולים לשרת את התביעה. האם ביהמ”ש יכול לסמוך על עדותה בכללותה או רק לגבי הנאשם השני (ולא לגבי הבעל). שמגר: מכיוון שזו סוגיה של כשרות, והעדה הסירה את מחסום העדות ע”י הסכמתה להעיד- היא עדה לכל דבר וביהמ”ש יסמוך את החלטתו על כל דבר שהעידה, לא ניתן לסמוך את דבריה רק כנגד השותף ולא נגד הבעל.

בכרמי- הבת מתייצבת כעדת הגנה לעצמה, כדי להדוף את האישום שמיוחס לה. בפועל היא מעידה כנגד האב. בך: הבת איננה עדה מטעם אביה ולכן היא לא עדת הגנה, עדותה היא עדות כפויה ולא רצונית. הסייג המאפשר להשתמש בעדות לטובת הנאשם תלוי ברצון הנאשם. ואילו כאן העדות היא ללא רצונו של האב. לדעת בך צריך לעשות חציצה בין שני הנאשמים, וההשלכות של עדותה היא עליה בלבד.

לדעת מודריק, תוצאות פס”ד היו הפוכות אילו השופטים היו מתחלפים. בך בכרמי היה אומר שזו שאלה של כשרות, וגם נאשם יכול להיות עד, ואי אפשר לחלק את העדות שלה. ואילו שמגר היה אומר בכרמי שיש לבדוק את דבריה רק כנגד הנאשם השני.

בשני פס”ד לא נוצרה הלכה, כי נמצאה דרך להרשיע את הנאשמים ללא העדות הבעייתית. כלומר, ניתן להשתמש בשתי הגישות. מגמת הפסיקה היא להסיר מגבלות של הצגה בביהמ”ש, ולתת את המשקל לעדויות בהתאם ע”י השופט. שאלת הכשרות היא מחסום חזק שלא ניתן להתגבר עליו ע”י פרשנות. (למרות ששמגר כן השתמש בפרשנות רחבה).

עדות ילדים

זו מניעה אחרת מלהעיד (לא מדובר בחוסר כשרות)

החוק לתיקון דיני ראיות (הגנת ילדים) – תשט”ו 1955(ס’ 2, 11) קובע כי הכל כשרים להעיד, לרבות ילד בלי קשר לגילו. כמובן שאין טעם להעיד פעוט וגם אם מעידים, משקלה מועט.

לא מזמן חוקק חוק דומה שעניינו בעדות של אנשים המוגבלים בשכלם שרעיונותיו דומים לתיקון של הילדים.

ס’ 55(ב) לפק’ הראיות קובע כי אין להרשיע ( משפט פלילי ) על סמך עדות קטין שאינו בר אחריות פלילית (כלומר קטן מ-12) בלי שיש “דבר לחיזוקה”. ילד מתחת לגיל 12 הוא עד כשר, אך עדתו לא תספיק להרשעה במשפט פלילי, ועדותו תצטרך חיזוק. אין דיות בעדות ילד בן 12 כי אין ראיה מחזקת.

13.11.11 יובל קפלינסקי

התנאה על דיני הראיות

ע”א 61/84 ביאזי נ’ לוי – עלתה השאלה האם דיני הראיות הם קוגנטיים או דיספוזיטיביים? הרי מקורות דיני הראיות הם בחוק ובפסיקה, אבל הצדדים במשפט אזרחי רוצים להתפשר – הצדדים מסכימים להתנות בינהם על פקודת הראיות. בסכסוך על חוזה הצדדים הסכימו שהפוליגרף יקבע מי דובר אמת ומי משקר. הם פנו לשופט וביקשו שיתן להסכם תוקף של פסק דין, הניתן לאכיפה. הם מסכימים לדלג על בירור הראיות בבית המשפט. הפוליגרף קבע שביאזי משקר והוא הגיש ערעור כנגד פסק הדין בטענה שלא ניתן להתנות על דיני הראיות.

הערה לגבי שיטות משפט וסוגי “אמת”

יש קורלציה בין שיטת המשפט לבין המונחים הקשורים לראיות – האמת העובדתית והמשפטית. השיטה האדברסרית – מעדיפה את האמת המשפטית. בירור האשמה מופרד מחקירת החשודים, הגשת הראיות לבית משפט כפופה לדיני הראיות.

השיטה האינקוויזיטורית – מעדיפה את חקר האמת העובדתית, שופט חוקר בעצמו כדי להגיע לחקר האמת.

בועדות חקירה, כשיש רצון להגיע לחקר האמת, מובטח לעד חסיון מפני הגשת הדברים לבית המשפט.

בהליך אזרחי:

זוסמן – ראיה שלא התנגדו לה בזמן הגשתה, התקבלה כאילו הוגשה בהסכמה, גם אם לפי דיני הראיות היא בלתי קבילה. בסיכומים לא ניתן לטעון שהראיה לא קבילה, ולא ניתן לבסס ערעור על כך, במידה והייתה התנגדות אך ניתנה החלטה שיפוטית מנוגדת, אזי ניתן לערער.

ע”א 61/84 ביאזי נ’ לוי – הצדדים הסכימו על הגשת ראיה לא קבילה לבית המשפט – התבססות על פוליגרף בהסכם פשרה. המחוזי הסכים לקבל את הראיה.

הש’ בך – לא מפריע לו שראית פוליגרף הוכנסה לאולם. מפריע לו שהפוליגרף החליף את השופט, משמע שנקבע שתוצאות הפוליגרף יקבעו את התוצאה. הוא מוכן לקבילות הפוליגרף במשפטים אזרחיים, אבל הוא מתנגד לכבילת השופט ל”אמת” הפוליגרף:

“אני מסכים שבין “אותות האמת” במובן סעיף 53, תיכללנה, במשפטים אזרחיים, גם התוצאות של בדיקות הפוליגרף המוגשות בהסכמת הצדדים; משמע, כי רשאי בית המשפט להביא בחשבון במשפטים אלה גם את התוצאות של בדיקות כאלה ביחד עם יתר הגורמים המצוינים בסעיף האמור.

אולם לא נראה לי, כי קיימת הצדקה, מבחינת תקנת הציבור והמדיניות השיפוטית הראויה, לאפשר העברת ההכרעה בעניין מהימנות הגירסאות העובדתיות לחלוטין ובאופן בלעדי לידי מכשיר הפוליגרף והבודק המפעילו, אפילו נעשה הדבר בהסכמת הצדדים עצמם”.

הש’ גולדברג – לדעתו ניתן להסכים על סדרי הדין במשפט אזרחי. אם היתה הסכמה בין הצדדים, יש לכבד אותה. לדעתו ניתן להתנות על סדרי הדין בהסכמת הצדדים:

“סבורני, כי על-פי שיטת המשפט הנקוטה בידינו, כשבידי בעלי הדין לנווט בהסכמה הדדית את דרך ניהולו של המשפט ודרך סיומו, לסטות מדיני הראיות, להגיש כל ראיה שברצונם ואף ליטול בחזרה ראיה שכבר הוגשה, להצהיר על עובדות בלי להוכיחן, וכל כיוצא באלה הסכמות שבסדרי דין ובמהות, שבית המשפט “קשור” להן ואינו מכניס ראשו ביניהן, אין מנוס מהמסקנה, כי אמת והסכם – הסכם עדיף, בחינת “יקוב החוזה את ההר””.

הגבול היחיד שלדעתו ניתן לקבוע הוא שהאמצעי שיקבע לא יהיה הטלת מטבע או הימורים.

הש’ אלון – מסכים עם השופט גולדברג.

ס’ 56 לפקודת הראיות עוסק בראיה שהתקבלה שלא כדין:

ראיה שאינה קבילה במשפט פלילי ונתקבלה בטעות או בהיסח הדעת, לא תשמש הוכחה לאשמה ואין לבסס עליה שום פסק-דין; אף על פי כן, העובדה שבית המשפט שמע את הראיה לא תפסול את פסק הדין, אלא אם סבור בית המשפט שהנאשם לא היה מורשע אילולא נמסרה אותה ראיה או שאין ראיה מספקת אחרת זולתה לתמוך בה את ההרשעה.

סע ‘ 56 חוקק בלפני מעל 20 שנה – כיום לא כותבים כך סעיפי חוק ( תרגום הפקודה המנדטורית )

ראיה שהושגה שלא כדין – השוטר או איש הרשות לא נהג לפי הדין, נכנסה שלא כדין לתיק החקירה. יש שאלה האם הראיה קבילה בבית משפט? לדוגמה, הודאה שהוצאה מחשוד תוך הפעלת כוח לא קבילה.

ראיה שהתקבלה שלא כדין – השופט טעה בכך שהכניס אותה לתיק בית המשפט, או שהסנגור הסכים בטעות להגשתה לבית המשפט ולא התנגד. הרישא של ס’ 56 קובע שבמקרה זה אסור שהראיה תשמש בסיס לפסק דין. השופט אמור להתעלם ממנה.

הסיפא של ס’ 56 ( מתייחס לערכאת הערעור ) אומר שאם פסק דין בוסס על ראיה שאינה קבילה שהתקבלה בטעות – ערכאת הערעור תבדוק האם באמת ההרשעה נשענת על הראיה או רק נעזרת בה. החוק מנסה לעשות איזון בין הדברים

ד”ר עודד מודריק 13.11.11

עדות ילדים – עדות ילדים היא קבילה אולם עדות ילד עד גיל 12 זקוקה לסיוע ראייתי מאחר וילד עד גיל זה לא בר אחריות פלילית ואין שום משמעות אם הוא משקר כי לא ניתן להעניש אותו. ילד מעל גיל 12 לא זקוק לחיזוק שכזה. בעבירות של אלימות קשה – שעלולות לגרום להשלכות נפשיות קשות במידה ויעיד, ילד עד גיל 14 חייב לקבל אישור חוקר נוער לעדות. החוק מאפשר לצלם בווידאו את חקירת הילד ולהגיש את ההקלטה כראיה בבהמ”ש.

רע”פ 3904/96 מזרחי נ’ מ”י – מזרחי הואשם במעשה מגונה בקטין בן 10. הקטין נחקר ע”י חוקרת ילדים. הילד העיד במשפט ובאמצע העדות חוקרת הילדים הפסיקה אותה כי סברה שהילד נמצא במצוקה. מלבד העדות הוגש הדו”ח של חוקרת הילדים. מזרחי הורשע. הוגש ערעור, ובו טען מזרחי שבימ”ש לא יכול לשמוע גם את עדות הילד וגם את עדות חוקר הילדים. בית המשפט  קבע כי תלוי שלב ההפסה ולכן תידרש תוספת ראייתית גם אם היא נמוכה, ביהמ”ש לא קיבל את הטענה הזו – העובדה שראיה אחת קבילה ואחת כשרה לא אומרת שצריך להכריע בינהן.

סוגיה נוספת שעלתה בערעור קשורה לעדות שהופסקה – ביהמ”ש קבע שניתן לקבל את העדות אבל נדרש סיוע לעדות, כי לא היתה חקירה נגדית.

סוגיה שלישית שעלתה בערעור קשורה לראיה המסייעת, בפס”ד מזרחי הראיה המסייעת היתה עדות של ההורים ושל שכן על כך שהילד היה במצב נסער לאחר ביצוע העבירה. הבעיה היא שהראיה הזו לא מסבכת את הנאשם אלא רק מוכיח שהיה אירוע.  הש’ בייניש בדעת רוב אמרה שנעשית עבירה בילד ע”י הסביבה הקרובה לו המזוהה לו בקלות (אבא, אמא, שכן, דוד) – לזיהוי של הילד יש משקל רב ולכן לא צריך ראיה שמסבכת את הנאשם במעשה. הנאשם כבר מוכר לילד ולכן הזיהוי שלו ע”י הילד מספיק.  הש’ גולדברג בדעת מיעוט לא הסכים לקבל את דעתה של הש’ בייניש – לדעתו אין סיוע לעדות הילד ולכן אין להרשיע את הנאשם. הוא טען שיש כאן כיפוף לכללי הראיות.

עד מדינה – ממלא אחר 3 תנאים – שותף לעבירה ( מבצע בצוותא או משדל ), מעיד מטעם המדינה, הובטחה לו טובת הנאה. מסייע לא יכול להיות עד מדינה, מאחר שאינו שותף.

הלכת קינזי– הכוונה היא , שותף לעבירה לא יכול להעיד במשפט שהוגש נגד שותפו כל עוד משפטו שלו לא הסתיים. הסיבה היא , שלא רוצים שייווצר מצב שבעוד משפטו תלוי ועומד הוא צריך להעיד נגד שותפו וייתן עדות שטובה לתביעה שתעשה לו טוב במשפטו האישי בהמשך . דוגמה:  שני נאשמים בכתב אישום התביעה לא יכולה לזמן לעדות את נאשם 2 נגד נאשם 1 כל עוד משפטו של נאשם 1 לא הסתיים, כי נאשם 2 כדי לרצות את התביעה ישחיר את הנאשם האחר, כי הוא יודע שבטיעונים לעונש שלו יהיה לו יותר טוב. יש לראות את סעיף 155 לחסד”פ שמעלה את אותו רעיון, ויש חריגים לכלל זה.

הלכת קינזי- שותף לא יכול להעיד נגד שותפו אלה אם הסתיים משפטו וזאת גם אם כתבי האישום נפרדים. סעיף של הסוגיה הוא 155 לחסד”פ ששם באותו כתב אישום התביעה לא יכולה להעיד נאשם שהודה נגד הנאשם האחר אלה לאחר שנגזר דינו.  גם כאן אם לא הייתה התנגדות לעדות היא כשרה.

הלכת קינזי לא חלה על עדי הגנה- כלומר ראו בהקשר זה את פרשת חכמי , שם נקבע שבמקרה של פרשת הגנה אדם לא פטור מחובתו להעיד כעד מטעם ההגנה רק משום שתלוי ועומד נגדו אישום.

חסיונות

סודיות = האפשרות להשאיר את המשפט בסוד, כלומר למנוע פרסום מלא או חלקי של המשפט. ההליך השיפוטי נותר בסוד, לא מגלים אותו כלפי חוץ- מתקיים בתוך ביהמ”ש ואין גילוי חיצוני. זהו משפט המתנהל ב”דלתיים סגורות“. ייתכן שהדיון יהיה פתוח אך תוכנו או חלקים ממנו יאסרו לפרסום. אין שום בעיה ראייתית במצב של סודיות, והמגבלה היא רק על הפרסום.

חסינות = מצב משפטי המונע העמדת אדם לדין פלילי (מניעה להביא סוגיה לביהמ”ש). לעיתים גם חוסמת את האפשרות להגיש נגדו תביעה אזרחית. (החסינות של נשיא המדינה היא חסינות מלאה המגבילה גם להעמדה לתביעה אזרחית). חסינות לשגרירים/נציגים דיפלומטיים גם בעלי חסינות מלאה.

חסיון = חסימת האפשרות להציג ראיה לביהמ”ש. אמנם מטבע הדברים הראיה ותוכנה לא חסויים ממי שאוחז בה, אך הצד השני לא יכול להתוודע לראיה וכך גם ביהמ”ש. משכך, היא לא יכולה להשפיע על פסק הדין. ישנם מקרים בהם ניתן להסיר את החיסיון. ניגע בכך בהמשך.. סיטואציה בה נמנעת הבאת ראייה לביהמ”ש, הראיה לא מובאת לעיונו של ביהמ”ש, ייתכן שבו זמנית היא לא תבוא לידיעת צד אחד או אפילו שני הצדדים למשפט. הרעיון הוא להדיר את הראיה מעיני ביהמ”ש, והרעיון הוא למנוע מהצד השני למשפט לעיין בראיה. דוג’: גילוי הראייה לבעל דין עלול לפגוע בביטחון המדינה, המטרה היא לא לפגוע בביהמ”ש אלא החשש הוא שהראיה תגיע לאוזניים לא רצויות. אדם לא יכול להסכים עם אדם אחר ליצור חסיון. שני אנשים יכולים לעשות הסכם סודיות ביניהם, ודין ההפרה היא כדין הפרת חוזה ביניהם. השלכה של ההסכם שלהם  על ג’ יכול להיעשות רק ע”י ביהמ”ש.

יובל קפלינסקי 20.11.11

ס’ 55 לפקודת הראיות קובע כללים להעדת ילדים:

(א) בית המשפט השומע עדותו של קטין, שאינו בר-אחריות פלילית בשל גילו, יזהירו תחילה בלשון המובנת לקטין, שעליו להעיד את האמת, את כל האמת ואת האמת בלבד.

(ב) לא יורשע אדם על סמך עדות יחידה של קטין שאינו בר-אחריות פלילית בשל גילו, אלא אם כן יש בחומר הראיות דבר לחיזוקה.

קיימת בעיה עם אזהרת העד, שהוא מתחת לגיל 12 ואינו בר אחריות פלילית, שעליו לומר את האמת. הוא הרי לא צפוי לעונשים הקבועים בחוק. עדות ילד בעייתית כי הוא לא בר עונשין, ולכן החוק קובע כלל דיות.הפקודה קובעת שעדות ילד מתחת לגיל 12 זקוקה לתוספת ראייתית מסוג לחיזוק. המשמעות היא אם ילד העיד והוא העד היחיד בעבירה פלילית, נדרוש חיזוק.

במשפט האזרחי קיים כלל אחר (כללי הדיות לא קיימים במשפט אזרחי) – תביעה אזרחית לא תתקבל על סמך עדות יחידה של ילד מתחת לגיל 14 ללא חובת הנמקה של ביהמ”ש. שופט חייב לנמק מדוע הוא מסתמך על העדות היחידה.

חוק הגנת ילדים

שלושה תנאים מצטברים נקבעים כדי להכנס להוראות חוק הגנת ילדים:

1. ילד – מתחת לגיל 14.
2. עבירה המנויה בתוספת – עבירות מין ואלימות, התעללות בעיקר + עבירות נלוות.
3. הילד במעמד – נפגע או נוכח או חשוד.

ס’ 2(א) לחוק הגנת ילדים קובע כלל כשרות להעדת ילדים:

(א) אין מעידים ילד על עבירה המנויה בתוספת, שנעשתה בגופו או בנוכחותו או שהוא חשוד בעשייתה ואין מקבלים כראיה הודעתו של ילד על עבירה כאמור, אלא ברשות חוקר ילדים.

זהו חריג לס’ 2 לפקודת הראיות, שקובע שהכל כשרים להעיד. עדות של ילד בבית משפט לא תתקבל ללא רשות של חוקר ילדים. חוקר ילדים הוא עובד סוציאלי ממשרד הרווחה, שאינו קשור למשטרה. חוקר ילדים עבר הכשרה לחקור ילדים והחקירות שלו מוקלטות בוידאו. קלטת הוידאו מועברת למשטרה. לחוקר ילדים אסור להדריך את הילד בעדותו – אסור לחוקר להציג לראשונה לילד מידע שהוא לא אמר. רק אם הילד בעצמו מסר את המידע, ניתן לשאול אותו על המידע. החקירה מתועדת בהקלטה ומדווחת בדו”ח נלווה של החוקר. התיעוד המוקלט הוא עדות שמיעה. הדו”ח הוא עדות סברה – חוות דעתו של החוקר אם הילד אכן חווה את הסיפור שאותו סיפר.

חוקר הילדים מעביר את החומר למשטרה. השוטרים לא חוקרים את הילד. בסיום הדו”ח של החוקר הוא מפרט את עמדתו לגבי העדת הילד בבית המשפט – מאשר, מאשר בתנאים או אוסר.

ילדים מתחת לגיל 14 יעיד בעברה המנויה בתוספת ושיש לו זיקה לעבירה. אישור להעדת ילדים היא סמכותו של חוקר ילדים ולבהמ”ש אין סמכות. חוקר הילדים נותן כשרות לילד להעיד, בהתאם לחוק הגנת ילדים, כל חקירתו קבילה בבית המשפט כולל חוות דעתו בנוגע למהימנות.

מהו סיוע – ראיה חיצונית, מסבכת ובנק’ שנויה במחלוקת. שלושה תנאים מצטברים,

ע”פ 192/56 יהודאי – ילדה שנכנסה לחדר עם שניים טענה שנאנסה, חוקר הילדים העיד במקומה, לכן נדרש סיוע. היו עדים שראו שנכנסה יחד עם החשודים ורואו שיצאה איתם, השופט קובע כי הראיה אינה בנק’ השנויה במחלוקת ולכן אין מנוס אלא לזכות את הנאשם, אולם האשים את הנאשם בסיוע לעבירה כי היה נוכח בזירת האירוע.

פס”ד מזרחי:

נטלים וחזקות

בפלילי ואזרחי עולה שאלת נטל השכנוע, חובת ההוכחה. נחלקת לשניים:

1) חובה ראשית- נטל השכנוע 2) חובה משנית- חובת ההוכחה

חובת ההוכחה במשפט – בע”פ 28/49 זרקא נ’ היועמ”ש נקבע כי ישנן 2 חובות:

• נטל השכנוע – החובה העיקרית במשפט – החובה להוכיח בראיות את קיומה של עובדה ברמת הוודאות הנדרשת ע”פ הדין (ויש המכנים אותו נטל ההוכחה או חובה מס’ 1).:
• במשפט פלילי הדין דורש הוכחה מעבר לכל ספק סביר, נטל השכנוע על התביעה (מדינה) בכל שלבי המשפט.
• במשפט אזרחי יש להביא ראיות במדיה שמבטיחה סיכוי של מעל 50% לצדקת הטוען את הטענה העובדתית (עמידה במאזן ההסתברויות), יכול תובע אזרחי להעביר את נטל הראיה לנתבע.

יובל קפלינסקי 27.11.2011

• חובת הראיה – החובה המוטלת על בעל דין להביא ראיותיו (חובה דיונית, יש המכנים אותה חובה מס’ 2). הכלל: מי שנושא בנטל השכנוע יביא ראיותיו ראשון. (מיהו זה שצריך להתייצב בפני ביהמ”ש להביא ראיה). לאחר שאדם עומד בנטל השכנוע, עוברת החובה המשנית, כלומר החובה להביא ראיות – לצד השני.

דוגמה: במשפט פלילי התביעה צריכה להוכיח את האשמה מעבר לכל ספק (זוהי מידת הוודאות הנדרשת ע”פ הדין במקרים אלה). זהו נטל השכנוע המוטל על התביעה מתחילת המשפט עד סופו. אל הנאשם יכולה לעבור החובה המשנית של חובת הראיה לאחר שהתביעה הביאה ראיות שהוכיחו מעבר לכל ספק את אשמתו של הנאשם. נשים לב שזה לא מעביר לנאשם את נטל השכנוע (הוא לא צריך להביא ראיות כדי להוכיח את גרסתו), אלא שעליו להביא ראיות שיעוררו ספק. כלומר לא מדובר בנטל ראייתי, אלא בנטל דיוני – אומרים לנאשם: הבא ראיות או שתהיה בבעיה… הערת אגב – במשפט הפלילי נטל השכנוע תמיד ירבוץ על כתפי התביעה.

נטל השכנוע בהליך הפלילי – עובר בכל מקום שהדין מקנה לנאשם אפשרות לטעון טענת הגנה מסוימת. מי שמואשם בהוצאת שם רע, יכול בנסיבות מסוימות לטעון “אמת דיברתי” והוא זה שצריך להוכיח את טענתו. נטל השכנוע עובר אליו בפירוש.

בפס”ד זרקא מערערת על פס”ד המחוזי שם המדינה זיכתה את הנאשם לאור טענתו לקינטור ומאחר והמדינה לא שללה את הטענה ונוצר ספק סביר, בערעור טוענת התביעה כי יש ראיות ויש תוצאה אבל את טענת הקינטור על הנאשם להביא ראיות  כי קונטר, העליון קובע כי אם התביעה הוכיחה כי היה רצח, את טענת הקינטור על זרקא היה להוכיח באמצעות הבאת ראיות, משעבר הנטל מהתביעה לנאשם והוא לא עמד בה.

נטל השכנוע בהליך הפלילי

עובר בכל מקום שהדין מקנה לנאשם אפשרות לטעון טענת הגנה מסוימת. מי שמואשם בהוצאת שם רע, יכול בנסיבות מסוימות לטעון “אמת דיברתי” והוא זה שצריך להוכיח את טענתו. נטל השכנוע עובר אליו בפירוש.

שלב מעצר עד תום ההליכים

פס”ד זאדה – בשאלה אם לעצור או שלא לעצור נאשם עד תום ההליכים במשפט, הכריעה הפסיקה שהתביעה צריכה להראות שקיימות בידיה ראיות חזקות מאוד שיהיה בהן יכולת להרשיע את הנאשם. הבעיה היחידה היא שבשלב הזה המשפט עדיין לא החל והראיות לא עברו את כור ההיתוך/בחינה של ביהמ”ש. לכן, אומר העליון כי ע”מ להוציא צו מעצר עד תום המשפט (שזו בעצם הטלת עונש על הנאשם לפני המשפט) יש להציג ראיות שאם הן תאושרנה – הן יספיקו לצורך הרשעה. כיצד נשתכנע כי הראיות מספיקות? הרי הנאשם יכול לומר כי הוא יראה בדיון בביהמ”ש כי הראיות לא אמינות? לכן, ברק קבע כי רק במקום בו אפשר להצביע על ספקות הקיימים בראיות התביעה ונראה כי יהיה קשה להסירן במשפט, רק אז יהיה ביהמ”ש מנוע מלתת צו מעצר עד תום ההליכים. אחרת, אם יש ראיות המספיקות להרשעה, למרות שמהימנותן לא ברורות עדיין, הן תספקנה לצורך מעצר עד תום ההליכים. עם זאת, אם עולה מהראיות של התביעה ספק קבוע שלא ניתן להסירו אזי שלא יהיה מקום להוציא צו מעצר עד תום ההליכים.

שלב גמר פרשת התביעה (התביעה מסיימת את החלק שלה)

קיימת טענה לפי ס’ 158 לחסד”פ הנקראת “אין להשיב לאשמה”, לפיה לאחר שהתובע מביא את ראיותיו ועדיו, אם הוא לא הצליח להוכיח את האשמה, ביהמ”ש יזכה את הנאשם בין לבקשתו ובין מיזמתו:

ס’ 158 לחסד”פ, זיכוי בשל העדר הוכחה לכאורה: “נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם – בין על פי טענת הנאשם ובין מיזמתו – לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בעניין”

פס”ד כחלון: “אף לכאורה” – לא שנפל ספק או שיש חולשה בראיות התביעה, אלא שהכוונה היא שהתביעה לא הוכיחה כלום ולא הביאה אף ראיה בסיסית. אם התביעה הביאה ראיות בסיסיות, אפילו שהן דלות – אפשר לחייב את הנאשם לנהל פרשת הגנה ואין מקום לזכותו בשלב הזה. מצד שני, אם יתברר כי התביעה לא הוכיחה כלום ומשקל הראיות קלוש ביותר, אזי שאפשר לזכות את הנאשם אפילו ביוזמת ביהמ”ש עקב העדר הוכחה לכאורה. כלומר בשלב הראשוני מסתכלים על הכמות, ובשלב הסופי על המשקל. ברגע שהתביעה עמדה בנטל הראיה (הביאה מספיק ראיות, אפילו אם הן לא איכותיות בכלל) זה מספיק בכדי למנוע טענת “אין להשיב לאשמה”.

שלב גמר פרשת הראיות במשפט

אמרנו כי אם התביעה לא הביאה ראיות אמיתיות (או אם הביאה ראיות הדרושות תוספת ראייתית מבלי להביא אותה), אזי שחלה טענת “אין להשיב לאשמה”.

שלב גמר פרשת הראיות במשפט מדבר על מה שנאמר בפס”ד כחלון, כלומר יש ראיות מינימאליות והמשפט ממשיך, אך אם בסוף פרשת ההגנה עדיין לא הוכחה האשמה מעבר לספק סביר– מזכים את הנאשם.

נטל השכנוע וחובת הראיה בהליך אזרחי

חובת הראיה – הכלל הוא ש”המוציא מחברו עליו הראיה” ולכן עולה מזה כי התובע הוא זה שנושא בנטל השכנוע ועליו להביא ראיות תחילה.

לעיתים נוצרת מציאות הפוכה בה הנתבע הופך להיות זה שנושא בנטל :”הודאה בהדחה” אדם שנתבע להחזיר חוב וטוען שאכן חב את החוב, אך פרע אותו- הוא בעצם מודה ומדיח, ומתגונן בטענת עובדה מסוימת שעליו מוטל להוכיח אותה. במצב כזה התובע לא צריך להביא ראיות. אם הנתבע לא יביא ראיות התובע יזכה.

מצבים בהם הדין מעביר את נטל השכנוע: מצב בו הדין קובע חזקה: חזקה עובדתית, חזקה מן הדין, חזקה חלוטה.

סדר הטיעון הוא לפי תקנה 158 לתקנות סד”א:

8. סדר הטיעון באין הודיה בעובדות:

(א)        לא הודה הנתבע בעובדות שטען להן התובע, יהיה סדר הטיעון כזה:

(1)        התובע רשאי לפתוח בהרצאת פרשתו ויביא ראיותיו, לרבות ראיות שבכתב, אחריו רשאי הנתבע להרצות את פרשתו ויביא ראיותיו הוא; בית המשפט רשאי, לפי שיקול דעתו, להרשות לתובע להביא ראיות מפריכות;

כלומר התובע פותח בטיעוניו ומביא ראיות (לרבות ראיות בכתב), לאחר מכן  הנתבע מעלה את טיעוניו. אם ביהמ”ש מאשר (לביהמ”ש יש שק”ד), לתובע תהיה זכות תגובה להביא ראיות מפריכות.

 עם זאת, זה לא תמיד כך:

 רע”א 4418/02 מפעל הפיס נ’ כהן (הנטל להוכחת המצוי אצל הצד השני) – אדם זכה בפיס. אמרו לו שהיו עוד 2 זוכים ולכן הוא מקבל 1/3. הוא ביקש הוכחות לכך שיש עוד זוכים ואמרו לו שזה חסוי. הוא הגיש תביעה. במשפט אמרו כי אכן נטל השכנוע רובץ על התובע (להוכיח שהוא יחיד), אך המידע לא קיים בידי התובע אלא בידי מפעל הפיס ולכן הנטל המוטל על התובע הוא קטן יותר. במקרה הזה על מפעל הפיס רבצה חובת הראיה. אם מפעל הפיס היה ממשיך במריו ולא אומר כלום, הוא היה בבעיה. שורה תחתונה: אם התובע צריך להוכיח דבר שאינו נמצא בידיו, למרות שנטל השכנוע נמצא באופן מעשי בידי התובע, מספיק לו שיאמר “לי אין ידיעה על זוכה נוסף” ואז יועבר נטל הבאת ראיה (לא נטל השכנוע) על הצד השני. על הזוכה נטל השכנוע, הוא צריך להוכיח משהו שלא נמצא בחזקתו ובידיעתו (דבר שלילי) לכן העליון אומר שהראיה הנדרשת מהזוכה היא אמנם נמוכה, אך  הוא צריך להוכיח משהו.

סיכום:

ישנן 2 חזקות אחת בדין ואחת שבעובדה, החזקה היא הסיוע כאשר אנו בצרה ראייתית כלומר הדרך להוכיח דבר שאינו ניתן להוכחה.

חזקה שבדין היא פרי חקיקה והיא מעבירה את נטל השכנוע מהתובע לנתבע וכן גם את נטל הבאת הראיות, לדוג’ סע’ 49 לחוק המקרקעין ” גדרות, קירות המפרידים בין חצרות יהיו רכוש משותף כל עוד לא הוכח אחרת”,

חזקה שבעובדה תסייע להוכיח עובדה בלי להוכיח אותה לדוג’ יסוד נפשי בדיני עונשין ( אין ראיה )  לדוגמא פס”ד רפאל, שם התביעה הוכיחה נסיבות אולם נדרש יסוד נפשי של מודעות לסכנה, זאת לא יכלה להוכיח התביעה, בסיכומים טען רפאל כי לא הוכח יסוד נפשי ולכן הורשה בגרימת מוות ולא בהריגה, בערעור קבע העליון כי  במידה והכל הוכח כנדרש ע”י התביעה נוצרת חזקה כי הייתה מודעות לסכנה לחיי אדם ( עבר בקו לבן, בעליה בשדה ראיה מוגבל ) אמנם המודעות לא הוכחה אבל במצב זה עובר נטל ההוכחה לנאשם בכדי ליצור ספק סביר.

חזקת הכוונה ( התוצאה הטבעית של המעשה )

מעשה תוקפני, תוצאה של מעשה תוקפני היא מוות – חזקה שיש כוונה להמית

בפרשת אלימלך היה ריב בין שניים שנגמר בשתי דקירות בבטן, ביהמ”ש דן בשאלה האם מדובר בהריגה או רצח, התוצאה הטבעית של דקירה בחזה היא מוות לכן נטל העברת הראיות עובר לדוקר בכדי ליצור ספק סביר, בערעור טוען אלימלך כי יש שתי עובדות המפריכות את החזקה – הנרצח הלך על רגליו מהזירה ושוטר שענה לטלפון של אלימלך שמע ממנו כי הפעם לא הצלחתי ובפעם הבאה אני אצליח ולכן נוצר ספק סביר.

גם חזקת המודעות וגם חזקת הכוונה מעבירות את הנטל לצד השני.

החסיונות:

אנשים שבאופן עקרוני כשרים כשלעצמם אבל יש מניעות אחרת מפני העדתם ואלה הראיות החסויות. החסיון הוא פטור ממתן עדות, הוא לא חוסר כשרות אלא פטור. מבחינים בין עדות סודית (סודיות) לבין חסיון לבין חסינות. בעצם 3 קטגוריות נפרדות.

הסודיות: היא מניעת פומביות של העדות. כלומר העדות נתנת אבל נמנע הפרסום הפומבי שלה. זה לא דיני ראיות כי העדות נמסרת. זה שאלה של סדרי דין מתי אפשר למנוע את פרסום העדות. הכלל הגדול הוא שהמשפט פומבי ובמקרים חריגים הוא סגור או נמנע בו הפרסום.

חסינות: פטור מעמידה לדין. אבל הביטוי לא מדויק כי לפעמים החסינות משתרעת גם על הליכים אזרחיים. ומונעת אפשרות לתבוע את בעל החסינות למשפט. למשל החסינות הדיפלומטית מונעת תביעה אזרחית נגד הדיפלומט. ואכן שגריר מצריים בישראל, בסיוני, היתה נגדו תביעה והוא נחלץ ממנה. (על רקדנית בטן ששכר לה דירה ולא שילם שכ”ד). גם זו אינה סוגיה של דיני ראיות.

חסיון: שייך לדיני הראיות. הוא פטור או מניעות מפני העדה (עדות) או מפני הצגת הראיה. כאשר ראיה חסויה היא לא תוצג ולא תובא לבית המשפט ולא יעשה בה שימוש. היא תהיה חסויה מעיני הצדדים ומעיני ביהמ”ש.

 החסיונות העיקריים מנויים בפרק מיוחד בפקודת הראיות שמתחיל בסעיף 44 ומסתיים ב 52 בפקודה. אבל זו לא רשימה סגורה ויש מעט חסיונות חקוקים מחוץ לפקודה למשל בחוק זכויות החולה יש אינפורמציה מסוימת שנמנעת חשיפתה. ויש חסיונות שנוצרו מההלכה הפסוקה שהמפורסמים בהם הם חסיונות עיתונאיים והחסיון הבנקאי (חסיון מסמכים בנקאיים).

מבוא:

החיסיון הוא פטור מלהעיד או למסור מידע בחקירה. החסיונות חלים הן בהליך השיפוטי והן בהליכי החקירה. יש להבחין בין הנהנה מהחיסיון לבין בעליו של החסיון. הבעלים של החיסיון הוא מי שהחסיון ניתן לטובתו כשמדובר בחיסיון לטובת המדינה/הציבור ברור שהבעלים של החיסיון הוא הציבור. החסיונות האלה עוסקים באי שימוש במידע חסוי ולכן החסיון מייצג אינטרס מסוים של המדינה או של הציבור ומכאן שהם בעליו של החיסיון הזה. ביחסים שבין נניח הרופא לחולה החיסיון מייצג את האינטרס של החולה שהוא גם בעליו. זה אולי נשמע פרדוקסאלי אך הנהנה מהחיסיון אינו בעליו, אלא הוא אותו אדם שאו שהוא מצווה או שיש לו זכות לומר שהוא אינו מוסר את המידע שהוא נדרש למסור משום שחל עליו חיסיון. לכן בדוגמא של יחסי רופא וחולה הבעלים הוא החולה והנהנה הוא הרופא שבמידה והוא מצוי בחקירת משטרה ומתבקש למסור מידע כלשהו על החולה, הוא זה שרשאי לומר שאינו מוסר את המידע לאור החיסיון. כמובן שאם הנסיבות הן כאלה שהחיסיון אינו חל אז אין נהנה ואין בעלים.

בחיסיון לטובת המדינה, נניח כאשר האינטרס של החיסוי הוא של מניעת גילוי מידע ביטחוני, אזי המדינה היא הבעלים וניתן לומר שהיא גם הנהנת מפני שבאופן עקרוני מי שעלול להידרש למסור את המידע החסוי הוא עובד או סוכן של המדינה בדרך זו או אחרת. אולם זה לא תמיד כך משום שהמדינה מפעילה גם סוכנים שהם אינם עובדי המדינה ולא תמיד יש להם זהות אינטרסים עמה. לכן בנסיבות כאלה הנהנה הוא לאו דווקא מדינת ישראל.

החיסיון מונע מסירת מידע לביהמ”ש או לגורם החוקר ובשום פנים ואופן לא מדובר במסירת מידע לגורם אחד מתוך הגורמים המשתתפים במשפט, זאת להוציא את הבעלים של החיסיון. זה נחשב למשפט לא הוגן אם השופט יודע ראייה מסוימת ונדרש לחרוץ דין לפיה כאשר הנאשם לא יודע עליה ולכן אינו יכול להתגונן.

אנו מבחינים בין חיסיון מוחלט לחיסיון יחסי כאשר את הראשון לא ניתן להסיר. יש מעטים המוגדרים כחיסיון מוחלט כאשר אחד מהם הוא חסיון של כהן דת שפירושו שדברים שנמסרים לכהן דת ושלפי כללי הדת הוא מנוע מלגלותם יהיו חסויים ואין דרך להסיר את החיסיון הזה. בדיקה של מומחים הראתה שהחיסיון הזה מתפרס רק על מה שנאמר לכומר מוודא וזאת בהתאם לדת הקתולית. מה שנראה כחיסיון מוחלט הוא היחסים בין עו”ד לקוח משום שפקודת הראיות בס’ 48 אינה מציינת דרך להסרת החיסיון הזה. בהבדל מהחיסיון של יחסי כהן דת ומאמיניו, החיסיון הזה הוא מאוד שימושי ומאוד חשוב ויחד עם זה מסוכן ולכן מנסים לצמצם אותו מאוד בדרך של פרשנות שיפוטית והפסיקה עשתה זאת בפועל.

הכלל שנקבע בפסיקה הוא שהטוען לחיסיון עליו הראייה. כלומר מי שמבקש ליהנות מחיסיון צריך להוכיח שהוא אומנם מתקיים. לכן אם עו”ד רוצה ליהנות מהחיסיון ביחסים בינו לבין לקוח עליו להוכיח שהחיסיון אומנם מתקיים. בחיסיון לטובת הציבור הסוגיה היא קלה משום שמציגים תעודת חיסיון אולם בחסיונות אחרים אין תעודה ולכן שם נדרשת ההוכחה.

לא ניתן להסכים בין הצדדים (לא בדיון האזרחי ולא בפלילי) על הסרת החיסיון, אלא רק בעליו של החסיון הוא זה שרשאי לוותר עליו. כאשר מדובר בחסיון יחסי הניתן להסרה הדבר נעשה בהתאם לדרך הקבועה בחוק שבדר”כ נותנת את הסמכות לביהמ”ש. 

חיסיון לטובת המדינה/לטובת הציבור (ס’ 44-46 לפקודת הראיות):

כללים דיוניים:

ס’ 44-45 לפקודת הראיות מנוסחים בצורה דומה כך שתעודה החתומה בידי שר הביטחון או שר החוץ או רה”מ יכולה להעיד או לקבוע שעניין מסוים חסוי ואז אדם לא ימסור מידע שהוא כפוף לתעודה וביהמ”ש לא יקבלו. גם אם משהו מביע נכונות למסור את המידע החסוי אז ביהמ”ש לא ייתן לו למסור אותו משום שהוא לא רשאי לקבל. הבעתיות מתקיימת לגבי חסיונות אחרים, לדוגמא החסיון בין עו”ד לקוח מנוסח כך שיש לעו”ד זכות לשמור את המידע על לקוחו כמידע חסוי אך התוספת שביהמ”ש לא יקבל גם במקום שהעו”ד מעוניין למסור את המידע אינה מצויה ולכן העו”ד יכול למסור פיזית את המידע וביהמ”ש יוכל לעשות שימוש באותו המידע.

בעניינים של בטחון המדינה ויחסי החוץ שלה מסומך השר הרלוונטי לפי הנסיבות וראש הממשלה בשני העניינים לחתום על תעודת חיסיון שמכוחה נמנעת מסירת המידע לביהמ”ש או גם לגורם החוקר. אלא שראשית השר צריך לנמק מדוע הוא מורה על חסיונה של ראייה. עליו לומר שמסירת הראייה עלולה לפגועה בביטחון המדינה או יחסי החוץ. שנית החיסיון הוא יחסי במובן זה שאם ימצא שופט של ביהמ”ש העליון על פי עתירה של בעל דין המבקש להסיר את החיסיון שבנסיבותיו של עניין מסוים עדיף גילוי הראייה לשם עשיית משפט צדק על פני חסיונה אז רשאי השופט להסיר את החיסיון. במסגרת הבדיקה הזו רשאי שופט ביהמ”ש העליון לעיין בראייה החסויה.

אדם איננו חייב למסור וביהמ”ש לא יקבל אם שר (כלשהו אחר) הביע את דעתו בתעודה החתומה בכתב ידו שגילוי ראייה מסוימת עשוי לפגוע באינטרס חיוני של הציבור.

החיסיון הוא יחסי וניתן להסירו בפנייה לביהמ”ש הדן בדבר. מה פירוש ביהמ”ש הדן בדבר? האם השופט שלפניו מתקיים המשפט גופו או שמדובר בביהמ”ש שבמסגרתו מתנהל הדיון המסוים? כדי שהשופט הדן לא ייחשף למידע שבסופו של דבר הוא יצטרך לדון בו ולכן מדובר בביהמ”ש שבמסגרתו מתנהל הדיון. מה שניצב מנגד לגישה זו הוא ס’ 74 לחסד”פ שעוסק בגילוי חומר חקירה, כך שבאופן עקרוני אחרי שמוגש כתב אישום מותר לנאשם ובא כוחו לעיין בכל חומר החקירה, לפעמים מתעוררת טענה שחומר חקירה מסוים לא נמסר לעיונו של הנאשם בין מפני שהתביעה לא היתה ערה לכך ובין אם התביעה חולקת שמדובר בחומר חקירה. ישנה פרוצדורה הנקובה בס’ 74 שמאפשרת לפנות לביהמ”ש לקבל צו לגלות חומר חקירה. הסעיף קובע בס”ק ג’ שבקשה לפי סעיף זה תידון בפני שופט אחד ובמידת האפשר היא תובא בפני שופט שאינו דן בנאשם. זאת הוראה שמשמעותה היא שהדיון יעשה לא בידי השופט שדן בעניין אלא ככל האפשר בידי שופט אחר בעוד שבהוראת ס’ 45 לפקודת הראיות נאמר ביהמ”ש הדן בדבר- הווה אומר שס’ 74 מהווה דוגמא לכך שכשהמחוקק רוצה לומר מי ידון הוא עושה זאת מפורשות. ד”ר מודריק לא מקבל את הפרשנות הזו משום שלא אותו מחוקק חיקק את שני החיקוקים האלה. אולם בכל זאת שופטים נאלצים לדון בשאלות של הסרת חיסיון גם במקרים שלפניהם. בפרקטיקה ד”ר מודריק טוען שהוא מבקש ששופט אחר יעיין בראייה או שהנאשם מבקש שהשופט עצמו יבדוק את הראייה החסויה משום שלו יש יותר עניין במשפט עצמו משום שעליו מוטלת האחריות לחרוץ את דינו.

אין ערעור על החלטת השופט, כאמור בהחלטה של חיסיון המדינה ההחלטה היא של שופט עליון ולכן ברור שאין ערעור עליה. אלא שהסוגיה הזו יכולה להיכלל כסוגיית ערעור בתום המשפט. כלומר אם נאשם הורשע במשפט פלילי ובאותו משפט היתה גם תעודת חיסיון כך שלא עלה בידי הנאשם כדי להסירה אז הוא יכול לעשות בזה שימוש כאחד מנימוקי הערעור שלו. אז השאלה מתבררת בפני ערכאת הערעור ולדעת ד”ר מודריק הערכאה הזו צריכה לברר את הסוגיה של החסיון באותה צורה שהערכאה הדיונית היתה אמורה לעשות.

בע”פ 1052/91 סיקסיק קובע השופט חשין שחובת התביעה במקרה של חסיון לטובת המדינה או הציבור היא כפולה:

1. ראשית היא צריכה לעשות רשימה של כל חומר החקירה כדי שהסנגור המעיין בה יוכל לעשות השוואה בין מה שנמסר לו לעיון לבין הרשימה כדי לוודא שדברים מסוימים לא הושמטו ובמידה וכן לברר למה וכך לחשוף שיש ראיות מסוימות חסויות.
2. שנית גם במקום שמוצאת תעודת חיסיון אז חובת התביעה במשפט פלילי להצביע בקווים כללים ועיקריים מה נמצא בראייה החסויה. זאת כדי שיהיה בידי הסנגור כלי לתכנן את מהלכיו ולהחליט אם הוא פונה בבקשה להסיר את החסיון או שהוא נכנע אליו. איך הוא יכול לקבל החלטה כזו אם הוא לא יודע דבר על הראייה החסויה.

הפס”ד יצר אתגר גדול לתביעה וכיום התביעה טוענת בדר”כ שהיא לא מצליחה ליצור את הפרפרזות האלו מפני שהיא תגלה את מה שאסור לגלות. מכאן מה יועיל השר בחסיונו אם הדבר יתגלה באמצעות הפרפרזה. השופט חשין במקרה כזה ניסה להתמודד עם חובת הפרפרזה שהוא יצר וגילה שהדבר קשה ולכן הוא מיתן את פס”ד סיקסיק בבש”פ בלביסי נ’ מדינת ישראל, כשהוא קובע שבמקום שבו הפרפרזה מגלה את מה שאסור לגלות אז היא לא תינתן.

המהות של דיני החיסיון:

כלל ידוע הוא שהמשפט תכליתו לגלות את האמת ושהמשפט נשען על האמת. החיסיון הוא נגד הפעולה הטבעית של ביהמ”ש שתפקידו לעיין בראיות ולא להימנע מכך. מכאן גם המגמה הכללית של דיני הראיות להפחית או למתן ככל הניתן את קשיי הקבילות ואת היקפי דיני אי הכשרות של ראיות ולהעביר את הכל לשאלה של משקל. החיסיון ניצב במידה מסוימת כאבן נגף לפני השופטים. התבוננות בעניין זה מנקודת מבט פילוסופית אומרת שמאחורי צווי החיסיון מצויים אינטרסים שהמחוקק או בתי המשפט( חיסיון יציר הפסיקה) בעלי חשיבות גדולה שמצדיקה את קיום החיסיון. לדוגמא ההגנה על מקורות מידע של עיתונאים מבוססת על הרעיון של עיתונות והצורך בקיומה של תקשורת בכלל ולכן החיסיון הזה שהוא יציר הפסיקה נועדת להגן על קיומה של תקשורת חופשית. החיסיון לטובת המדינה בא להגן על אינטרסים ביטחוניים או של יחסי חוץ ולכן יש התנגשות בין האינטרס הניצב מאחורי החיסיון לבין האינטרס העיקרי של ביהמ”ש לגלות את האמת באמצעות קבלת מירב המידע. בעצם הקביעה שמתקיים חסיון המחוקק במקום שמדובר בחיסיון חקוק, יצר מעין קביעה נורמטיבית המקנה העדפה מסוימת לאינטרס החיסיון. כאשר בוחנים את ס’ 44-45 רואים שהכלל הוא החיסיון והיוצא מהכלל הוא אותן נסיבות לפיהן ביהמ”ש מסיר את החסיון, לכן במקרה שיש הוראת חיסיון בדין או בפסיקה ניתן לומר שמבחינה נורמטיבית נעשתה החלטה בדבר העדפת אינטרס החיסוי. בכל זאת אומרים בתי המשפט לדוגמא ברע”א 4708/03 לילי חן נ’ משרד הבריאות שעוסק בשאלה של הסרת חיסיון לפי חוק זכויות החולה, קובע השופט עדיאל בהתבסס על הכתיבה של הנשיא ברק שלצד הקביעה הנורמטיבית של המחוקק יכולה להיעשות ואפילו צריכה להיעשות קביעה נורמטיבית משלימה בפסיקת ביהמ”ש הדנה בחיסיון. כלומר ביהמ”ש צריך לקבוע מדרג מסוים בין אינטרס החיסוי לבין אינטרס חשיפת האמת. כמובן שהדברים משליכים לגבי אותם מקומות שמדובר בחיסיון יחסי הניתן להסרה (הרי אין מדרג במקום שמדובר בחיסיון מוחלט). במקום שהמדובר בחיסיון יחסי ושביהמ”ש רשאי להסירו ראוי שביהמ”ש יוציא הנחייה משלימה נורמטיבית שתאמר אם מבינה עקרונית עדיף אינטרס הגילוי או החיסוי. לדוגמא במקרה של התנגשות בין אינטרס ביטחוני לאינטרס הנאשם יש לבחון איזה מהם נמצא במקום גבוה יותר.

אין זה אומר שכאשר נקבעת הקביעה הנורמטיבית משלימה שאומרת שאינטרס הגילוי עדיף ושלא יכול להיות שבנסיבות מסוימות אינטרס החיסוי יגבר על אינטרס הגילוי, אך זהו עניין לנסיבות קונקרטיות. לדוגמא חופש הביטוי כאינטרס חשוב לעומת נניח אינטרס של ההגנה על חיי אדם יכולים להתנגש זה בזה ובמקום שבו הסיכון לפגיעה בחיי אדם הוא נמוך יותר אז ההבחנה המדרגית שיש בין שני האינטרסים האלו לא תעמוד וחופש הביטוי יגבר.  

ב”ש 838/84 לבני נ’ מ”י, הפס”ד עוסק במחתרת היהודית שביצעה פעולות חבלניות כנגד המגזר הערבי. חברי המחתרת נתפסו ונידונו לתקופות ארוכות אך לאחר תקופה מסוימת הם שוחררו לאור חנינת הנשיא. את החקירה של המחתרת ניהל השב”כ שהשיג הודאות מהחשודים ששימשו ראייה מרכזית כנגד הנאשמים והטענה של תביעה היתה שאפשר לאמת את ההודעות באמצעות פרטים מהמציאות. כלומר אם משהו מתאר בצורה מדויקת את מקום הפיגוע וניתן להראות שהמציאות היא כפי שיש בהודאה אזי יש אימות עם ההודאה ולכן ניתן להביא להרשעת הנאשם. הנאשמים התגוננו בטענה שהאינפורמציה שכלולה בהודאות הושתלו בידי החוקרים. לכן האימות של הפרטים האלה לא תורם דבר. טענת השב”כ היתה שהם לא ידעו את הפרטים עד שנמסרה ההודאה ולכן אם הם לא ידעו לא היתה באפשרותם לשתול זאת. כששומעים הנאשמים שטענת השב”כ שהוא למד את הפרטים מהם, מבקשים הסנגורים שפרטי המידע ששירות הביטחון ריכז בידיו מיום שהתרחשו הפעולות החבלניות ועד שנחשפה המחתרת, ימסרו להם על מנת שיוכלו לאמת את הטענה שהמידע הוא מאוחר להודאות ולא קודם להן. בתגובה לניסיון הזה מוציא שר הביטחון תעודת חיסיון כנגד חשיפת המידע המוחזק בידי שירותי הביטחון. תגובת הנגד של הנאשמים היא להגיש לביהמ”ש העליון עתירה להסרת החיסיון שנופלת לפתחו של השופט ברק. השופט ברק מקיים הליך פרוצדוראלי שבו הוא קורא לא רק לתביעה ולנציגי השב”כ שיציגו בפני את המידע החסוי כדי לבדוק את הסרת החיסיון אלא הוא קורא גם לסנגורים ודורש מהם את טקטיקת ההתגוננות לגבי מה שהם מצפים לראות בחומר החסוי וזאת כדי שהוא ידע אם מה שמצוי בחומר החסוי משרת או לא אותם. הסוגיה הזו מעוררת שוב את השאלה איזה שופט ידון בהסרת החיסיון. במסגרת ההליך הזה הסנגור נדרש לחשוף את טענות ההתגוננות שלו ואם זה היה נעשה בפני השופט שדן בעניין אז הנאשם מפסיד יתרון טקטי מסוים.

השופט ברק בוחן את דרכו לפי שני קווי החלטה עיקריים:

1. האם יש הצדקה לחיסיון- לא אם יש הצדקה להסרת החיסיון אלא אם יש הצדקה לחיסיון. ביהמ”ש משמש כעין בג”צ על החלטת השר שהוציא את החיסיון משום שמה שבודק השופט במצב זה הוא האם החיסיון אכן משרת את תכליתו. האם יש טעם בהסתרה? אם החיסיון לא מגלה על פניו טעם לחיסיון אז יש לבטלו. זכות הביטול הזו אינה קבועה בס’ 44-45 לפקודת הראיות, אך בכל זאת השופט ברק (וד”ר מודריק) סובר שניתן משום שזה חלק אינהרנטי מתפקיד ביהמ”ש לבדוק את שק”ד השר. בדיקת שק”ד השר היא מעין בג”צית משום שביהמ”ש אינו שם את עצמו בנעליו של השר אולם במקום שבו השק”ד של השר הוא מופרך או שהוא מושפע משיקול זר, אז כל בית משפט יבטל אותו (לדוגמא ביהמ”ש השלום שעוסק בחיסיון של שר כלשהו שאינו שר החוץ או שר הביטחון). בסופו של דבר השופט ברק מגיע למסקנה שהיתה הצדקה להוציא את צו החיסיון במקרה של המידע המצוי בידי השב”כ שאינו יכול להיות נחלת הכלל והנאשמים.
2. השיקולים מאחורי הסרת החיסיון- אומנם נכון שמבחינה עקרונית המחוקק יצר העדפה לאינטרס החיסוי בעצם קביעת החיסיון, אבל האמירה הזו אינה אמירה שלמה משום שבמקביל עם עצם קיום החיסיון הונחה לפתחם של בתי המשפט האפשרות להסירו. בשוקלו את השאלה מתי ניתן להסיר קובע הש’ ברק שכיוון שמונחים שני אינטרסים חשובים, ששניהם אינטרסים ציבוריים בעלי חשיבות רבה משום שכשם שיש אינטרס ציבורי בטחוני, זה גם אינטרס ציבורי שיתנהל משפט הוגן ושלא תקופח זכותו של הנאשם להתגונן. נכון ששני האינטרסים האלה הם רבי חשיבות כל אחד בזכות עצמו, אבל כשהוא מנסה לברר איזה אינטרס באופן עקרוני חשוב יותר ע”י מדרג אנכי אז האינטרס של גילוי האמת ניצב ברמה גבוהה יותר מקום שמצויה ברשות התביעה ראייה שהיא חיונית להגנת הנאשם. במקום שבו מצויה ראייה חיונית להגנת הנאשם אזי התוצאה של מניעת הראייה מידי הנאשם עלולה בסבירות גבוהה להיות הרשעתו בדין במקום שבו הוא צריך להיות זכאי בדין. כנגד מצב כזה לא עומד שום אינטרס בטחוני שבעולם. מדוע הש’ ברק אומר בכזו פשטות שאין אינטרס כזה בעולם? הש’ ברק יודע שבמקום שבו האינטרס של החיסוי הוא בכל זאת חשוב יותר או לא ניתן לגילוי ללא גרימה לתוצאות קשות אזי המדינה תבטל את כתב האישום ותגרום לזיכויו של הנאשם וכך יכול להיות שבמקרה הקיצוני, נאשם ברצח יצא זכאי ואינטרס המדינה לא יפגע. העדפה המדרגית של השופט ברק שמשמשת עד היום קו מנחה בדיונים של הסרת חיסיון, היא שכאשר מדובר בראייה חיונית לנאשם עדיף הגילוי על פני החיסוי. לעומת זאת קובע השופט ברק שיכולות להיות נסיבות בהן עשויה להתברר נחיצות מסוימת לנאשם אך הראייה איננה כה חיונית, במצב דברים כזה אין העדפה לאינטרס הגילוי דווקא וצריך לבחון אותו מול אינטרס החיסוי. כאשר יש איזון בין חיוניות הראייה ומה מייצג אינטרס החיסוי ומצד שני טיבו של המשפט, אז ניתן לקבל החלטה שקולה איזה אינטרס להעדיף. ד”ר מודריק טוען שכדי לבצע את זה בפועל יש לראות את כל הראיות ולכן כאשר זה מגיע לביהמ”ש, אם אין בולטות מצד אחד לחיוניות של הראייה לצד הנאשם, אז התוצאה תהיה שביהמ”ש יאמר שהוא לא מצא איך הראייה תסייע לנאשם ולכן הוא יחליט להשאיר את צו החיסיון על כנו. לסיכום, כאשר הראייה חיונית אין זה משנה מהו טיבו של המשפט ומה גובה רמת אלמנט החיסוי, אז תגבר הראשונה. במקום שאין חיוניות בראייה אז יש חשיבות לטיבו של המשפט.

בש”פ 11493/03 מחאג’נה ואח’ נ’ מדינת ישראל התעוררה השאלה של הסרת חיסיון לפי ס’ 44 לפקודת הראיות. דובר בקבוצת אנשים המשתייכים לתנועה האסלאמית כשהטענה היתה שהנאשמים פעלו באמצעות חברה מסוימת לגיוס כספים עבור החמא”ס ובין היתר היה צריך להוכיח שהכספים שנמסרו נמסרו אומנם לגופים התומכים בגוף העוין הזה. לא היתה מחלוקת לפחות באותו שלב שיש ראיות לאיסוף כספים ושהם הועברו לגורמים מסוימים כגון לועדת ההצלה ההומניטרית לתמיכה ביתומים ונזקקים. המחלוקת היתה לגבי מה טיבו של הגוף הזה? האם הוא מנגנון לגיוס כספים לשם טרור? במובן הזה הוצגו חוו”ד של מומחים מהצבא ומשירות הביטחון שקובעות שהגופים האלה משמשים לאיסוף כספים ע”י גורמי טרור. מומחה הוא עד שמעיד על סברתו הנובעת מהמומחיות שלו. כדי לבחון את משקל העדות שלו יש לבדוק את נתוני הבסיס ששימשו אותו לצורך קבלת החוו”ד שלו. אם מדובר במומחה ביטחוני אז הוא מבסס את החוו”ד שלו על חומר מודיעיני שנאסף. הנאשמים רצו לקבל את כל מקורות האינפורמציה ששימשו את המומחים כדי ליצור את החוו”ד שלהם. חלק לא מבוטל מנתוני הבסיס של המומחים היו נתונים גלויים שנלקחו מהעיתונות והתקשורת שניתן היה לתת לנאשמים ואומנם נתנו, אך היו מקורות ידיעה שהוצאה עליהם תעודת חיסיון. הסנגור לא דרש להסיר את החיסיון אלא הוא טען שהואיל ויש חיסיון על חלק מהמידע שהיה לנגד עייני המומחה לפני שהוא נתן את החוו”ד אז לא ניתן להגיש דבר לביהמ”ש לרבות החוו”ד עצמה משום שהיא מבוססת על מידע שחלקו לא נחשף לנגד עיני הנאשם ולכן הוא לא יכול לבדוק אותו. מכאן שהוא מסכים לכך שהמידע חסוי, אך לדידו יגישו או את הכל או כלום. השופט בייניש שללה זאת וטענה שאם תזה כזו תתקבל אז למעשה מומחה מודיעני לעולם לא יוכל למסור חוו”ד לביהמ”ש. מה שיש לבדוק כדי לא לסכן את יכולת ההתגוננות של הנאשם מתחלק לשתי שאלות:

1. האם המידע שנמסר לנאשם מספיק כדי להעמיד את מומחיות המומחה תחת הביקורת של הנאשם או מומחים מטעמו. החומר הגלוי, אולי די בו כדי לגבש את המסקנות שהמומחה גיבש.
2. האם יש בחומר החסוי פרטים החיוניים לנאשם ושיכולים לשמש את טקטיקת ההתגוננות שלו. האם יש בחומר החסוי דברים שיכולים לפגום או אפילו לבטל את החוו”ד של המומחה?

לאחר שהשופטת בייניש עושה את הבדיקה הזו היא משייכת את המקרה לקבוצה של חומר חסוי שאינו מסייע בידי הנאשם. ד”ר מודריק טוען שמדובר בפסיקה נכונה פרקטית אך בהיבט פילוסופי יש לשאול אם זה עולה בקנה אחד עם העקרונות בפס”ד לבני. אם נכון שעיון בחומר החסוי בידי השופט מוליך אותו למסקנה שאין בו דבר שיכול לסייע לנאשם, אז ניחא אולם אם עולה מהפס”ד של השופטת בייניש שבנסיבות של עדות של מומחה בטחוני יש עניינים שבהם טעם החסיון כשלעצמו יתגבר ואין להעביר אותם לעיונו של הנאשם, יהיה תוכנם אשר יהיה, וזה במקום שהחומר הגלוי יכול לבסס את החוו”ד של המומחה, הדבר בעייתי לדעת ד”ר מודריק.

1.1.12 קפלינסקי

אמרת בעל דין

במשפט הפלילי אמרת בעל דין היא אמרת נאשם, לדוגמא, לאחר חקירה מאומצת הודה הנאשם במשטרה על ביצוע פשע, במשפט הוא כופר באשמה ואז מביאים את הודאתו במשטרה. על פניו הצגת המסמך לאמיתות תוכנה היא עדות מפי השמועה. במקרה של הודאת נאשם ההודאה תחשב חריג בתנאי שנתקיים סע’ 12 לפקודה:

ס’ 12(א) קובע:

עדות על הודיית הנאשם כי עבר עבירה, תהא קבילה רק אם הביא התובע עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ההודייה ובית המשפט ראה שההודייה היתה חפשית ומרצון.

נושא זה הוא תת נושא בכלל הפוסל עדות שמיעה וחריגיו, כי בעצם כאן מביאים עדות של חוקר או שוטר (לעיתים גם מדובב משטרתי) ששמע את הנאשם מודה בפניו על דברים שעשה. השוטר מעיד עדות שמיעה על מעשי הנאשם.

הכלל קובע שהודאת נאשם בחקירה פלילית קבילה כראיה לאמיתות תוכנה.

“חופשית ומרצון” – לשם מה?

ס’ 12 דורש להוכיח שני תנאים לשם קבילות הודאת הנאשם:

1. חופשית.
2. מרצון.

איך יודעים שהיא ניתנה חופשית ומרצון? הרי לצורך זה השופט צריך לברר מה קרה בחדר החקירות. הנאשם אומר שהרביצו לו, והשוטר אומר שלא הרביץ. לכן מנהלים משפט נפרד לגבי מה קרה בחדר החקירה בין השוטר לנחקר – זה נקרא משפט זוטא. במשפט זוטא מביאים את החוקרים להעיד, ולאחר מכן מעיד הנאשם (זה חריג, כי במשפט העיקרי הנאשם לא חייב להעיד). משפט זוטא נגמר בהחלטת שופט האם הודאת החשוד במשפט מתקבלת או לא. אם הראיה מתקבלת, ממשיכים במשפט תוך קבלת הראיה. אם הראיה לא מתקבלת, ניתן להמשיך במשפט אך ללא הראיה. לעיתים פסילת ההודאה תביא לסיום המשפט, באין ראיות מספיקות אחרות.

בפס”ד אבו ניג’אם קובע השופט לנדוי יש להרתיע שוטרים מהפעלת אלימות ואמצעי חקירה פסולים כדי להשיג הודאות מחשודים, ולכן הוא קובע כלל פסלות מלבד החשש של השוטר מדין משמעתי. הראיה לא תתקבל בבית המשפט ולכן לשוטר לא יהיה אינטרס להפעיל אלימות על הנחקר. 

אומר השופט חיים כהן, עם כל הכבוד לאינטרס שלא להרביץ לחשוד, אם יש במשפט פלילי הודאה אמיתית, עדיף לקבל אותה ולטפל בשוטר בהזדמנות אחרת. לפי הש’ כהן נקבל את הראיה אם היא אמיתית, גם אם נגבתה באמצעים פסולים.

מאי נפקא מינה? נביא מקרה שימחיש לנו את ההבדלים בין הגישות.

נניח ועצור נחקר במשטרה והרביצו לו מכות והוא הודה. העניין הוא שבכל מקרה התכוון להודות. אח”כ מתנהל משפט זוטא שבו מוכח שהוא קיבל מכות.

לפי לנדוי, הודאה שנגבתה בכח – פסולה בכל מקרה. הוא בא לחנך את המשטרה.

לפי כהן – יש לבדוק האם המכות הביאו לשלילת הרצון החופשי של הנאשם. במקרה זה הנאשם התכוון בכל מקרה להודות ולכן הודאתו היא הודאת אמת ולא נבעה מהמכות.

גישת השופט חיים כהן מתבססת על הקביעה של השופט ויתקון בפס”ד מיזאן משנות החמישים, שהסיבה של דרישת “חופשית ומרצון” היא למנוע כניסה הודאה לא נכונה של חשוד לתיק, שנבעה מהמכות. לעומת זאת, אם ההודאה היא הודאת אמת, נכניס אותה לתיק, אבל נטפל במשטרה בנפרד.

ע”פ 115/82 מועדי נ’ מ”י – שלושה אחים, בניו של ח”כ, הואשמו ברצח ח”כ בדואי שהיה חבר במפלגה של אביהם. הם הורשעו במחוזי על סמך הודאותיהם. במשפט התברר שההודאות נגבו בתרגילי חקירה, חלקם לגיטימיים וחלקם לא. בין השאר הכניסו שני אחים לחדרי חקירה שונים והצליחו בחמישה תרגילי חקירה להוציא מהם הודאות,

1. איימו עליהם שינקמו את דמם בכפר של הנרצח.
2. יקבלו עונש קל.
3. איימו עליהם שיביאו את האבא שלהם למעצר.
4. סיפרו לכל אח שאם יודה, אחיו ישוחררו.
5. מניעת מפגש עם עו”ד

הם טענו שההודאות שלהם נבעו מהפעלת שיטות חקירה פסולות ולכן אין להסתמך עליהן. בית המשפט העליון לא אהב את שיטת החקירה, הלכת מועדי קבעה שבכל מקרה יש לבדוק האם שיטות החקירה שהפעילה המשטרה שללו את הרצון החופשי מהנחקרים, גם אם שיטות החקירה היו פסולות, שיטות חקירה פסולות לא יובילו לפסילת הראיות. עמדת השופט לנדוי תהיה אם מפעילים אמצעי פסול חזקה חלוטה שמדובר בהודאה בלתי קבילה לעומתו קובע השופט כהן הלכה הנהוגה עד היום כי זוהי חזקה הניתנת לסטירה, חרף האמצעי הפסול שהוליד אותה.

1.1.12 ד”ר מודריק

עדות מפי השמועה

אחת הראיות הידועות ביותר כראיות בלתי קבילות היא מה שקרוי עדות שמיעה. יותר מדויק לקרוא לזה עדות שמועה, כי עדות שמיעה היא עדות ישירה. עדויות המקור הן עדויות על דברים שאדם קולט בחוש מחושיו. כשאני שומע מאחורי קול ומזהה את בעלי הקול ולימים אני מתבקש להעיד על כך ששמעתי את קולו, זו עדות קבילה.

מהו הפסול? עדות על עדות, כלומר במקום שאדם שומע ממישהו אחר עדות שאותו אדם קלט באופן ישיר בחושיו והשומע מבקש להעיד על כך, זו עדות מפי השמועה. השומע לא קלט את ההתרחשות בחושיו שלו.

עדות מפי השמועה היא עדות על הצהרה שניתנה מחוץ לבית המשפט בכתב או בע”פ או בהתנהגות בדבר עובדה, כשהעדות מובאת לבית המשפט במגמה להוכיח את אמיתות ההצהרה או את אמיתות העובדה. אדם מעיד על כך ששמע תיאור של אדם אחר על עובדות, והשומע מעיד בבימ”ש ועדותו מתימרת להיות עדות על נכונות העובדה שעליה שמע ממישהו אחר.

חריגים לעדות שמיעה מכוח הפסיקה

הוראות של נפטרים/ דברים שאמרו נפטרים – אפשר לקבל עדות של אדם שנפטר. דברים שאמר אדם, שנפטר לאחר מכן, אם הנסיבות הן כאלה ,שיש הסתברות גבוהה שתוכן הדברים אמת. לכן, כשאדם יודע שמתקיים סכסוך בינו לבין אחר והוא אומר דברים בקשר לסכסוך, אך, דברים אלו נאמרים מתוך ידיעת הסכסוך- אי אפשר להיות בטוחים שהאמירה אינה מתוכננת, שהיא נכונה באופן מקורי ושלא נראה שתוכננה לצורך ההתדיינות. לכן כאשר נפטר אדם כזה אמרותיו שאמר לפני

שנפטר אינן קבילות בשל החשש לאי אמינותם של הדברים .

לע”ז כאשר אדם אומר דבר שהוא בניגוד לאינטרס רכושי/כספי שלו, ולאחר מכן הוא נפטר ,אמרתו קבילה כראיה מפי עד ששמע אותו אומר והראיה מתקבלת כחריג ,כי ההנחה היא שכשאדם אומר דבר שבניגוד לאינטרס שלו הוא דובר אמת. זה נקבע ב ע”א 601/68 ביידר נ’ לוי, פ”ד כג(1) 597.

    התנאים הם:

1. הדברים של הנפטר הם בניגוד לאינטרס רכושו שלו.
2. הוא יודע שזה בניגוד לאינטרס רכושי שלו.
3. יש לנפטר או הייתה לו, ידיעה על העובדות שעליהן הצהיר.

**כאשר ישנם 2 עדים -שאחד אומר ששמע מהנפטר דבר שהוא נגד האינטרס של הנפטר, והשני אומר ששמע דבר בעד האינטרס של הנפטר- העדות שנגד האינטרס ,היא עדות קבילה והעדות השניה אינה קבילה, אלא אם היא תתבקש ע”י הצד שמנגד לצד של הנפטר.( זו תהיה עדות בניגוד לאינטרס התובע ואז תהיה קבילה ).

**כאשר אדם שומע דבר מפי נפטר שהוא רואה אותה כאמירה בניגוד לאינטרס של הנפטר ומשכנע את ביהמ”ש שאכן זה כך והאמירה מתקבלת, ואח”כ במהלך המשפט מסתבר מעדויות אחרות שהדברים בכל זאת פועלים עבור הנפטר, ע”פ קדמי – האמירה נותרת קבילה.

דוגמא – אמירת הנפטר במילוי תפקידו – דברים שאמר אדם במילוי תפקידו ושאח”כ הוא נפטר, לא מדובר דווקא במילוי תפקיד ציבורי, גם דברים שאומר אדם במסגרת פעילות פרטית, כמו חשב שמדווח לבעל המפעל על מצב החשבונות של המפעל בע”פ ואח”כ נפטר – זו אמירה שנאמרת במילוי התפקיד והיא קבילה גם כעדות מפי השמועה.

במסגרת זו אנו כוללים כל דבר שנעשה במהלך העסקים הרגיל.

התנאה: דברים שעושה או אומר אדם במהלך עסקו הרגיל כאשר אינו רואה לנגד עיניו את החקירה וההתדיינות הם דברי אמת.

לדוגמה: מנהל חשבונות הוזמן לחקירה משטרתית להעיד על רישומים שערך בהנה”ח של העסק, הוא לא היה חשוד. אח”כ הוא נפטר ומודריק התבקש לקבל את הדברים שמסר בחקירת המשטרה כראיה באמצעות החוקר ששמע את דבריו מודריק קיבל כי חשב שמנהל החשבונות נקרא להעיד במשטרה על דברים שעשה במסגרת תפקידו ושגם העדות עצמה במשטרה היא חלק מתפקידו. ייתכן שכיוון שהיה מדובר בחקירה משטרתית לא מדובר בדברים שנמסרים במהלך העסקים והפעילות הרגילה, זו דווקא פעילות לא רגילה. אם החשב רצה לסייע לחשוד (למנהל) בחקירה שנגדו בהחלט יכול היה למסור פרטים שאינם מדויקים.

2. Res Gestae – “דברים שנעשו” – ויש שמפרשים “אגב מעשה”. מדובר באמירות שנשמעו מפיו של אדם בעת התרחשות או סמוך מאד לאחר ההתרחשות ולעיתים סמוך מאד לפני ההתרחשות כאשר ניתן לראות את האמירה כמעין רכיב של ההתרחשות.

לדוגמה: כאשר אדם אומר שהוא עומד להיפגש עם פלוני, שהלווה לו בשוק האפור הרבה כסף וחובו טפח, ולומר לו שאין לו כסף להחזיר לו ושזה “הסוף שלו” ואח”כ מתגלה גופתו – יתכן שהאמירה המקדימה את המעשה שנשמעה ע”י מי שנשמעה יכולה לשמש אינדיקציה מסוימת לגבי זהותו של מבצע הרצח.

ע”פ 4004/93 יעקובוביץ נ’ מ”י, פ”ד נ(1) 133. (חשוב מאד)

הבעיה בעניין ה- Res Gestae היא שזו הלכה ששאבנו מהמשפט האנגלי ואצלנו יש את סע’ 9 ו- 10 לפק’ הראיות המהווים ביטוי חקוק ל- Res Gesae.

ולכן עולה השאלה האם יכולה להתקבל אמירה שנראית כ- Res Gestae אעפ”י שלא עולה בדיוק בקנה אחד עם התנאים הקבועים בשני הסעיפים הנ”ל ?

קדמי -סבור שכן.

מודריק – הדברים אפשריים עד כמה שביהמ”ש העליון כבר אישר אותם.

לדוגמה: סע’ 9 לפק’ הראיות מאשר Res Gestae , בתנאי שמוסר האמירה יהיה עד במשפט. אם הלווה (בדוגמה שלעיל) לא נהרג אלא רק נפצע ע”י המלווה, אך לפני שהלך למפגש עם המלווה הלווה אמר לראובן “היום זה הסוף שלי” ואכן הוא חוזר מהמפגש פצוע. המלווה עומד לדין ומכחיש, שלא הוא הכה אותו, בין אם מודה ובין אם לא מודה שהלווה אכן נפגש עמו. התביעה צריכה להמציא ראיות והיא מביאה את הלווה להעיד אך היא מאד מעונינת שדברי הלווה יהיו מהימנים בעיני ביהמ”ש ,והלווה אכן אומר בפה מלא שפלוני המלווה הכהו, אך התביעה גם מבקשת להעיד את אותו אדם ששמע מפי הלווה שמתכוון להיפגש עם המלווה ושזה יהיה “הסוף שלו.”

נשאלת השאלה ,האם עדות בתנאים אלו קבילה ?

שאלה זו צריכה להיחתך לכאורה עפ”י סע’ 9 שאומר :שאם הלווה הוא עד במשפט ,גם האמירה שלו, שהיא רכיב של המעשה ,תהיה קבילה.

בע”פ 7293/97 ג’פר נ’ מ”י, פ”ד נב(5) 472.

השופטת דורנר קבעה שגם כאשר אומר האמירה אינו עד במשפט מאחר שלא ניתן  למוצא אותו בשקידה סבירה, אמרתו תתקבל כשהיא בגדר Res Gestae.

עובדות -איש משמר אזרחי שישב במוקד תחנת משטרה קיבל הודעה טלפונית אנונימית שאומרת שמתרחש מעשה שוד לנגד עיניה והשודדים נמלטים במכונית שמספרה X .איתרו את המכונית שהסתברה להיות מכונית גנובה ובתוכה מצאו טביעות אצבע של אדון ג’פר.

השאלה היתה האם האמירה “מתרחש שוד לנגד עיני והשודדים נמלטים ברכב X,” שנרשמה ע”י השוטר היא קבילה ?

ביהמ”ש – זו אמירה שהייתה חלק מהמעשה היא Res Gestae קלאסית ,אך אין אפשרות להעיד את מוסר האמירה כי לא יודעים מי היא, אך העליון פסק שהעדות קבילה למרות הוראות מפורשות של סע’ 9 שדורשת בנסיבות אלה של קבלת Res Gestae את נוכחות העד במשפט.

סע’ 10 דן בנסיבות בהן לא נדרשת נוכחות של אומר ה- Res Gestae.כיוון שאצלנו ה Res Gestae היא חקוקה מה שיתקבל בכל זאת גם אם לא עולה בקנה אחד עם דרישת החוק הוא מה שהעליון כבר אישר את קבלתו.

מודריק לא היה לוקח על עצמו סוגי Res Gestae שאינם מתיישבים עם פק’ הראיות וזאת למרות שהפסיקה חוזרת ואומרת שדיני הראיות שלנו יתפתחו ומתפתחים בכיוון של הרחבת הקבילות – “הכל קביל”.

גם כאן מדובר בחריג  נוסף ל Res Gestae: אמרת קורבן למעשה אלימות.

הרעיון: הכשרת עדות שמיעה כשמדובר בדברים שנשמעים מאת קורבן למעשה אלימות בזמן המעשה או בסמוך לפניו או בסמוך לאחריו, כאשר עדות הקורבן, עדות המקור אינה בפני ביהמ”ש. (דורנר בדקה את סע’ 9 בפני עצמו ולא השוותה אותו לסע’ 10 – זו בעיה).

סע’ 10 – כולל תנאי בסיסי: אמירה של הקורבן למעשה אלימות לפני או בשעת המעשה או בסמוך לאחריו, כמו-כן נדרש שעד המקור לא מופיע בביהמ”ש.

ישנן גם 3 חלופות למונח “אמרת הקורבן”:

* אמירה ספונטנית ( סע’ 10(1) ) – מתקיים כארש מדובר באמרה ספונטנית בעת המעשה או בסמוך לאחריו או בהזדמנות הראשונה לאחר המעשה. קורבן האלימות אומר משהו בזמן המעשה או בסמוך לאחריו.

“סמוך לאחריו” – לאו דווקא עניין של דקות גם חצי שעה, שעה או מס’ שעות, הפסיקה לא קבעה כללים נוקשים בעניין הזמן. זה נתון בשק”ד של השופט מתי מסתיימת .

אותנטיות האמירה זו תסתיים כאשר יחלוף המצב הדרמטי ע”פ 3737/91 חיר נ’ מ”י, פ”ד מו(3) 273. אותו פס”ד עוסק גם בשאלה מהי ההזדמנות הראשונה.

שם אדם נדקר בגבו, רץ כאשר הסכין תקוע בגבו, לאחר שעה אמר את האמירה כאשר הסכין עדיין בגבו זו נחשבה אמירה ספונטנית בנסיבות “הזדמנות ראשונה”.

נניח שפצוע כבר הובא בפני צוות רפואי ולא אמר דבר, הפסיקה מוכנה לקבל כהזדמנות ראשונה גם אמירה שתבוא לאחר מכן לשוטר – מנטרלים את המפגש עם הצוות הרפואי אך לא קיבלו מצב הפוך בו פצוע פגש שוטר, לא אמר דבר ולאחר מכן נפגש עם צוות רפואי ואמר בפניו את האמירה – זו לא הזדמנות ראשונה.

מודריק – כאשר שפט בנוגע להלפרון, קיבל אמירה שלא נאמרה בהזדמנות הראשונה כאשר פגישתו הראשונה של הפצוע הייתה עם שוטר מקוף שאינו בקי בחקירות ולא היה סביר שהפצוע יחשוף בפניו את דבריו, כמו כן הפצוע חשש מהלפרון עם יספר דברים. מודריק התייחס לשוטר שהיה ממונה על החקירה, כהזדמנות ראשונה, למרות פגישה מוקדמת יותר עם שוטר המקוף. זה לא בטוח מתיישב עם סע’ 10 אך זה לא עמד לביקורת מול ביהמ”ש העליון.

* אמירת הקורבן נוגעת למעשה אלימות לפי סדר האירועים בצורה כזו שהאמירה נראית כאילו היא משתלבת במעשה או בנסיבות המעשה( סע’ 10 (2) ).

ע”פ 4004/93 יעקובוביץ נ’ מ”י, פ”ד נ (1)  133, 147. (פס”ד חשוב!!) 

עובדות – אדם לווה כסף, לא הצליח להחזיר את חובותיו. נקבעת לו פגישה עם המלווה יעקובוביץ הוא חושש מהצפוי לו לאחר שיאמר שאין לו כסף, ובצדק שכן לאחר הפגישה מצאו רק את גופתו.

ש’ משפטית – האם ניתן לקבל אמירה של הקורבן שנאמרה לפני המעשה, ולא ניתן להביא את הקורבן לעדות  ?

ביום הפגישה הלווה והקורבן סיפר לחבריו על הפגישה ועל חששו.

השופט קדמי קבע -שניתן לקבל את אמירתו אם סייג . זאת למרות שנשמעו ביום המעשה ולא אמירות קודמות, שכן אותו לווה כבר חודש לפני הפגישה אמר לכל מי שפגש שהוא עתיד להיפגש עם המלווה שלו וחושש מהפגישה. קבילה רק האמירה שביום הפגישה.

באשר לחלופה הראשונה התעוררה השאלה , מה קורה אם  ההתבטאות הספונטנית של הקורבן היא בתגובה לשאלה ,האם זו יכולה להיחשב לאמירה ספונטנית למרות שלא באה ביוזמת הקורבן?

 ע”פ הפסיקה -אם זו שאלה ניטראלית ולא שאלה מדריכה (שנותנת את התשובה) שאלה שרק מזרזת את הנאשם לומר את דבריו- דבריו יהיו קבילים.

* ס’ 10 (3) לפק הראיות – ענינה באדם שהוא קורבן של מעשי אלימות – שאומר דבריו בעת שגסס או האמין שהוא גוסס.

אם גסס ונפטר נקבל את דבריו בין שהם נאמרו בהזדמנות הראשונה ובין שלא נאמרו בהזדמנות הראשונה. בין שנאמרו מיד או לא מיד, בין שנאמרו כחלק מהמעשה או שלא כחלק ממנו. אדם גסס זמן רב בבי”ח, רגע לפני מותו פלט דברים רלוונטיים למעשה האלימות דבריו יהי קבילים, גם אם סבר שהוא גוסס ולבסוף החלים דבריו יהיו קבילים.

ההנחה היא שדבריו של אדם שחושש שהוא עומד להיפרד מן העולם הם אמיתיים.

סיכומה של הוראת סע’ 10 :

זהו חריג מסוג חריגי Res Gestae לכלל האיסור בדבר קבלת עדות מפי השמועה.

אפיונו המרכזי של החריג: אי מתן עדות מקור בביהמ”ש והסתפקות בעובדות על עדות המקור.

יש להבחין בין הודאה לבין ראשית הודאה:

– הודיה משקפת הודאה במישרין בעובדה מפלילה.

– ראשית הודיה משקפת רק אינדיקציה, חשד למעורבות במעשה פלילי אך היא איננה הודאה מלאה.

לדוגמא : אדם נעצר ואומר “אכלתי אותה”; “אני בצרות” זוהי מעין הודאה, ראשית הודאה, אך לא הודאה מלאה. “אין לכם שום הוכחה נגדי” – לפעמים זו אפילו לא ראשית הודאה, למרות שיכול לעורר קונוטציה של “אני אשם אך אין לכם אפשרות להוכיח”.

מדובר התבטאות מחוץ לכותלי ביהמ”ש = מחוץ לדיון המשפטי העיקרי הקונקרטי.

היינו , אדם יכול להתבטא במסדרון, במזנון או אפילו בדיון משני שאינו שייך למשפט העיקרי. כגון דברים שאומר בדיון להערכת מעצר, בעדות במשפט אחר, בבקשה לחילוט רכוש. כל אלו אינם בגדר עדות או אמרה בין כותלי ביהמ”ש, למרות שפיזית זה בתוך ביהמ”ש.

דברים בכותלי ביהמ”ש אלו דברים שנאשם משמיע במשפט שלו, אלו תמיד קבילים ומשקלם רב.

שתיקה של נאשם היא התנהגות ואינה משמשת הודאה מפלילה. לא ניתן להיבנות ממנה הרבה אך יש מקומות ושלבים בהם שתיקה של נאשם יכולה לסייע.

*סע’ 11; 12 –  עניינם בקבילותם של אמרת נאשם.

ההוראות נוקטות בביטויים: “אמרה של נאשם”, “הודיה של נאשם” = הודאה. במשטרה אומרים “הודעה” וזה ביטוי שכולל כל עדות של נאשם הביטוי אינו משנה. דברים שאמר נאשם קבילים בכל מקרה בין שיש בהם הודאה ובין שאין בהם הודאה.

סע’ 11 –

מתאר את הטכניקה של קבלת אמרה של נאשם. לפי הס’ ניתן לקבל אותה מפי אדם ששמע אותה , אם היא  נרשמה ואם הנאשם חתם. ניתן גם לקבל תצהיר ולא עדות של מקבל ההודאה .לא כ”כ חשובה הטכניקה חשוב העיקרון – והוא :

פק’ הראיות רואה בדברים שהשמיע נאשם כחריג לכלל שאוסר עדות מפי השמועה. לכאורה מדובר על דברים שהשמיע הנאשם ושהם רלוונטיים למשפט. כשיש אמרת נאשם בעניין שאינו רלוונטי למשפט הוא לכאורה לא קביל, בפרקטיקה לא מתעכבים על זה ואמרת נאשם מתקבלת יהא תוכנה אשר יהא: הודאה, כפירה, רלוונטי או לא, הדברים אינם פסולים כראיה.

ס’ 11 מאפשר להגיש אמרת נאשם כהוכחה לבית המשפט:

אמרתו של נאשם מותר להוכיח בעדותו של אדם ששמע אותה;

נרשמה האמרה בכתב והנאשם חתם עליה או קיים אותה באופן אחר, מותר להוכיחה בעדות על כך ממי שהיה נוכח באותו מעמד. אמרה שנרשמה כאמור מותר להוכיחה אף בתצהיר בכתב של מי שהיה נוכח באותו מעמד, אם הנאשם מיוצג וסניגורו הסכים לכך או – כאשר האמרה נוגעת לאישום בעוון או בחטא – אם הנאשם, במענה לשאלת בית המשפט ולאחר שבית המשפט הסביר לו את זכותו לחקור את נותן התצהיר, אישר שקרא את האמרה או שהיא הוקראה לו, אינו כופר בכך שהאמרה היא אמרתו וויתר על חקירת מקבל האמרה.

אמרת נאשם – ראיה נגדו בלבד כשהיא מוגשת בידי התביעה.

כל זאת במקרה שיש נאשם אחד. כשיש שני נאשמים ונניח שאחד מסר אמרה במשטרה ואחד שתק. אם אומרים שאמרת הנאשם יכולה להיות מוגשת נגד הנאשם בפרשת התביעה בידי התביעה מכח ס’ 11 בתנאי שהיא עוברת את מבחני הקבילות של ס’ 12, כאן בא כלל חשוב – האמרה היא ראיה נגד הנאשם שמסר אותה, לא נגד הנאשמים האחרים. לכן אם אנחנו במצב שיש רק נאשם אחד שדיבר ואחד ששתק ואלה כל הראיות שיש במשפט – אסטרטגיית ההגנה של הנאשם ששתק בחקירה צריכה להיות להמשיך לשתוק ולא להעיד.

בפרשת ההגנה, נאשם 1 צריך לשקול האם הוא שותק ומרע את מצבו כי יש כבר ראיה חזקה נגדו או עולה ומדבר על דוכן העדים. ברגע שהוא מדבר הוא הופך לעד, במקרה שהוא חוזר בו מגרסתו וסותר את אמרת החוץ שלו, תבקש התביעה להגיש את הראיה כנגד הנאשם השני במסגרת 10א.

ד”נ 23/85 מ”י נ’ טובול, פ”ד מב(4) 309. –

 גישת הרוב קיבלה את אמירת העד וגישת המיעוט דחתה אותה.

דובר בזיכרון דברים שכתב שוטר בו הוא תעד התבטאות של עד.

שוטר קולט שיח של שניים לאחר מכן הוא מעלה על הכתב דברים שנאמרו. לעיתים הוא יכול לזכור באופן מילולי ולעיתים זוכר רק את רוח הדברים. מאז שהמשטרה הפסיקה להשתמש באמצעים פסולים ואלימים נגד נאשמים היא עברה לשיטה של “זיכרון דברים”.

עולה השאלה , האם זהו  תיעוד אמיתי או המצאה פרי מוחו של החוקר.

בעניין טובול עלתה השאלה האם זיכרון הדברים הזה עונה לדרישת ה”כתב”.

ראשית, זה לא כתב ידו של האומר – של העד אלא של החוקר.

שנית, לא בטוח שזו בדיוק האמרה של העד. מניין הביטחון שהשוטר תעד את הדברים כהוויתם אולי החסיר דבר או הוציא דבר מהקשרו וכיו”ב.

שמגר (דעת הרוב) – קיבל את סוג האמירה הזה. האמרה קבילה וזה עניינו של ביהמ”ש מה המשקל שינתן לה זה לפי מידת האמינות של השוטר. דרישה טכנית פורמלית של כתב מתקיימת כאן לכן האמרה צריכה להתקבל. הוא סייג זאת בדבר אחד – ש”זיכרון דברים” ייכתב בו זמנית או זמן קצר לאחר שהאמרה נשמעה.

ברק (דעת הרוב) – גם תנאי הבו-זמנית או הסמיכות בזמן איננו נחוץ, העיקר ההתרשמות של השופט מיכולתו של כותב האמרה לנצור את התוכן בזיכרונו ולבטא אותו כהלכה בכתב.

ש’ לוין (מיעוט) – ראה את החששות הכבדים מאימוץ גישת הרוב שמא ע”י כך תיכנס ראיה מאוד לא בטוחה לתוך ביהמ”ש. ממילא קבילות אמירות חוץ בעייתית, כי לא ניתן לחקור את הכתב חקירה נגדית אז יש להיזהר יותר כשיש חשד בנוגע למהימנות הכתב.

15.1.2012  יובל קפלינסקי

ראשית יש לעבור את מסכת הקבילות, לעיתים כאשר מתקיים כלל הקבילות, לדוגמא הסנגור הסכים כי הראיה קבילה אבל בכל זאת התובע יביא את השוטר שגבה את ההודעה מכיוון שהתובע רוצה לחזק את משקל ההודאה ע”י עדותו של השוטר שגבה את העדות.

תוספת ראייתית נדרשת להודאת נאשם

משוכה נוספת היא “דבר מה נוסף” – ראיה חיצונית להודאה שמאמתת אותה, לפי הפסיקה ס’ 12 דורש תוספת ראייתית שנקראת “דבר מה נוסף”. המטרה היא שחשוד לא יודה סתם בפשעים שלא ביצע. המשטרה צריכה להוכיח דבר מה נוסף כדי לתמוך בהודאת החשוד. לאחר הקראת האישום יש להשיב לאשמה, אם יודה בבית המשפט אזי ניתן להרשיעו, אולם אם הוא כופר באשמה יש להוסיף דבר מה להודאתו במשטרה. לצורך התוספת הראייתית פעמים רבות המשטרה משתמשת בפח”מים – פרטי חקירה מוכמנים, מידע שלא מפורסם בתקשורת ונועד לבדוק האם הודאת החשוד היא אמתית. ההנחה היא שרק מי שביצע את הפשע ידע את הפרטים שלא פורסמו. נניח שאדם רצח אדם אחר, רק הוא והנרצח יודעים את הפרטים האלה ולכן אם החשוד יודע את הפרטים הוא חייב להיות הרוצח. המשטרה מציגה בפני בית המשפט את הודאת החשוד בצירוף העובדה שהוא ידע את הפח”מ ולכן ההודאה מאומתת. זה משמש בד”כ דבר מה נוסף.

הבעיה עם פח”מ היא שלעיתים הפרטים האלה עוברים כשמועות בין אנשים, לדוגמא – מס’ דקירות שנדקר הנרצח (אולי פורסם בטלוויזיה) ולכן החשוד יודע את הפח”מ. לדוגמה, במקרה של מועדי, פרטי החקירה המוכמנים עברו כשמועות בכפר של החשודים, ולכן הסנגור טען שהעובדה שהם יודעים את הפח”מ לא מעידה על כך שהם הרוצחים. לכן, מיד אם דבר ביצוע העבירה המשטרה מוציאה צו איסור פרסום, לעיתים גם החוקר מדליף מידע בכוונה או שלא בכוונה, הפח”מ האיכותי ביותר הוא כזה שצוות החקירה לא ידע ממנו, צירוף מקרים יכול להיות פח”מ טוב, מידת הנדירות של הפח”מ במציאות.

ראיות נסיבתיות

נניח שאדם שנכנס לכיתה לאחר שטען כי המבחן היה קשה, אדם אחד ראה אותו קורא את פק’ הראיות, השני ראה אותו הולך לכיוון כיתת המבחן, השלישי ראה אותו חוזר מכיוון הכיתה. העו”ד רוצה לכפור בעובדת היותו במבחן, עומדות לפניו מספר אפשריות:

1. להגיד שכולם שקרנים –כמעט בלתי אפשרי להוכחה.
2. להגיש שכל העדויות נכונות אבל צריך לתת סיפור איפה היה בזמן הבחינה לדוג’ היה אצל מרצה אחר בזמן הבחינה בחדר צמוד לחדר הבחינה.

בתיקים עם ראיות נסיבתיות על הצדדים לחשוב על תרחישים, אולם קצת רעידה וכל הקונסטרוקציה מתמוטטת.

עובדות מוכחות

   קפיטריה+חוק                                  מסקנה                                     האם תיתכן מסקנה אלטרנטיבית

 הליכה לכיוון הבנין                     החשוד היה בבחינה                   האם ישנו תרחיש המשתלב עם כל העובדות

יציאה מהבניין                                                                                           בעמודה 1 ועם המסקנה

שעת כניסה ויציאה

יש כאן שלושה שלבים:

שלב ראשון – מוכיחים עובדות באמצעות ראיות ישירות.

לדוגמה:

מוכיחים שא’ רדף אחרי ב’ עם סכין.

מוכיחים שהם נכנסו למערה.

מוכיחים שהם היו לבדם במערה.

מוכיחים שא’ יצא מהמערה עם הסכין.

מוכיחים שב’ נמצא מת במערה.

שלב שני – בעזרת נסיון החיים מגיעים למסקנה X שמרשיעה על סמך העובדות – הראיות הנסיבתיות יוצרות את המסקנה באמצעות נסיון החיים.

המסקנה: א’ רצח את ב’.

שלב שלישי – בודקים האם אפשר למצוא בכל העולם כולו מסקנה Y, שונה ממסקנה X, שהיא תוצאה של העובדות שהוכחו בשלב הראשון. כאן צריך גם נסיון וגם יצירתיות. אם הסנגור מצליח למצוא מסקנה Y מזכה שמשתלבת עם העובדות ולשכנע את בית המשפט בכך, הוא יצליח לזכות את הנאשם ע”י יצירת ספק סביר.

פס”ד עקירו שי – בלילה, נרצח משה סוויסה בן ה-27 מחמש יריות אקדח שנורו בראשו. גופתו נמצאה אור ליום שישי מאחורי דוכן לממכר פרחים בכניסה לבית העלמין בחולון. על פי עובדות כתב האישום המתוקן, הנאשם והמנוח היו שותפים בעסקי מכירת בגדים ומערכת היחסים ביניהם, בתקופה שעובר לרצח, היתה מתוחה, עקב חוב של 30 אלף ש”ח שחב המנוח לנאשם.  ביום הרצל בילו הנאשם, המנוח וחבר נוסף בחתונה בלילה פרצה קטטה מחוץ לאולם, בה היה מעורב המנוח ואז הגיע הנאשם עם רכבו למקום הקטטה, הכניס את המנוח לרכב בכוח ונסע מהמקום במהירות, כשהמנוח יושב לצידו.

בהכרעת דין בתיק שבו הראיות כולן הן נסיבתיות, על בית המשפט “לראות את כלל הראיות הנסיבתיות בצוותא ובמקובץ ולא להפריד ביניהן ולשקול כל אחת מהן בנפרד. ייתכן שכל פרט מאותה שרשרת נסיבות אין בו השכנוע הדרוש, אולם משמצרפים את כולן יחדיו, עולה המסקנה ההגיונית החד-משמעית, כי העבריין הוא שביצע את המעשה” (ע”פ 48/88 רוקח נ’ מ”י, פ”ד מב(1) 604, 616). “בית המשפט רשאי להרשיע את הנאשם, אם הגרסה של התביעה הכללית היא הפירוש ההגיוני היחיד לעובדות שהוכחו – אף אם איננה בגדר ודאות ממש” (ע”פ 38/49 קנדיל נ’ היועמ”ש, פ”ד ב 813, 832) ובמקום אחר קבע בית המשפט העליון “על כן, אין לקבוע מימצא סופי, עליו מבוססת ההרשעה, אלא אם מימצא כזה מתחייב הגיונית מן הנסיבה או הנסיבות שהוכחו” (ע”פ 411/84 מ”י נ’ לביב, פ”ד לט(1) 293, 302).

למרות שהיה לו מניע הוא נצפה אחרון עם המנוח, היה לו דם על החולצה ודם ברכב ואף הוכח כי הוא משקר אבל בית המשפט זיכה אותו כי היה ספק סביר.

לדוגמה, אלה הקביעות של המחוזי בפס”ד נגר והמסקנה שלאחריהן:

• אנו קובעים כעובדה כי שני הנאשמים חזרו לדירתו של דדה עמר לאחר מספר שעות כאשר יוסקה איננו אתם וגם האקדח איננו אתם.
• אנו קובעים כעובדה כי שני הנאשמים סיפרו לדדה עמר כי הם חיסלו את יוסקה ארביב ביריות אקדח.
• אנו קובעים כעובדה כי נאשם 1 אמר לריטה גיסתו שאין לה מה לפחוד יותר מיוסקה כי הוא לא יטריד אותה ולא יטריד עוד אף אחד אחר.
• אנו קובעים כעובדה שיוסקה היה קשור למשפחתו, לאמו ולאחיו, והיה נוהג להגיע לביתו, בתקופות שלא היה אסור או עצור, כל יומיים שלושה.
• אנו קובעים כעובדה שמאז יום 6.6.77 ועד עצם היום הזה לא נראה יוסקה, על ידי אף אחד, כל סימן חיים לא נשמע ממנו, כל מכתב, טלפון או סימן אחר לא הגיע ממנו, לא לבני משפחתו ולא לאחרים ואין איש יודע את מקום המצאו (ואיש לא הגיב גם לפרסומים שנעשו בציבור בדבר העלמו).
• אנו קובעים כעובדה כי הנאשמים היו האנשים האחרונים שהיו בחברתו של יוסקה לפני שנעלם”.
• מסקנה: השניים רצחו את יוסף ארביב.

היתכן רצח בלי גופה?

מלומד בריטי בשם HALE כתב:

“לעולם לא הייתי מרשיע אדם באשמת רצח או הריגה, אלא אם כן הוכח ביצועה של עובדה כאמור                         (‘… THE FACT WERE PROVED TO BE DONE …’) או לפחות נמצאה הגופה”.

החשש של בתי המשפט היה ממקרים שבהם הורשע אדם ברצח אדם פלוני, ופלוני נמצא חי לאחר כמה שנים.

הבעיה היא שגישה כזו תגרום לרוצח להשמיד את הגופה לגמרי כדי שלא תימצא והוא יחמוק מעונש.

לכן תוקן החוק במדינות שונות ונקבע שניתן להרשיע במקרים מסוימים גם אם אין גופה:

לדוגמה, בית המשפט בניו זילנד קבע:

“באישומים של רצח או הריגה, אין, ככל הנראה, להרשיע אלא אם כן נמצאה גופתו של האדם אשר בהריגתו מואשם הנאשם או אם ישנן ראיות ישירות או נסיבתיות בדבר מותו של האדם לגביו נטען, כי נהרג”.

האם יכול להיות במשפט נטל הוכחה שהוא גדול יותר ממעבר לספק סביר?

בפסיקה מוצאים מונח כמו “וודאות מוסרית שאינה מותירה יסוד לספק סביר”. למה צריך את זה? בפס”ד נגר ניתנה הדוגמה לגבי המקרים שבהם הואשם אדם ברצח ולא נמצאה גופה. לכן צריך וודאות מוסרית שלא מותירה יסוד לספק סביר, כדי שהשופט יהיה בטוח שלאחר ההרשעה ברצח לא תימצא הגופה.

דעת המיעוט של הש’ אלון אומר בפס”ד נגר מתייחס לתיקון האנגלי לחוק שקבע שניתן להרשיע ברצח ללא גופה:

“גם אם נאמץ לנו חידוש זה, היינו שיש בכוחן של ראיות נסיבתיות להביא לידי הרשעה ברצח, אף אם לא נמצאה הגופה ולא הוכח בראיה ישירה כי אירע כאן מוות, צריך שתחילת כל דבר יוכח, על-ידי הראיות הנסיבתיות, עצם אירוע המוות, ורק משהוכח המוות במידה של “ודאות מוסרית” ובלי השאר ספק סביר כל שהוא, רק אז יש מקום להרשיע על-פי ראיות נסיבתיות – נוספות או במצורף עם אלה, שעל פיהן הוכח המוות – המוכיחות את הפליליות שבמוות וקשרו של העבריין עם מעשה הרצח. לשון אחרת: הוכחת המוות, כשם ששימשה עד עתה תנאי ראשוני ואלמנטרי להרשעה על רצח, תמשיך לשמש מכאן ואילך תנאי ראשוני להרשעה כזו, וכל ההבדל אינו אלא בדרך ההוכחה, אם ישירה או נסיבתית היא. ומאחר שכך – מידת ההוכחה שבראיה הנסיבתית בדבר אירוע המוות צריך שתהא כזו, שכוחה יעמוד בפני עצמה, בנפרד ובמבודד, מהראיות הנסיבתיות בדבר מידת הפליליות שבמוות וזהותו של העבריין. ומשום כך – לא די שיוכח מותו של אדם על-ידי ראיה נסיבתית, שהיא כולה שלילית במהותה, של אדם פלוני, אלא צריך שיוכח על-ידי ראיה נסיבתית שהימנה יש להסיק, בדרך החיוב מותו של האדם, כגון: שכפי אותו אדם בוצע מעשה של אלימות (גם אם אין הוכחה שכתוצאה מכך אירע מוות), או שהנאשם עצמו ידע והכיר בעובדת המוות. חומרתה של עבירת הרצח מחד גיסא, והאלמנטריות שבקביעת עובדת המוות כתנאי ראשוני לכל דיון שהוא בעבירה זו מאידך גיסא, מחייבות מידה מיוחדת זו של הוכחה גם מהראיה הנסיבתית”.  

אלון היה סבור שעל פי הראיות הנסיבתיות לא היה ניתן להרשיע. אלון דורש “עובדה חיובית” כדי להרשיע ברצח על פי ראיות נסיבתיות. העובדה שהמנוח לא התקשר ולא חזר הביתה היא עובדה שלילית ולא חיובית. דוגמה לעובדה חיובית – אדם ראה אדם אחר זורק את המנוח למים. גם אם יש אינסוף ראיות שליליות, לא ניתן לדעתו להרשיע.

29.1.12 עו”ד קפלינסקי

עדויות על עבירות קודמות

האם ניתן כדי להוכיח או לחזק ראיות להשתמש בעברו של הנאשם, הדין הישראלי לא מאפשר להשתמש בעברו הפלילי של אדם בכדי להשפיע על דעת השופטים. בשלב בירור האשמה הרצון לתת לאדם להגיע נקי גובר על הרצון לצדק.

לנאשם מותר להעיד על עברו ככל שיחפוץ, נאשם עם עבר נקי ירצה להעיד על עברו, לעומתו אם העד לא מעיד על עברו הנקי השופט יכול להסיק כי יש לו עבר פלילי, לעיתים לנאשם יש אינטרס להציג את עברו הפלילי לדוגמה אדם שיש לו 30 עבירות התפרצות והוא מואשם בשוד מזויין, שווה לחשוף את עברו כי השיטה שלו לא אלימה ולכן לא הגיוני שישנה שיטה.

סע’ 163 לסד”פ קובע כי נאשם שמעיד על עברו ובוחר להעיד על אופיו הטוב לחוקר נגדית מותר להטיח את עברו כך גם אם אחרים מעידים על אופיו הטוב, גם אם הסנגור חקר נגדית את עדי התביעה יכול התובע לחשוף את עברו של הנאשם. בית המשפט ששמע כיצד הוטחו האשמות התובע כאמור, אמור לרשום בהכרעת הדין “כי ניסיונו של הנאשם להראות כי עברו נקי הופרך ע”י התביעה באחת”. לתובע מותר להדוף ראיות הגנה עד כדי לבטל אותן בדבר עברו הנקי.

ע”פ 265/64 שיוביץ וראש – נאשם ברצח אשתו והתביעה ניסתה להראות כי זו לא פעם ראשונה שאישה שאתו מצאה את מותה, בית המשפט לא הסכים לקבל את העובדה האמורה, כל עדות בעלת ערך הוכחתי (משקל) לשאלות השנויות במחלוקת היא קבילה, אלא אם קיים כלל ספציפי הפוסל אותה; לגבי עדות הנוגעת להתנהגות הנאשם בעבר, והמצביעה על אופיו הרע או על נטייתו לעסוק בפלילים – אין להתירה, כדי שלא תיצור בקרב השופטים משפט קדום נגד הנאשם.

הש’ אגרנט קובע בפסה”ד כי אם כוחן הראייתי של העובדות המצביעות על עברו השלילי של אדם מצטמצם להצבעה על נטייתו לעסוק בפלילים, הן יפסלו, אולם אם כוחן הראייתי הוא רלוונטי ובעל ערך הוכחתי שלא בגלל אופיין לקבוע משפט קדום לחובת הנאשם – הן יהיו קבילות.

קדמי: בכל מקרה בו מבקשת התביעה את רשות ביהמ”ש להוכיח את עברו השלילי של אדם, על ביהמ”ש להשתכנע כי לעובדות ערך הוכחתי משלהן להכרעה בשאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים. לעניין זה יש להבדיל בין הוכחת מעשים דומים לבין הוכחת שיטת ביצוע, המובחנים זה מזה במידת זהות פרטי המעשים הנדרשת, ובתכלית ההוכחה.

מעשים דומים  – הוכחת מעשים דומים שביצע הנאשם בעבר, ע”מ להפריך טענות הגנה של תו”ל או מקריות אי מודעות לעבירה. לא נדרשת הוכחת זהות בין המעשים, אלא דמיון בלבד – מתייחסים להלך רוחו הנפשי של הנאשם. קדמי: לא ברור האם לצורך הוכחת מעשים דומים מספיק להביא ראיות לכך שנעשו מעשים דומים ע”י הנאשם (אם לא הועמד לדין), או שמא יש להוכיח כי הוא הורשע במעשים דומים בעבר. לדוגמא מנהל שמואשם שזייף מסמכים ניתן לקבל כי לא ידע על הזיוף שהתרחש במשרדו אולם אם זוהי עבירה שניה ניתן להביא את העבר כדי להוכיח שזה דפוס ולא צירוף מקרים. כדי להפריך העדר יסוד נפשי ניתן להראות כי הנאשם כבר ביצע עבירה דומה.

עדות שיטת ביצוע  – הדמיון זועק לשמיים, שיטה ייחודית ומיוחדת לנאשם, הוכחת זהות הנאשם כמבצע העבירה, ע”י הוכחת שיטת ביצוע; הדבר יותר כאשר שיטת הביצוע היא מיוחדת, ומייחדת את המבצע  – מעין “כרטיס ביקור”.

קדמי: ראיות אלו הן בעלות משקל רב, אולם לא ברור אם מדובר בנסיבה שיש להתחשב בה, או שיש להתייחס לראיה כאל ראיה מעבדתית (אין פסיקה בדבר משקל הראיה). ניתן להשתמש בהוכחת מעשים דומים ושיטת ביצוע כראיה נוספת המסייעת לראיה עיקרית – אז נדרשת רמת דמיון נמוכה יותר.

כאשר צד מסוים מעוניין להשתמש בחריגים אלה, עליו להקדים ולהודיע לביהמ”ש על כך, כדי לאפשר לצד השני להתנגד, ולביהמ”ש להחליט. כאשר לא פועלים בדרך זו, אלא מתחילים להעיד עד (למשל על הרשעות קודמות) – ביהמ”ש יפסיק את העדות, ואין וודאות בדבר ההחלטה הסופית. ביהמ”ש יכול לפסול ראיות ואף חלקים מעדות אם לא אושרה הגשתם.

קדמי: בשיטת המש’ הישראלית – שופטים מקצועיים (ולא מושבעים), יכול ביהמ”ש בעת שהוא קובע את חפותו/אשמתו של נאשם, להחליט שלא ייקח ראיות מסוימות בחשבון. זהו נזק  ערטילאי שיש לקחת בחשבון, לאור החריגים של מעשים דומים ושיטת ביצוע.

בפרשת כהן דובר באדם שהואשם בהתפרצות, האדם שקיבל את הסחורה הפליל את כהן, עדותו הייתה טעונה סיוע, לכהן היו 8 עבירות 5 מהן היו עם ראיות חותכות אולם 3 נוספות היו רק לפי עדות עד המדינה, לכהן היה פטנט ייחודי של מכה בדלת בנק’ מסוימת וכך הוא פרץ, לפי הלכת שיוביץ צריך עדות שיטה שזועקת לשמיים, אולם כאשר מדובר בסיוע עדות השיטה לא חייבת להיות זועקת לשמיים.

גם בפרשת קצב קבע בית המשפט כי מדובר בשיטה ומעשים דומים וכן במקרים שהתיישנו בעלי שיטה דומה, במהלך החקירה התגלו מעשים שהתיישנו בגינם לא הוגשה תביעה אולם המתלוננות באו להעיד כדי לחזק את תיאור השיטה ומעשים דומים. ההגנה טענה כי אין לשמוע את עדות שהתיישנה, אולם לפי הרציונל של התיישנות שאומר כי אדם כבר חדל ממעשיו הפך נורמטיבי, אולם כאשר קצב עשה שוב את מעשיו זה לא עומד לפי הרציונל של התיישנות ולכן יש להביא עדות שהתיישנה להראות מעשים דומים. ההגנה טענה כי יש את עניין השכחה. אולם בפרשת קצב יש את המתלוננת המרכזית ואלו שהתיישנו היו רק תמך לעדות המרכזית, ברמת הילכת כהן.

ד”ר מודריק

תוספות ראייתיות

הכלל הבסיסי: ניתן להרשיע, וניתן לפסוק במשפט אזרחי על בסיס עדות יחידה. (עדות ולא ראיה!) לעולם אפשר לפסוק את הדין על בסיס אחת אפילו אם היא עדות של בעל דין. במשפט פלילי, נקודת המוצא היא שהכול כשרים להעיד, לכן אם העדות היא רלוונטית ניתן לקבוע ממצאי עובדה (גם מרשיעים). אבל החוק, וההלכה הפסוקה דורשים תוספת ראייתית. התוספת באה להוסיף על ראיית בסיס שבלעדיה לא תהיה הרשעה בלבד (חייבים את השילוב של שניהם)

אמרנו כי ניתן להכניס את כל דיני הראיות ל-5 מושגים: רלוונטיות/שייכות, קבילות, מהימנות, משקל ודיות. התוספות נוגעת לעניין הדיות וגם קצת לעניין המשקל. בעצם אנו אומרים כי הראיות שיש בידינו אינן מספיקות ואנו צריכים תוספת מבחינת הדיות. הכלל המשפטי הוא שניתן לקבוע ממצא של עובדה הן במשפט אזרחי והן במשפט פלילי על סמך עדות יחידה. כאשר מדובר בעדות אנושית (עד), יש מקרים בהם הדין לא מסתפק בעדות יחידה (במקרים פליליים מסוימים. מקרים אזרחיים תמיד כן)

3 סוגי התוספות הקיימים:

דבר מה נוסף- ראיה מאמתת

סיוע- ראיה מסבכת

דבר לחיזוק- ראיה מאמתת

אופי התוספות:

1. ראיה מאמתת – מהווה אמת מידה לבחינת אמיתותה של ההודיה, היא לא חייבת להיות בנקודה שנויה במחלוקת. כלומר, מטרתה היא לגרום לביהמ”ש להשתכנע באמיתות הראייה. מדובר בראייה שכשהיא לעצמה היא יכולה להיות ניטראלית לחלוטין (שותף אומר כי הוא והנאשם השני רצחו וזרקו את הגופה לבאר. הולכים לבאר ומוצאים את הגופה. אם לוקחים רק את העובדה שנמצאה גופה בבאר, אין בה כדי להעלות או להוריד מהנאשם).

תכליתה לשכנע באמיתות תוכן הראיה המאומתת. לעיתים ניתן להשתכנע שהראיה המאומתת תוכנה אמת גם אם אין ביכולתנו להוכיח שנקודה משנית בה (שאינה נוגעת ללב הסכסוך) היא נכונה.

אדם שמתאר פרט ייחודי בזירה שלא יכול היה לתאר אותו ללא היה בהתרחשות: דקרתי את המנוח בסכין, וטיפות דם שלו זלגו על הסלע האחורי שקרוב לפתח המערה. בשטח באמת רואים את הסלע עם טיפות דם עליו. הסלע עצמו לא מסבך את הנאשם, אך עובדה זו מאמתת את דברי הנאשם. יש הסתברות שדבריו נכונים. בעוד שאם הנאשם מספר אותו סיפור, ובזירה לא מוצאים כלום- חסרה התוספת שמאמתת את דבריו.

אמרת חוץ של נאשם- הפסיקה  דורשת ראיה מאמתת שנקראת דבר מה נוסף.

אמרת חוץ של עד- החוק דורש ראיה מאמתת שנקרא דבר לחיזוק.

** האימות חייב להיות דבר שאכן מוסרו לא יכול היה להיות מודע אלמלא היה עד או מעורב בביצוע. (בניגוד לתיאור של כיכר דיזינגוף- זהו דבר ידוע שכולם יכולים לומר..)

2. ראייה מסבכת – עצמאית, מפלילה או נוטה להפליל, נוגעת לנקודה שנויה במחלוקת. (לדוגמה: אם הרצח בוצע באמצעות סכין ובבאר יש טביעת אצבע של הנאשם על הסכין, זוהי ראייה מסבכת, משום שהיא קושרת אותו אל הסכין ואל השימוש שהוא עשה בסכין (בייחוד אם הסכין נעוצה עדיין בגופה). טביעת האצבע, לכשעצמה, אם נבודד אותה מסיפורו של הנאשם, לא מפלילה את הנאשם, אך היא בהחלט מסבכת אותו). אם הנאשם יסביר בהסבר הגיוני למה טביעת האצבע שלו שם, הוא לא יורשע. ודאי שראיה מסבכת יכולה לשמש גם לצורך אימות. אם היא נודעת לנקודה שאינה שנויה במחלוקת אז היא לא מסבכת. אגב, כל ראיה מאמתת לא מסבכת, אבל כל ראיה מסבכת גם מאמתת.

דבר מה נוסף

דבר מה נוסף מוצרך בהודאת חוץ של הנאשם. אין מרשיעים על פי הודיית חוץ של נאשם, אלא אם כן מצוי בחומר הראיות דבר מה נוסף, התומך באמיתות ההודיה. תוספת ראייתית זו היא יציר הפסיקה.

דבר מה נוסף נדרש להודיית חוץ של נאשם, להבדיל מהודאה בבית המשפט.

הלחצים העלולים לגרום להודאת שווא:

1. לחץ חיצוני: אמצעי פיתוי או כפיה – מוגן באמצעות ס’ 12 + הלכת יששכרוב. חוששים שהלחץ החיצוני יגרום להודיה לא להיות הודיית אמת, לכן אנו מחפשים משהו שיאמת אותה.
2. לחץ פנימי: מבנה אישיות מיוחד של האדם שהביא אותו להודות לשווא במעשה – דבר מה נוסף, שנועד להבטיח שאמרת החוץ איננה הודאת שווא גם כאשר אין לחצים חיצוניים. ייתכן שאדם מסר הודעתו מבלי שהופעלו עליו לחצים חיצוניים אלא מעצם המעמד (הובלתו למשטרה), לכן צריך אימות להודעתו.

** לדעת מודריק דבר מה נוסף זהו  בדיוק כמו דבר לחיזוק= ראיה מאמתת נוספת.

כיצד נבחנת הודאת נאשם?

1) היגיון פנימי – סימני האמת העולים מן ההודאה: האם האמירה קוהרנטית ובעלת היגיון פנימי או שהיא מלאה בסתירות פנימיות ובבלבולים? צריך להיזהר, שכן יכולה להיות הודאת אמת של אדם מבוהל או לא אינטליגנט שהיא מבולבלת וחסרת היגיון, אך היא בכל זאת תתברר כאמת. מצד שני, גם הודאה מושלמת מבחינת היגיון יכולה להיות שווא משום שיכול להיות שמישהו הכתיב למתוודה את תוכן ההתוודות שלו.

2) סימנים חיצוניים תומכים שמלמדים על אמיתות ההודאה – דבר מה נוסף.

השילוב בין השניים – אמרה הגיונית + דבר מה נוסף המאמת – מביא יותר להבטחה של תוצאה צודקת.

המטרה ב”דבר מה נוסף”: הדרישה ל”דבר מה נוסף” היא יציר הפסיקה. המטרה היא לסלק חששות של “לא היה ולא נברא”. למנוע מצב של הסתמכות על ראיה יחידה, במיוחד כאשר מדובר על עד, כלומר הסתמכות על עדות אנושית בלבד לצורך הרשעה. מדובר בתוספת שלא ניתן להימנע ממנה. (זו ראיה מאמתת ולא מסבכת)

דגשים: א. כאשר ישנה עדות/ראיה מפלילה ויש גם תוספת ראייתית מתאימה – זה לא משוואה שצד השני שלה הוא הרשעה. ביהמ”ש רשאי לתת אמון בגרסאות הנוגדות או להטיל ספק בראיות. אין דבר כזה מצב של הרשעה אוטומטית, אלא יש לביהמ”ש שק”ד. זה נכון אולי במצב של הודאה ע”י הנאשם עצמו ורק בעבירות מסוימות גם אז השופט חייב לוודא שההודאה נכונה.

ב. התוספות לא משליכות על מהימנותן של הראיות. הן נכנסות למסגרת ה”דיות”. כלומר אם התוספת עומדת במבחן הדיות: האם יש צורך בתוספת והאם התוספת מתאימה.

כפי שאמרנו, ישנם 3 סוגים של תוספות ראייתיות, כאשר התוספות “דבר מה נוסף” ו”דברי חיזוק” הן ראיות מאמתות, בעוד סיוע היא תוספת ראייתית מסבכת. כלומר “דבר מה נוסף” היא תוספת מאמתת להודיה עצמה. יודגש: מדובר בראיה מאמתת ולא מסבכת.

“מקבילית הכוחות”= מתקיים יחס הפוך בין משקלה הפנימי של ההודייה לבין משקל הדבר מה הנוסף הנדרש: ככל שהמשקל הפנימי של האמרה גדול יותר, כך המשקל הפנימי של “דבר מה נוסף” הנדרש יהיה קטן יותר ולהיפך.

הערה: הודאה אחת איננה יכולה לשמש דבר מה נוסף להודאה אחרת של אותו נאשם. כלומר לא משנה כמה פעמים אמר הנאשם שהוא מודה וגם לא משנה אם הוא הודה בפני גורמים שונים. עם זאת, אם מדובר בעדויות שונות שטעונות תוספת ראייתית לכשעצמן, הן יכולות לשמש כסיוע וחיזוק האחת לשנייה.

ייתכן שבמשפט יש את אמרת הנאשם ואמרת חוץ של העד (כי העד לא היה מוכן לחזור על גרסתו לכן השתמשו בס’ 10א), אז אמרת העד יכולה לשמש כדבר מה נוסף. (** החידוש הוא שהעד הוא אדם אחר- שאמרתו מאמתת את דברי הנאשם)

אמרת נאשם שנפסלה (בגלל שלא עברה את מבחני הקבילות)- נגד אותו נאשם היא לא יכולה לשמש כראיה!! (אחרת אין טעם בפסלות שלה..) אמרה זו יכולים להשתמש בה כנגד נאשם אחר במשפט- מגישים אותה ע”י ס’ 10(א) רבתי.

דבר מה נוסף – מבחנים בסיסיים

1) מבחן ידיעת הפרטים / מבחן הפרטים המוכמנים – אם המתוודה מתאר באמרתו פרטים שהוא לא יכול היה לדעת אותם אלמלא היה במקום, אזי שהתיאור (במידה והתיאור מוכח כאמת) יכול לשמש כדבר מה נוסף. לדוג’: אישה טוענת שאדם תקף אותה, לקח אותה לביתו ואנס אותה. האדם מכחיש כל קשר. היא אומרת שבביתו יש ציור מיוחד, מתארת את הציור ואומרת שהוא נמצא בדיוק מעל האח. הולכים לבית האדם ומוצאים שזה נכון. יש כאן “דבר מה נוסף”.

2) מבחן הזדמנות מיוחדת – אדם מתאר תיאור והתיאור מפליל אותו. כלומר, מהתוכן של התיאור נובע שהיתה לו הזדמנות לבצע את מעשה העבירה.  אם רק לקבוצת אנשים מסוימת הייתה הזדמנות לעשות מעשה מסוים- עצם ההזדמנות יכולה להוות דבר מה נוסף בעצם, התיאור ממקד אותו למצב בו היתה לו הזדמנות (במיוחד אם ההזדמנות היתה רק שלו(. דוג’: יצאה קבוצה של אנשים לטיול. אישה אומרת שמישהו מהקבוצה אנס אותה והיא לא יכולה לזהות מי זה. בחקירה, אדם אחד אומר שהוא אנס אותה ומתברר שהוא היה אחד מאנשי הקבוצה בטיול. כלומר היתה לו הזדמנות לאנוס אותה ולכן יש בזה “דבר מה נוסף”.

דוגמה נוספת: אדם שריגל לטובת מצרים, מסר את המידע ע”י השגריר של מצרים בספרד. יש ראיות שבמועדים בהם הוא טוען שמסר את המידע הוא היה בספרד וניגש לקונסוליה המצרית בספרד- ההזדמנות שלו היא דבר מה נוסף

3) מבחן השתלבות ההודיה במציאות – מבחן קשה מאוד – הוא חוזר אל ההיגיון הפנימי שיש באמרה. אם האמרה מספרת על דבר שהוא לא מציאותי אז נאמר כי הוא לא הגיוני מבחינה פנימית. אם ההודיה משתלבת עם המציאות, זה עולה כ”דבר מה נוסף” (נניח העובדות שהיו בפס”ד יוסף כהן נ’ מ”י). עד כמה מדובר בהודיה שמסתדרת עם המציאות. (טענת אונס- האם הייתה הפסקה בכנס, האם היה דשא, האם יש אפשרות ליפול.. ככל שהסיפור מורכב יותר כך קל יותר ע”י פרטים משניים לעלילה המרכזית שרק המעורבים יכלו לדעת אותו לאמת את הסיפור. כלומר, לבדוק פרטים שמאמתים את הסיפור)

דוגמאות למקרים וההתמודדות עימם לפי מה שלמדנו:

שניים נאשמים באותו משפט. הם מודים בחקירה ששניהם עשו זאת, אך מכחישים בבימ”ש. הוגשו 2 אמרות החוץ (כלומר עמדו במבחני ס’ 12). בפרשת ההגנה הנאשמים בוחרים שלא להעיד. התביעה מסכמת טענותיה ומבקשת להרשיע את הנאשמים עקב אמרות החוץ. צריך “דבר מה נוסף”. האם התביעה יכולה לומר שאמרת החוץ של הנאשם האחד תהווה דבר מה נוסף עבור הנאשם השני ולהיפך? ודאי שלא! – למדנו כי אמרת חוץ של נאשם היא רק נגד הנאשם ולא נגד אף אחד אחר…

אותו סיפור, רק שהפעם שמעון שותק בפרשת ההגנה וראובן עולה להעיד ומכחיש את אמרת החוץ שלו. מרגע שהוא עלה להעיד אפשר להשתמש ב-10א (בית המשפט רשאי להעדיף את האמרה על פני העדות). נמצא שאת שמעון השותק אפשר להרשיע – כי יש לנו גם את אמרת החוץ של ראובן. מה לגבי ראובן הפטפטן? אמנם אפשר להשתמש ב-10א כנגד הנאשם השני, אך לא ניתן להשתמש באמרת החוץ של הנאשם הראשון כתוספת ראייתית. נמצא שאין לנו תוספת ראייתית ולא נוכל להרשיע.

נזכור: כאשר יש הודאת חוץ של נאשם, אנו צריכים “דבר מה נוסף” כדי להרשיע אותו

** נאשם שהפליל את עצמו במשטרה, ובביהמ”ש הוא אומר שהוא לא אנס אבל כן מאשר בגרסתו פרטים מסוימים. הדברים שהוא אומר בעצמו הם אימות לאמרת החוץ שלו- מספיק להראות שבאופן כללי דבריו הם אמת. דבריו בביהמ”ש הם דבר מה נוסף.

דוגמאות מהפסיקה ל”דבר מה נוסף”:

שחזור אירוע- ניתן לראות בכך אמרה של הנאשם.

שקרים בעניין מהותי שהופרכו

כישלון טענת אליבי

ידיעת פרטים מוכמנים

התנהגות מפלילה ומסבכת (בריחה לדוג’)

הודאה בפרטים מהותיים במהלך דיון / הליכי מעצר

קיומה של ראיה עצמאית נוספת ומסבכת – ראיות נסיבתיות אשר אין די בכוחן המפליל כדי לשמש בסיס להרשעה או להוות ראיית סיוע, עשויות לספק את דרישת הדבר מה נוסף (למשל תפיסת מזוודת סמים אצל שותף לדבר עבירה).

זהות גרסאות – שני נאשמים מספרים בעדות סיפור זהה. העובדה הזו יכולה בנסיבות מסוימות לשמש כ”דבר מה נוסף”.

שתיקת נאשם

שתיקת הנאשם כדבר מה נוסף?

ס’ 162 לחוק סדר הדין הפלילי –  “הימנעות הנאשם מלהעיד עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה וכן סיוע לראיות התביעה במקום שדרוש להן סיוע …” .

לכאורה שתיקת נאשם יכולה לשמש חיזוק שהיא ראיה מאמתת, ויכולה אף לשמש סיוע- ראיה מסבכת, אזי קל וחומר שהיא יכולה להיות דבר מה נוסף.

לדעת מודריק דבר מה נוסף וחיזוק זה היינו הך מבחינת טיפוס הראיה, לכן שתיקת נאשם יכולה להוות דבר מה נוסף. (למרות שהמחוקק לא מתייחס במפורש לדבר מה נוסף)

בפס”ד מילשטיין קבעה השופטת ארבל תנאים מצטברים, במקרים חריגים, בהם אפשר יהיה לראות בשתיקה דבר מה נוסף להודאת חוץ של נאשם:

1. ביהמ”ש שוכנע ע”פ מבחן פנימי, שמדובר בהודאת אמת
2. ביהמ”ש שלל את האפשרות שהנאשם הודה מלחץ פנימי
3. אין אינדיקציות שהשתיקה בביהמ”ש נובעת מלחץ כלשהו

בנוסף, נקבע כי במידה והחקירות מוסרטות ומוקלטות, קיימת היכולת להתרשם האם תנאים 2+3 מתקיימים (מודריק לא מבין כיצד ניתן לעשות זאת), אך בכל מקרה יש לתת לביהמ”ש שיקול דעת רחב יותר גם במקרים בהם החקירה לא הוסרטה או צולמה.

(לקרוא רציו של ארבל (רוב) ואדמונד לוי (מיעוט)). שניהם מסכימים שניתן לראות בשתיקה כדבר מה נוסף, אם כי יש בכך בעייתיות. מדוע המחוקק מכיר בשתיקה כדבר לחיזוק, ואילו השופטים מתחבטים בהאם זה דבר לחיזוק?

דבר חיזוק מחזק ראיה חיצונית- מחוץ לאמרת הנאשם, בעוד שדבר מה נוסף בא לחזק את אמרת הנאשם. יוצא שהשתיקה שלו מחזקת את דבריו. היינו רוצים שהחיזוק יבוא ממקור חיצוני ולא מהנאשם, אך בסוף השופטים אומרים שבגלל וזו ראיה מאמתת בלבד, שתיקת נאשם יכולה לשמש כדבר מה נוסף.

סיוע

דרישת הסיוע שונה במהותה מדבר מה נוסף ודבר לחיזוק, שכן ראיית הסיוע היא מסבכת, או נוטה לסיבוך, בעוד האחרות – מאמתות.  הראיה מצביעה לכיוונו של הנאשם כאחראי למעשה המיוחס לו.

מאפייני הסיוע: (הראיה צריכה להיות)

א. ממקור נפרד ועצמאי – כלומר לא נסיק “סיוע” מראיה מסתייעת אלא אנו צריכים ראיה נפרדת. למשל: אמרת חוץ של הנאשם יכולה לשמש סיוע לעדותו של עד מדינה, אבל אם עד המדינה מסר את אותה עדות בשלושה משפטים נפרדים, עדות אחת שלו היא לא סיוע לעדות השנייה שלו, כי היא מאותו מקור. אם עד המדינה מבצע שיחזור של הפעולה בה הוא השתתף, גם השחזור הוא ראייה שנובעת מאותו מקור. עקביות בדברי עד לא יכולה לשמש סיוע.

ב. הראייה מסבכת או נוטה לסבך את הנאשם – מודריק לא מבין מהי ראיה ש”נוטה לסבך”. ראיה מסבכת – שיש בכוחה להצביע על הנאשם אישית כנושא באחריות לביצוע העבירה. למשל: עד שאומר בעדותו כי הבחין במקום ובזמן העבירה בדמות אדם הדומה לצלליתו של הנאשם – יהיה עד מסייע.

ג. הראיה מתייחסת לנקודה ממשית השנויה במחלוקת – אם מדובר באישום בשוד ואין מחלוקת שהיה שוד או איך הוא התרחש והמחלוקת היחידה היא מיהו השודד, אזי שהראיה המסייעת צריכה לסבך מישהו, כלומר הראיה המסייעת צריכה לגעת בשאלה שבמחלוקת.

מקרה של אונס סייעת רופא שיניים צבאי כשהנאשם הוא מפקד חיל הים. הייתה עדות של המתלוננת. הנאשם זוכה מפני שהייתה רק העדות שלה, והיה אפשר להוכיח רק פרטים בעדותה אבל לא היה סיוע לזהותו של המבצע. עשו ניסיונות- בדקו סימנים ברכב. עדותה אומתה לחלוטין פרט לזהות המבצע. היום עדות מתלוננת בעבירת מין מספיקה ולא צריך תוספת ראיתית. בזמנו של המקרה כן היה צריך תוספת. לכן אנסים מתוחכמים בזמנו הודו בקיום יחסי מין עם המתלוננת ורק כפרו בהסכמה. והיה צריך להוכיח את ההסכמה ולא את עצם קיום יחסי המין.

המקרים בהם נדרשת תוספת ראייתית של סיוע:

דרישה בחוק לתוספת ראייתית של סיוע קיימת בנוגע לעניינים הבאים:

1. סיוע לעדות שותף לעבירה שהוא עד מדינה – ס’ 54א(א) לפקודת הראיות. (עד 1982 – כל שותף לעבירה ולא רק עד מדינה). (שותף שאינו עד מדינה- יש צורך בחיזוק, ובעד מדינה רק סיוע)
2. סיוע לעדות קרבן לעבירת מין – רק עד שנת 1982. מאז קיימת רק חובת הנמקה, כלומר ביהמ”ש צריך לנמק למה הוא בוחר בעמדת המתלוננת בלבד.
3. סיוע לגבי עדות שקר – אין להרשיע בעבירה של עדות שקר על פי עדות יחידה אלא אם כן מצוי לצידה סיוע. יש דרישה לסיוע, פשוט הפסיקה עד 1982 לא בוטלה ע”י ס’ 54 א רבתי, ולכן הדרישה לסיוע נותרה.
4. סיוע לעדות קטין ללא שבועה – הרשעה על סמך עדות שנתן ילד טעונה סיוע (ס’ 11 לחוק הגנת ילדים).

עדות שותף עבירה שהוא עד מדינה

ס’ 54א(א) – שינוי בחוק וצמצום דרישת הסיוע לעדות של עד מדינה בלבד. כלומר, מאז שינוי החוק, דרישת הסיוע חלה אך ורק על עדות יחידה במשפט פלילי של שותף לעבירה שהינו עד מדינה. במילים אחרות, כאשר האישום נסמך על עדותו של עד מדינה, החוק דורש ראיה מסייעת (סיוע).

מיהו עד מדינה? תנאים מצטברים: 1) שותף לעבירה  2) מעיד מטעם התביעה  3) עדותו נמסרת לאחר שניתנה או הובטחה טובת הנאה.

נניח שבשלב כלשהו מתגלה כי יש עד רגיל לאותה עבירה. נקרא לעד זה ראובן. לפני העד היינו צריכים את עדותו של עד המדינה והיינו צריכים סיוע לעדות זו. משמצאנו את ראובן, אמנם יש סיוע לעדות עד המדינה, אך מצד שני אנו לא ממש צריכים את עד המדינה…

• ד”ר מודריק

“עד מדינה לשיטתו” – ע”פ 7450/01 אבו לטאף נ’ מ”י – מדובר על אדם שהסכים להעיד נגד שותפו לעבירה בתמורה להטבות כלשהן מהמשטרה. בינתיים, הוא “נופל בפח” ומוסר פרטים למדובב. בעת המשפט, עלה אותו אדם והעיד נגד שותפו לעבירה שהוא כמובן הנאשם. לאחר מכן, בא הסנגור ואמר כי עדותו של העד אינה מספקת משום שהוא עד מדינה לפי הפירוט לעיל. השופטת אמרה כי יכול להיות מצב בו אדם מאמין שהוא עד מדינה. היא אמנם אומרת כי במקרה דנן בוודאי שלא מדובר בעד מדינה, אך במידה וגורם שאיננו מוסמך להציע/לאשר למישהו להיות עד מדינה עושה זאת והאדם מוסר פרטים בתום לב ומתוך אמונה שיינתנו לו ההטבות, אזי שהוא אמנם לא עד מדינה, אך הוא “עד מדינה לשיטתו”. לגבי דרישת הסיוע – לא נדרש סיוע משום שלא מדובר באמת בעד מדינה, עם זאת, נדרוש תוספת ראייתית של ‘חיזוק’ חזקה יותר מאשר במקרים הרגילים (חיזוק גם ככה נדרש משום שמדובר בשותף לדבר עבירה). מיהו שותף? ברור כי מי שנחשב ל”מבצע עם אחר” הוא שותף. ברור גם כי מסייע גרידא איננו שותף. משדל מבחינה פורמאלית לא נחשב לשותף, אם כי לדעת מודריק הוא כן נחשב למשדל.

מה יכול לשמש כתוספת ראייתית של סיוע?

סיוע זה תמיד ראיה עצמאית, מסבכת, הנוגעת לשאלה הנוגעת למחלוקת. כל מה שרשום פה חייב לסבך.

• ראשית הודיה – ברור כי הודיה של הנאשם יכולה להיות לסיוע. הקטע הוא שראשית הודיה גם יכולה להיות לסיוע (ראשית הודיה – אמירות מסוג: אכלתי אותה, הסתבכתי).
• שתיקת הנאשם בבית המשפט – לפי ס’ 162 לחסד”פ. (שתיקה במהלך החקירה היא זכות יסוד ולכן לא יכולה להוות סיוע).
• שקרים של הנאשם בפרטים מהותיים המוכחים מתוך עדות אחרת (בכפוף לתנאים הבאים: השקר מהותי ולא בעניין פעוט ערך, השקרים נעשו בזדון מתוך כוונה להסתיר את האמת מביהמ”ש, השקר ברור וחד משמעי, השקר יוכח מעדות עצמאית ולא מהעדות הטענוה סיוע, השקר קשור אל העבירה שבה דנים).
• ידיעת פרטים מוכמנים (שוב, כל עוד הם מסבכים וכו’ כאמור לעיל) – פרטים שהעד יכול לדעת רק אם ביצע את העבירה (במקרה של שותף לעבירה) או נכח במקום (במקרים אחרים).
• מצב נפשי/מצב פיזי של קורבן העבירה – לדוג’: קיימת עדות המייחסת לנאשם את מעשה התקיפה. במידה ויש סימני חבלה על הנאשם, זה יכול לשמש כסיוע משום שהן מסבכות אותו. בנוסף, אם הנאשם טוען כי הוא קיים עם המתלוננת שיחה ברוח טובה אבל לאחר שהיא יצאה ממנו ראו אותה במצב נפשי לא טוב, זה יכול להיות סיוע (דוג’ – המתלוננת במשפט של קצב. ראו אותה יוצאת מחדרו המומה…).
• עדות הטעונה תוספת ראייתית של סיוע – עדות של עד מדינה הטעונה סיוע מסייעת לעדות אחרת של עד מדינה הטעונה סיוע. כלומר גם טענה הטעונה סיוע יכולה לשמש כסיוע (עדות של עד מדינה יכולה להוות סיוע לעדות של שותף אחר).

דבר לחיזוק

החיזוק הוא תוספת ראייתית מאמתת – כלומר תוספת הבאה לאמת את הדברים.

החיזוק לא צריך להתייחס לשאלה השנויה במחלוקת דווקא או לאישום. ואף לא צריך לסבך את הנאשם.

החיזוק הוא ראיה שנועדה לתמוך במהימנות הראיה העיקרית. משקלו של החיזוק הנדרש משתנה בהתאם לאמון הבסיסי שנותן ביהמ”ש בנותן האמרה שאליה צריכה להצטרף ראיית החיזוק.

המקרים בהם יידרש דבר לחיזוק

חקיקה

1. ס’ 54 א (א)– עדות שותף לדבר עבירה, לרבות מעורב בעסקת עבירה, טעונה חיזוק.
2. סעיף 10א (ד)– אמרת חוץ של עד שמוגשת במקום עדותו כשהוא מסרב או מתכחש להודעתו בבית המשפט גם מצריכה חיזוק.

שאלה: עד מדינה שכבר קיבל את טובת ההנאה שלו – אכזב (בעדותו על דוכן העדים, במקום להעיד על לוי הוא העיד על שמעון או שהוא בכלל מכחיש כל מעורבות במעשה) ומגישים את אמרת החוץ שלו לפי ס’ 10א. מה תהיה הדרישה לתוספת ראייתית?

תשובה: אמנם אנו משתמשים באמרת החוץ של העד, אך היא ניתנה כאשר הובטחה לו טובת הנאה ולכן העדות שלו היא עדות שדורשת סיוע משום שהחשש ממנו הוא גדול מאוד. אם אנו משתמשים באמרת החוץ שלו, אנו זקוקים לסיוע. מסקנה: בעד מדינה תמיד נצטרך סיוע, שכן באופן כללי לכל עדות של עד מדינה אנו צריכים סיוע וגם במקרה בו עד המדינה מאכזב, אנו רואים כי יש צורך בסיוע.

הערה חשובה: אם השותף מוסר גרסה במשטרה ורק אח”כ מבטיחים לו מעמד של עד מדינה וטובת הנאה – אם הוא מעיד במשפט, העדות שלו תהיה טעונה סיוע. אם הוא מאכזב, נגיש את גרסתו במשטרה (לפי 10א) ולא יהיה צורך בסיוע אלא רק בחיזוק, משום כשהוא מסר את הגרסה הוא עדיין לא היה עד מדינה.

3. ס’ 55– עדות קטין מתחת לגיל 12 כשהוא עצמו מעיד בבית המשפט.
4. ממחברת תשס”ח – הרשעה על סמך עדות יחידה של קטין נפגע עבירות מין.

עדות קורבן עבירת מין

ס’ 54א(ב): “הרשיע בית המשפט במשפט על עבירה לפי סימן ה’ לפרק י’ לחוק העונשין על פי עדות יחידה של הנפגע, יפרט בהכרעת הדין מה הניע אותו להסתפק בעדות זו…”

בוטלה דרישת סיוע – במקומה נכנסה “חובת הנמקה”, כלומר על ביהמ”ש לפרט בהכרעת הדין מה הניע אותו לסמוך על עדות הקורבן כעדות יחידה.

אישום בעבירה של עדות שקר

ס’ 54א אינו מתייחס לדרישת הסיוע המסורתית במקרה של עדות יחידה כבסיס להרשעה בעבירה של עדות שקר. מכאן, שההלכה הפסוקה המסורתית נשארת כמות שהיא, כלומר: אין להרשיע בעבירה של עדות שקר על פי עדות יחידה, אלא אם כן מצוי לצידה סיוע.

עדות קטינים

א. קטין המעיד בעצמו – כתלות בגיל הקטין:

• הקטין מעל גיל 12 (גיל האחריות הפלילית) – דינו כדין בגיר. לא נדרשת לעדותו תוספת כלשהי מחמת גילו.
• הקטין מתחת לגיל 12 – לפי סעיף 55 לפקודת הראיות, לא יורשע הנאשם על פי עדותו היחידה אלא אם יש בחומר הראיות דבר לחיזוקה.

ב. קטין המעיד באמצעות חוקר נוער

לפי החוק לתיקון דיני ראיות (הגנת ילדים) 1955, ישנם מצבים מסוימים בהם ניתן להגיש עדות של ילד עד גיל 14 שנמסרה לחוקר ילדים במקום עדות בביהמ”ש (דנו בכך בהרחבה בשיעורים הראשונים).

המצבים הם:

1) עדות ילדים בהקשר לעבירות מין כלפיהם או שהם עדים להן

2) עבירות תקיפה כלפיהם או שהם עדים להם  
3) עבירות אלימות בתוך המשפחה או הזנחה של ההורים כלפיהם או שהם עדים להם.

• אמרת החוץ של הילד שניתנה בפני חוקר ילדים במקום עדות הילד בבימ”ש דרושה תוספת סיוע.
• ילד המעיד ברשות החוקר (כלומר החוקר מאשר שהוא יעיד):

1) עד גיל 12 – נדרש חיזוק.

2) מעל גיל 12 – ללא תוספת.

קטין שנחקר על ידי חוקר ילדים ומעיד בבית המשפט בעצמו הוא כמו עד קטין ובמקום שעדותו עומדת כראיה יחידה בבסיס ההרשעה היא טעונה דבר לחיזוק.

מה יכול לשמש דבר לחיזוק?

1) מה שיכול להוות סיוע – בוודאי כל דבר שמהווה סיוע יכול להוות חיזוק.

2) כל פרט עובדתי שמגביר את מהימנות דברי העד.

3) הימנעות הנאשם מלהשיב לאשמה – ס’ 152 לחסד”פ (כלומר בפתח המשפט מקריאים בפניו את כתב האישום והוא שותק ולא רוצה להגיד  שתיקה זו של הנאשם במשפט מהווה חיזוק).

4) הימנעות הנאשם מלהעיד במשפט יכולה לשמש כחיזוק – ס’ 162 לחסד”פ. סעיף זה יכול להוות גם כסיוע במידה והוא נחוץ וגם כחיזוק. כלומר, הימנעות הנאשם מלהעיד היא גם ראיה מחזקת וגם ראיה מסבכת.

5) ראיה שלה נדרש חיזוק (מפורט לעיל) יכולה לשמש חיזוק לראיה אחרת הדרושה חיזוק.

6) סירוב חשוד לביצוע חיפוש בגופו – ס’ 11(א) לחסד”פ.

7) סירוב חשוד להשתתף במסדר זיהוי או בהליך חקירתי אחר, או סירוב לבצע בדיקות וכו’.

8) ידיעת פרטים מוכמנים ומסבכים ביחס למעשה העבירה.

9) ממחברת תשס”ח – עדות הטעונה תוספת – תוכל לשמש בעצמה כחיזוק. למשל: אמרת חוץ בכתב של עד לפי ס’ 10א לפקודת הראיות.

סיכום- תוספת ראייתית:

התוספת הראייתית עולה רק בעדות אנושית שאין לה תימוכין. יש חשש לטעויות כאשר יש רק עדות יחידה, וההסתברות לטעות פוחתת כאשר יש יותר עדויות. במשפט פלילי בו נטל השכנוע גבוהה (יותר מאזרחי) הדין אומר שכשמדובר בראיות בעיתיות מטבע בריאתן נדרשת תוספת ראייתית:

א. אמרת חוץ של נאשם– מצב בו אדם מפליל את עצמו. כאשר ההודאה נעשתה מחוץ לכותלי ביהמ”ש, ביהמ”ש לא יודעת האם ההודעה הייתה חופשית ומרצון מבחינת התנאים החיצוניים והפנימיים – כי ביהמ”ש לא מודע לנסיבות שאפפו את ההודאה. הדין, כאן זו הפסיקה אומר שצריך דבר מה נוסף.

ב. עדות שותף לדבר עבירה– הדין ולא הפסיקה (ס’ 54 א רבתי) אומר כדי לבסס הרשעה על עדות שותף צריכה ראיה מחזקת (מאמתת). שותף שהוא עד מדינה הקושי הוא גדול יותר ולכן הדין מבקש סיוע (ראיה מסבכת).

ג. אמרת חוץ של עד– עדותו של העד מחוץ לכותלי ביהמ”ש. זוהי לא עדות המושמעת באוזני ביהמ”ש (יש דרישות- שהעד יעלה על דוכן העדים לחקירה..) ובכל זאת יש עדות בכתב  בלבד (עדות אילמת- הכתב לא מדבר). הדין דורש ראיה מחזקת.

ד. עדות קטינים– ילדים מתחת לגיל 12 הם עדים כשרים, אבל יש בעייתיות בעדותם כי בכל זאת הם ילדים (מפרשים לא נכון עובדות, מחשבות ילדותיות). ילד עד גיל 14 שנחקר לגבי עבירות מסוימות (אלימות, עבירות מין, עבירות במשפחה) עדותו מותנית ברשות של חוקר ילדים. אם הילד אינו מורשה להעיד, לפי החוק לתיקון דיני ראיות (עדויות ילדים) אמרת החוץ של הילד לחוקר קבילה! ולכם המחוקק אומר שיש צורך בסיוע.

בגילאים 12-14: יש שני מצבים- א. חוקר הילדים לא הרשה לילד להעיד, ומגישים את אמרת החוץ (הקלטת) בתוספת של סיוע. ב. חוקר הילדים הרשה את עדותו של הילד- לא צריך תוספת ראייתית, כי הוא מעל גיל 12 והוא מעיד בביהמ”ש. (לא צריך שום תוספת ראייתית מעל גיל 12 ומעלה לילד שמעיד בביהמ”ש).

אם לא מופיע בפני ביהמ”ש העדות החיה של הילד (משהו שלא ניתן לחקור- אין חקירה נגדית) רק אז עולה שאלה של תוספת ראייתית. ובמקרה של ילד צריך סיוע. ילד מתחת לגיל 12 גם העדות החיה שלו מצריכה תוספת מסוג של חיזוק.

למבחן לא צריך לדעת על מגבלות עדות של חוק אנשים עם מוגבלויות.

ה. דרישה לסיוע כאשר מדובר בעדות יחידה בעבירה של עדות שקר– לפי חוק העונשין. בעדויות שקר יכול להיווצר מעגל שוטה: ביהמ”ש מרשיע על סמך עדות של עד האומר שעדות הנאשם היא שקר. יש שני אנשים שאומרים דברים מנוגדים.

ו. שתיקת הנאשם המקום מענה לכתב האישום– במקום לענות או לכפור בכתב האישום. השתיקה יכולה לשמש חיזוק לטענות התביעה. (הנאשמים לרוב אומרים שהם לא מודים כדי לא לחזק את התביעה, ואז מנסים להגיע להסדר טיעון עם הפרקליטות)

חיזוק + דבר מה נוסף– תוספת ראייתית מאמתת. לא חייבת לגעת בראיה שנויה במחלוקת. (בד”כ מה שיכול להיות דבר לחיזוק יכול להיות גם דבר מה נוסף) ההבחנה ביניהם מתקיימת בהקשר לשתיקת הנאשם במשפט. ס’ 162 : נאשם ששותק זהסת יכול לשמש כחיזוק, וקצת יותר בעייתי שהשתיקה תשמש כדבר מה נוסף- כי שתיקתו צריכה לשמש כדבר מה נוסף לאמרת החוץ שלו והרי אמרנו שאמרה היא לא דבר מה נוסף לאמרה שנייה של אותו נאשם (לזכור כי כאשר זה שני נאשמים שונים- אמרה של אחד יכולה לשמש דבר מה נוסף לאמרה של אחר). לפי פס”ד מילשטיין שתיקה בביהמ”ש היום, יכולה לשמש דבר מה נוסף. ≠ סיוע– תוספת ראייתית מסבכת. הסיוע צריך לבוא ממקור חיצוני לעדות המסתייעת, הוא צריך לעסוק בנקודה שנויה במחלוקת.

דבר מה נוסף – מבחנים בסיסיים

1) מבחן ידיעת הפרטים / מבחן הפרטים המוכמנים – אם המתוודה מתאר באמרתו פרטים שהוא לא יכול היה לדעת אותם אלמלא היה במקום, אזי שהתיאור (במידה והתיאור מוכח כאמת) יכול לשמש כדבר מה נוסף. לדוג’: אישה טוענת שאדם תקף אותה, לקח אותה לביתו ואנס אותה. האדם מכחיש כל קשר. היא אומרת שבביתו יש ציור מיוחד, מתארת את הציור ואומרת שהוא נמצא בדיוק מעל האח. הולכים לבית האדם ומוצאים שזה נכון. יש כאן “דבר מה נוסף”.

2) מבחן הזדמנות מיוחדת – אדם מתאר תיאור והתיאור מפליל אותו. כלומר, מהתוכן של התיאור נובע שהיתה לו הזדמנות לבצע את מעשה העבירה.  אם רק לקבוצת אנשים מסוימת הייתה הזדמנות לעשות מעשה מסוים- עצם ההזדמנות יכולה להוות דבר מה נוסף בעצם, התיאור ממקד אותו למצב בו היתה לו הזדמנות (במיוחד אם ההזדמנות היתה רק שלו(. דוג’: יצאה קבוצה של אנשים לטיול. אישה אומרת שמישהו מהקבוצה אנס אותה והיא לא יכולה לזהות מי זה. בחקירה, אדם אחד אומר שהוא אנס אותה ומתברר שהוא היה אחד מאנשי הקבוצה בטיול. כלומר היתה לו הזדמנות לאנוס אותה ולכן יש בזה “דבר מה נוסף”.

דוגמה נוספת: אדם שריגל לטובת מצרים, מסר את המידע ע”י השגריר של מצרים בספרד. יש ראיות שבמועדים בהם הוא טוען שמסר את המידע הוא היה בספרד וניגש לקונסוליה המצרית בספרד- ההזדמנות שלו היא דבר מה נוסף

3) מבחן השתלבות ההודיה במציאות – מבחן קשה מאוד – הוא חוזר אל ההיגיון הפנימי שיש באמרה. אם האמרה מספרת על דבר שהוא לא מציאותי אז נאמר כי הוא לא הגיוני מבחינה פנימית. אם ההודיה משתלבת עם המציאות, זה עולה כ”דבר מה נוסף” (נניח העובדות שהיו בפס”ד יוסף כהן נ’ מ”י). עד כמה מדובר בהודיה שמסתדרת עם המציאות. (טענת אונס- האם הייתה הפסקה בכנס, האם היה דשא, האם יש אפשרות ליפול.. ככל שהסיפור מורכב יותר כך קל יותר ע”י פרטים משניים לעלילה המרכזית שרק המעורבים יכלו לדעת אותו לאמת את הסיפור. כלומר, לבדוק פרטים שמאמתים את הסיפור)