מסכמת: יעל גולדמן.

תרגול סד”פ

מתרגל: אורי גולדשטיין

19.3.2012 (שיעור מס’ 1)

מבוא: ההליך הפלילי מתחיל בחקירה, שהיא תולדה של תלונה או שלמשטרה נודע על עבירה. הגוף החוקר הוא המשטרה (אבל לא רק, ישנם נוספים כגון: הרשות להגבלים עסקיים או הרשות לניירות ערך). תפקידו של הגוף החוקר הוא לאסוף ראיות, לגלות את האמת. הדרכים העומדות בפני הגוף החוקר הן: תשאול, מעקבים וכדומה.

בשלב החקירה, לגוף התובע בדר”כ אין נגיעה, אבל ישנם חריגים במיוחד בתיקים מורכבים במיוחד, כאשר יש אינטרס ציבורי. במקרים אלו ממנים פרקליט מלווה כבר בשלב החקירה. תפקידו לבדוק את חוקיות הדרך: הפרקליטות מצמידה למשטרה את הפרקליט המלווה על מנת שתיקים לא יפלו בגלל שיטות חקירה לא חוקיות.

המשטרה מעבירה את חומר החקירה לתובע, והוא זה שצריך להחליט האם להגיש כתב אישום או לא.

המדינה היא המנהלת את ההליכים הפליליים (סעיף 1 לסד”פ, נוסח משולב). בשנים האחרונות נראה כי מעמדם של נפגעי העבירה גדל (חוק זכויות נפגעי עבירה), אך למרות שלקורבנות יש כיום דריסת רגל בהליך, אין להם היכולת לקבוע מה יעשה בהליך (האם יגיעו להסדר טיעון, או כיצד יראה ההסדר), לתובע יש יכולת לסטות מרצון הנפגע. למשל: מתלוננת (אישה מוכה) לא רוצה לנהל הליך, למרות זאת המשטרה יכולה להמשיך לחקור. יכול להיות גם להיפך: המתלונן רוצה בהליך ויש ראיות, אך התיק נסגר בשל חוסר עניין לציבור.

חוסר עניין לציבור – אין אינטרס ציבורי. הנזק מניהול ההליך הפלילי גדול מהתועלת. כמו כן, תיקים נסגרים מחוסר עניין לציבור כאשר החשוד החל בתהליכי שיקום, וניהול ההליך יכול לגרום לשיבוש הליך השיקום, במיוחד כאשר העבירה היא חד פעמית וקלת ערך.

קובלנה – על פי סעיף 11 לחסד”פ – המדינה היא המאשימה, אך יש חריג לכלל והוא מוסד הקובלנה שמעוגן בסעיפים 68-73 לחסד”פ. קובלנה היא מסלול מקביל לכתב אישום. ישנם מקרים בהם ההליך הפלילי המתנהל בבית המשפט, מתנהל על ידי הקורבן ולא על ידי המדינה. הקורבן מגיש את כתב האישום המכונה “קובלנה”. קובלנה אינה רלוונטית במקרים של אונס או רצח, אלא במקרים בעלי אופי אזרחי: עבירות על חוק הגנת הפרטיות, סימני מסחר וכדומה.

התובע במשפט הפלילי (נושא ד(1) בסילבוס):

ס’ 12 לחסד”פ מגדיר לנו שלוש קבוצות של תובעים:

1. מוגדר בסעיף 12(א)(1)(א) – סעיף זה קובע את הסמכות של הפרקליטות ומכיל את פרקליטות המדינה ופרקליטות המחוז. ההבדל: פרקליטות המדינה מופיעה בעליון (בהליכי ערעור, בג”צים, בקשות ערעור פלילי). פרקליטות המחוז (קיימים 5 מחוזות) מופיעה בשלום ובמחוזי. התובעים מוסמכים להופיע בכל בית משפט, ללא הגבלה על עבירות מסוימות.
2. סעיף 12(א)(1)(ב) – תובע מכוח ייפוי כוח של היועמ”ש. דוגמה: תובעים לפי חוק איכות הסביבה, תובעים בעבירות מע”מ. בייפוי הכוח שנותן היועמ”ש לאותה קבוצה, תהיה מגבלה על בתי המשפט שיכולים אותם התובעים להופיע בהם, ועל מה (למשל: התובע יכול להופיע בבתי משפט בפתח תקווה, בעבירות מס). חשוב לשים לב – אם במבחן מצוין שיש תובע, צריך לבדוק מי הוא – האם היה מוסמך להגיש כתב תביעה או לא.
3. סעיף 12(א)(2) – תובע מכוח ייפוי כוח של מפכ”ל המשטרה. הרוב המכריע של התיקים בישראל אינם מנוהלים על ידי הפרקליטות אלא על ידי התובעים המשטרתיים. תובעים אלו הם שוטרים לכל דבר ועניין המבצעים תפקיד של עו”ד. כיום, כל התובעים המשטרתיים הם עורכי דין (בעבר לא כולם היו עו”ד). קבוצה זו מופיעה בבתי משפט השלום, אך יש גם תיקים בהם הם מופיעים במחוזי.

הערה: בקשה למעצר עד תום הליכים תוגש לאחר הגשת כתב אישום, ותמיד תוגש באותה ערכאה שבה יוגש כתב האישום. בקשה למעצר ימים תוגש לפני כתב אישום. הסמכות לדון במעצר ימים תהיה תמיד לבית משפט השלום, לא משנה לעניין איזו עבירה. התובע המשטרתי יופיע במחוזי, כאשר הגיש ערר על בקשה, למחוזי.

ערר הוא ערעור על החלטת ביניים. במשפט הפלילי, הכלל הוא, שאין ערעורים על החלטות ביניים, הערעור הוא על פסק הדין כולו (דוגמה: אם נוהל משפט זוטא, ובית המשפט קבע החלטה, לא ניתן לערער עליה במהלך המשפט, אלא לערער על ההחלטה בסוף המשפט). יחד עם זאת, ישנו חריג לכלל: במקרים שבהם הנאשר סבור שלא הוגש לו כל חומר החקירה, פסלות שופט, מעצרים. (מקרה נוסף שמשתמשים בערר, נגד התביעה: כאשר התביעה מחליטה לסגור תיק של פלוני בגלל חוסר ראיות, אבל הוא צריך תעודת יושר ולכן דורש שיסגרו את התיק מחוסר אשמה).

ישנה קבוצה רביעית של תובעים שאינה מנויה בסעיף 12, אך ניתן ללמוד עליה מסעיף 241. למשל: חוק השיפוט הצבאי מסמיך תובעים צבאיים לנהל הליכים בצבא – העובדה שהם אינם מנויים בסעיף 12 אינה גורעת מסמכותם.

ההבחנה בין שתי הקבוצות העיקריות של ההליך הפלילי: הפרקליטות והתביעה המשטרתית

סמכויות: 90% מהתיקים מנוהלים על ידי התביעה המשטרתית.

עד לפני שנה וחצי המצב היה פשוט: חומר חקירה בעבירות פשע הועבר מהגוף החוקר (לרוב, המשטרה) לפרקליטות, ואילו חומר חקירה של חטאים ועוונות הועבר לתביעה המשטרתית.

לפני שנה וחצי נעשה תיקון 62 (שאינו מופיע בקובץ החקיקה של 2011, ולכן חשוב להגיע למבחן עם קובץ החקיקה של 2012).

[הערה: על פי סעיף 24 לחוק העונשין:

• פשעים – עבירות שמאסרן מעל 3 שנים.
• עוונות – מעל 3 חודשים, אך לא עולה על 3 שנים.
• חטאים – העונש לא עולה על 3 חודשים.

למשל: גרם מוות ברשלנות היא עד 3 שנות מאסר, ולכן נופלת לקטגוריה של עוון.]

למרות האמור לעיל, התפתחה פרקטיקה שבה קיימת אבחנה בין מי שמוסמך להחליט על הגשת כתב האישום, ובין מי שמוסמך לנהל את ההליך הפלילי בבית המשפט. הפרקטיקה לפני התיקון הייתה ביחס לתיקי פשע שהתנהלו בבית משפט השלום. ביחס לתיקים הללו, הסמכות להחליט אם להגיש כתב אישום או לא, הייתה אך ורק לפרקליטות. מדוע? משום שבעבירות פשע, רק הפרקליטות קיבלה את חומר החקירה, ומכוח זה הייתה לה הסמכות להחליט אם להגיש כתב אישום. אולם מבחינת הסמכות לניהול ההליך בפועל: הייתה לתביעה המשטרתית סמכות גם בעבירות פשע לפי תקנה 2 לתקנות סד”פ (כשירות תובע וסמכויותיו) – תובע משטרתי מוסמך לייצג בכל התיקים שנידונים בבית משפט השלום. כלומר: הפרקליטות מחליטה אם לנהל את ההליך, אבל מי שהיה מנהל את ההליך בפועל (מזמנת עדים, חוקרת, מבקשת לעצור) – התביעה המשטרתית.

השינויים שיצר תיקון 62:

1. האחדה של סמכויות – לפיה, הסמכות האם להחליט אם להגיש כתב אישום והסמכות לנהל את ההליך, באות יחד ונתונות לאותו הגוף. בתיקים שהתביעה המשטרתית יכולה לנהל את ההליך, היא יכולה גם להחליט אם להגיש כתב אישום.
2. חלוקה מהותית בין סמכויות הפרקליטות לסמכויות התביעה – הפרקליטות מטפלת בתיקים המורכבים, והתביעה המשטרתית בתיקים הפשוטים. למשל: אם מדובר בעבירות פשע שאינן חמורות. אחזקת סמים לשימוש עצמי היא עבירת פשע, אך היא עבירה פשוטה לעומת המרדה או הפרת אמונים שהן עבירות מסובכות שאינן פשע.

דוגמה: בעבירות סמים יש:

1. סחר – 20 שנות מאסר.
2. אחזקה שלא לשימוש עצמי
3. אחזקה לשימוש עצמי

בין אחזקה שלא לשימוש ואחזקה לשימוש אין יותר מידי הבדל מבחינת החומרה. מדובר בתיקים שמטפלים בהם עורכי דין זוטרים והם לא תיקים מסובכים כלל. לעומת זאת, עבירות המרדה הן עבירות מיוחדות, שלעיתים היועמ”ש צריך לאשר את הגשת כתב האישום, משום שמדובר בפגיעה בחופש הביטוי.

המחוקק בעצם אומר, שקיימות עבירות פשע שאינן חמורות כמו אחזקת סם לשימוש עצמי, ואז לא צריך תובע מהפרקליטות. לעומת עבירות שאינן פשע שהינן מורכבות – החלוקה היא מהותית.

כאשר במבחן או בפרקטיקה, כאשר מקבלים כתב אישום יש לבדוק את העבירה. לבדוק בסעיף 12 ובסעיף 60, האם לתובע יש סמכות לטפל באותה העבירה.

בש”פ 9195/10 קובר נ’ מ”י – בתקופת שביתת הפרקליטים. כתב אישום הוגש על ידי התביעה המשטרתית, למרות שהיה אמור להיות מוגש על ידי הפרקליטות. אדם החזיק קוקאין במשקל של 39 ג’. החוק קובע שהתביעה המשטרתית מוסמכת לייצג באותה העבירה, אבל רק אם משקל הסם לא עולה על 20 ג’, ולכן התיק היה אמור ללכת לפרקליטות, אך הפרקליטות הייתה בשביתה, ולכן התביעה הגישה את כתב האישום.

נשאלה השאלה, מהי משמעות הפגם הנ”ל? סעיף 60 ו’ לחסד”פ שחוקק במסגרת תיקון 62, קובע שטיפול בחומר חקירה בידי פרקליט או תובע שלא על פי חלוקת הטיפול הקבועה בסעיף זה, אין בו כשלעצמו כדי לפסול הליך פלילי.

באותו המקרה, הסנגור העלה טענה יפה: הוא טען, שניסוח הסעיף לא מונע מאיתנו לקבוע שהפגם בסמכות התובע יכול להוביל לבטלות ההליך. הוא טען שסעיף 60 ו’ מדבר על מקרה שהתובע הגיש בשגגה את כתב האישום, ולא מדובר על מצב שבו למרות שהתובע יודע שאין לו סמכות, הוא מגיש את כתב האישום (אין תום לב).

כאשר בוחנים את פעולות הרשות, יש לבחון את תום לב הרשות. אם מדובר בפגם שנעשה בתום לב, אז לא ניתן לומר שכל ההליך בטל, אולם אם הפעולה נעשתה ביודעין ובניגוד לדין, ניתן לבטל את ההליך.

גם בעניין דוקטרינת יששכרוב: אם התביעה משתמשת באמצעים פסולים: לא אומרת לנאשם שיש לו זכות לשתוק, או להיוועץ בעו”ד – אז בודקים אם זה נעשה בתום לב (נניח שמדובר בחוקר חדש), או שזה נעשה במכוון (ואז ניתן לפסול את הראיה).

הערה: בסעיף רשום “אין בו כשלעצמו כדי לפסול” – ומכך אנו למדים שיש מקרים שניתן לפסול, ויש מקרים שלא. לכן הטענה של עורך הדין היא טענה יפה.

בית המשפט קבע: סעיף 60 ו’ לא מונע מצבים של ביטול כתב האישום בנסיבות שבהן התובע לא מוסמך. מאידך, אין מקום לבטל את כתב האישום משום שעוצמת הפגם שנפלה באותו המקרה, היא לא גבוהה.

שיקולים לקביעת עוצמת הפגם:

1. העבירה, על נסיבותיה, אינה זרה לתובע המשטרתי. הרי התובע מוסמך להגיש עד 20 ג’, והגיש על 39 (כמות קצת יותר גדולה) – התובע לא הגיש על “סחר”.
2. בית המשפט לא התרשם שמדובר במדיניות כללית של התביעה המשטרתית, ויש כאן ניסיון מובנה של מערכת התביעה המשטרתית להציל את הפרקליטות בגלל התביעה: שכל עוד הפרקליטות שובתת, הם יגישו במקומה את כתבי האישום.

בית המשפט רומז, שאילו היה רואה שיש מדיניות כללית, הוא היה מבטל את כתב האישום.

איזו דוקטרינה הוחלה בפסק דין זה? במשפט המנהלי ישנן שתי דוקטרינות: בטלות מוחלטת (אם הרשות המנהלית נתפסה בפגם, אז המשמעות של הפגם תהיה ביטול של הפעולה. למשל: אם לא ניתנה זכות טיעון, וניתנה החלטה בלי שמירה על כללי צדק טבעי – ההחלטה תבוטל). הדוקטרינה הזו די חלפה מהעולם, וכיום שולטת דוקטרינת הבטלות יחסית (פס”ד יששכרוב) – צריך להבחין אם נפל פגם, ומה המשמעות שלו. לא כל פגם יוביל לבטלות של מעשה הרשות. דוגמה: בעניין קובר, בית המשפט אומר שאכן יש כאן פגם, אבל דיון בנפקות הפגם: האם הייתה פעילות בחוסר ת”ל, האם מדובר במקרה חריג, ואז בית המשפט מחליט שלא לבטל את כתב האישום. גם בטלות יחסית יכולה להוביל לבטלות המעשה!

מעמד היועץ המשפטי לממשלה

היועמ”ש עומד בראש מערכת התביעה. בפסיקה, בפרשת אדרת אהרון ופרשת שדות שמופיעות בסילבוס עלתה השאלה: האם הסמכה של חוק מסוים (באותו המקרה: חוק התכנון והבניה), שניתנה לתובע שהוא לא מהפרקליטות, גורעת מסמכותו של היועמ”ש ונציגיו לנהל גם כן הליכים?

באותו המקרה דובר על תובע מהפרקליטות שהגיש כתב אישום על עבירות לפי חוק התכנון והבניה. חוק זה קובע שהסמכות להגשת כתב אישום נתונה לוועדת התו”ב. השאלה: האם לתובעים מהפרקליטות יש סמכות מקבילה לסמכותו של התובע מוועדת התו”ב, למרות שהחוק לא מגדיר אותם כבעלי סמכות?

הפרקליטות היא נציגה של היועמ”ש, ולכן הם מוסמכים להגיש כתב אישום על כל העבירות, גם אם יש תובע אחר שמוסמך לנהל אותו.

הערה למבחן: אין נתבעים במשפט הפלילי, יש נאשם או חשוד – אין תביעה אלא הגשת כתב אישום.

השלמת חקירה וסגירת תיקים

עבודתו של התובע: ההליך מתחיל בחקירה. גוף החקירה מעביר את החומר לתובע, והוא זה שיחליט אם להגיש כתב אישום. כאשר התובע סבור שיש סיכוי סביר להרשעה, הוא יגיש כתב אישום, זולת מקרים שבהם הוא סבור שבהם אין עניין לציבור. אם התובע סבור שיש ספק לגבי האשמה של החשוד, אין מספיק ראיות ולכן אין סיכוי סביר להרשעה – התובע יסגור את התיק מחוסר ראיות. סעיף 62 לחסד”פ.

אילו התובע בחן את חומר החקירה, ומגיע למסקנה שאין ספק בדבר חפותו של החשוד, במובן הזה שאין ראיות נגד החשוד, הוא יסגור את התיק מחוסר אשמה. סעיף 62 קובע שתיק כזה ימחק מהרישום הפלילי (בתיקי המשטרה זה יופיע “נמחק” אבל זה עדיין מופיע).

לקראת התרגול הקרוב אבקשכם לקרוא את חומרי החובה המופיעים תחת נושא ה.1. לסילבוס (הנושא הוא “כתב האישום”), והם: א. סעיפים 60א, 85, 94-91א לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ”ב-1982 ב. ע”פ 172/82 אטיאס נ’ מ”י פ”ד לו(3) 22, פסקאות 1-3 לפסק דינו של השופט ברק. ג. ע”פ 10189/02 פלוני נ’ מדינת ישראל, פסקאות 10-8 לפסק-הדין של השופט גרוניס.

26.3.2012 (שיעור 2)

המשך נושא: תובע בהליך הפלילי.

בשיעור הקודם דיברנו על מצב שבו תובע מקבל חומר חקירה, ומחליט מה לעשות איתו: להגיש כתב אישום או לסגור את התיק (חוסר ראיות, חוסר עניין לציבור או חוסר אשמה).

אפשרות נוספת היא האפשרות שמנויה בסעיף 61 לחסד”פ – השלמת חומר חקירה. על פי סעיף זה, תובע שקיבל את חומר החקירה, מבקש מהגוף החוקר לבצע פעולות חקירה נוספת: לערוך עימות בין עדים, לחקור עד מסוים, כדי שחומר החקירה יהיה “מוצק” יותר. בפרקטיקה תובעים משתמשים בכלי הזה רבות, כי הגוף החוקר אינו מורכב ממשפטנים (השוטרים אינם עורכי דין, וחסרים את רמת הבקיאות הדרושה על מנת להרשיע).

כאשר התובע מקבל חזרה את השלמות החקירה, הוא אמור להחליט האם יש מספיק ראיות להגשת כתב אישום או האם לסגור את התיק (ובאיזו עילה).

כאשר תובע סוגר את תיק החקירה, עליו לעשות שני דברים:

1. הודעה לחשוד שהתיק נגדו נסגר. לפי סעיף 62 לחסד”פ, לחשוד יש את הזכות להגיש ערר אם התיק נסגר בעילת חוסר ראיות או חוסר עניין לציבור – ולא בעילה של חוסר אשמה. כלומר: סגירה בעילה של חוסר אשמה אינה גוררת רישום פלילי, ולכן אם החשוד מרגיש שנעשה לו עוול ברגע שסגרו את התיק בעילה אחרת – הוא יכול להגיש ערר בנושא.
2. הודעה למתלונן. (בדואר בדר”כ. בתיקים מסוימים, למשל: בתיקים של עבירות מין, התביעה לא תודיע למתלונן בעקיפין אלא יתקשרו אליו. לרוב במקרים כאלו, מכיוון שהתביעה מזמנת את המתלונן או המתלוננת – נוצר קשר אישי. התביעה רגישה במקרים אלו). סעיף 63 לחסד”פ.

למתלונן, לפי סעיף 64 לחסד”פ יש זכות להגיש ערר לרשות המנהלית. כלומר: אם התביעה המשטרתית סגרה את התיק, אז למתלונן יש הזכות להגיש ערר לפרקליטות. הערר יוגש לסמכות גבוהה יותר: אם התביעה המשטרתית סגרה את התיק, אז הערר יוגש לפרקליט המחוז. אם פרקליט המחוז סגר את התיק, הערר יהיה לפרקליט המדינה.

אם המתלונן הגיש ערר, ולמרות זאת התביעה החליטה שלא לנהל הליכים מול מי שפגע בו (הערר נדחה) אילו הליכים נוספים יש לרשות המתלונן, על מנת “להחיות” את התיק? (שאלה ממבחן). ההליכים הם:

1. הגשת קובלנה. סעיפים 68-73.
2. להגיש עתירה לבג”צ ולתקוף את שיקול הדעת של הרשות המנהלית אשר החליטה לא להגיש את כתב האישום, ולטעון שבחינת חומר החקירה היא לא סבירה.

תנאי הכרחי לפנייה לבג”צ הוא מיצוי כל ההליכים האחרים, לפני שפונים לבג”צ. בג”צ אמור לתת “סעד מן הצדק”, אבל אם פונים אליו בבעיה שגוף אחר היה יכול לפתור אותה –  הוא לא יטפל בעניין. אולם, במקרה של אי הגשת קובלנה, בג”צ לא יתייחס לכך כ”אי מיצוי כל ההליכים” משום שזה תהליך שדורש הרבה משאבים.

בג”צ לא נוהג להתערב בשיקול הדעת של הרשות המנהלית. הרשות המנהלית, בעת שהיא שוקלת אם להגיש כתב אישום היא בוחנת שני דברים:

1. סיכוי סביר להרשעה (מבחינת ראיות).
2. עניין לציבור.

בג”צ לא יתערב בשאלה הראייתית, אלא יתערב, וגם זה במידה מאוד מצומצמת, בשאלה האם יש עניין לציבור.

כתב האישום

הכנת כתב אישום הוא עניין של מומחיות וניסיון, שבדר”כ נלמד בפרקטיקה.

כתב האישום לא אמור לכלול את הראיות. כתב אישום יכול להכיל עמוד אחד בלבד. בדר”כ תיקים של התביעה המשטרתית בבית משפט השלום הם כתבי אישום של 2-3 עמודים, ויש כתבי אישום של 70-80 עמודים (משפחות פשע: שורה של נאשמים בשורה של עבירות).

כאשר מוגש כתב האישום אנו עוברים לפאזה אחרת בהליך הפלילי. האדם שהיה עד כה חשוד, הופך לנאשם וברגע זה הוא מקבל זכויות שלא היו בתור חשוד. למשל: הזכות לקבל לידיו את חומר החקירה, לפי סעיף 74 לחסד”פ (עיון בחומר החקירה).

חוק סדר הדין הפלילי לא מגדיר נוסח פורמאלי לכתבי אישום, אולם סעיף 85 לחסד”פ מפרט בכלליות, מה צריך לכלול כתב אישום:

תוכן כתב האישום, סעיף 85. כתב אישום יכיל –

(1) שם בית המשפט שאליו הוא מוגש;

(2) ציון מדינת ישראל כמאשים או שם הקובל ומענו;

(3) שם הנאשם ומענו;

(4) תיאור העובדות המהוות את העבירה, בציון המקום והזמן במידה שאפשר לבררם;

(5) ציון הוראות החיקוק שלפיו מואשם הנאשם;

(6) שמות עדי התביעה

החלק הראשון הוא החלק הפורמאלי:

• שמו של בית המשפט שאליו מוגש כתב האישום. המטרה – להראות לאיזה בית משפט יש את הסמכות העניינית והמקומית.
• יש לציין את פרטי המאשים – הפרקליטות, התביעה המשטרתית או אדם פרטי אשר מגיש קובלנה.
• יש לציין את פרטי הנאשם ואת כתובתו. מדוע חשוב לציין את הכתובת? כדי שאם יש צורך ניתן להוציא לו צו הבאה: לעצור את הנאשם, ולהביא אותו לבית המשפט.

בחלק השני של כתב האישום, החלק המהותי: תיאור העובדות אשר מהוות את העבירה. בעניין זה חשוב לשמור על מספר כללים:

1. תיאור העובדות בכתב האישום חייב לשקף את כל יסודות העבירה הרלוונטית. לדוגמה: אם יש עבירת המתה, ואנו מציינים שראובן המית את שמעון, חייבים לציין מהו היסוד הנפשי של ראובן (כוונה תחילה – רצח, אדישות – הריגה או רשלנות – גרם מוות ברשלנות).

יש לשים לב לנסיבות המיוחדות. יסופר על מקרה שבו התביעה לא ציינה שנטילת הרכוש של פלוני לא קיבלה את הסכמתו של אלמוני, והרי עבירת הגניבה מוגדרת כנטילת רכוש שלא בהסכמת הבעלים. במצב זה יכול הסנגור לטעון בטענות המקדמיות: כתב האישום אינו מהווה עבירה.

המטרה היא להביא לכתב אישום המכיל את העובדות, כך שהודאת נאשם בעובדות כתב האישום תאפשר לבית המשפט להרשיעו בעבירה ספציפית.

אסור לכלול בכתב האישום עובדות על עבר פלילי, והמקום היחידי בו נגיש הרשעות קודמות זה במסגרת שלב הטיעונים לעונש, פרט לשני חריגים, המאפשרים לנו להציג בפני בית המשפט עבר פלילי של הנאשם, עוד לפני הכרעת הדין. החריגים הם:

1. מעשים דומים – אדם שעובר עבירות של מרמה מספר פעמים. הוא טוען שהוא “אסף בתום לב את החפץ”. על מנת לשלול את תום הלב, ולהראות את המחשבה הפלילית (כי מעברו הוא יודע שזה לא חוקי).
2. עדות שיטה – אדם מבצע עבירה בשיטה מסוימת, ושיטה זו היא כמו “טביעת אצבע” של אותו נאשם. דוגמה: האנס הפדופיל אדריאן שוורץ, היה מפתה את הילדות באותה דרך כל פעם. במקרה זה, אם יש לו תשע הרשעות קודמות באונס ילדות, ובמקרה העשירי רואים מתאם לתשע ההרשעות הקודמות – ניתן להביא את ההרשעות הקודמות כדי לקשור את הנאשם לאותו המקרה.

מדוע עבר פלילי אינו קביל? שאלת העבר הפלילי יכולה ליצור סטיגמה אצל השופט, אבל מדובר בראייה הסתברותית (“פעם עבריין, תמיד עבריין”) וזה לא משהו פוזיטיבי שקושר את הנאשם (לעומת זאת, לעניין העונש, עברו הפלילי של הנאשם הוא כן רלוונטי). נוסיף ונאמר, שבית המשפט חייב להיות ניטראלי לגבי העבירה הספציפית: אם אדם מואשם ברצח, ויש לו עבר פלילי של שימוש בסמים. האם הנטייה שלו לבצע רצח יותר גבוהה? אולי כן ואולי לא – אבל בית המשפט יכול להיות מושפע, למרות שלא מדובר בראיה לעניין הרצח.

2. מקום וזמן. כאשר התביעה מפרטת את עובדות העבירה, היא חייבת לציין בצורה ממוקדת מתי ובאיזה מקום נעברה העבירה. זאת על מנת שלנאשם תהיה אפשרות לטעון טענת אליבי.

מקום וזמן… או בסמוך לכך: תובע טוב יכתוב תמיד את המלל הבא: העבירה בוצעה ביום X או בסמוך לכך, ובשעה Y או בסמוך לכך, ברחוב Z או בסמוך לכך… על מנת שלא תהיה טענת אליבי, למשל על הימצאות ברחוב סמוך בדיוק באותה שעה (כאשר העבירה בוצעה בשעה שלאחריה). בעבירות מין במשפחה, שהתלונה לעיתים מוגשת שנים אחרי, ייכתב: “בחודש מרץ 2000” או בסמוך לכך.

התאריך חשוב גם לעניין טענת התיישנות.

3. הוראות החיקוק. התביעה צריכה לציין את הוראות החיקוק שבהם מואשם הנאשם.
4. רשימת עדי התביעה. אם הנאשם הודה, אז נצרף את החוקר כעד תביעה. עדים נוספים: מומחים (למשל: מומחי מז”פ לעניין תביעות אצבע), המתלונן וכדומה.
5. בקשה למאסר בפועל (למרות שאין חובה חוקית לצרף את זה בכתב האישום).

סעיף 15א לחסד”פ, הודעה בדבר נאשם הצפוי למאסר בפועל: 15א. (א) (1) סבר תובע כי קיימת אפשרות שיבקש מבית המשפט להטיל על נאשם עונש מאסר בפועל אם יורשע, יודיע על כך התובע לבית המשפט במועד הגשת כתב האישום או במועד אחר לפני תחילת המשפט….

כלומר: במצב שבו התביעה סבורה, שייתכן והיא תבקש להטיל על הנאשם עונש של מאסר בפועל – היא צריכה להודיע על כך לבית המשפט לפני תחילת המשפט או קודם לכן, בכתב האישום.

תחילת המשפט = שלב ההקראה – לפי סעיף 143:

סעיף 143 לחסד”פ, תחילת המשפט: “בתחילת המשפט יקרא בית המשפט את כתב האישום באזני הנאשם, ויסביר לו, אם ראה צורך בכך, את תכנו, אולם רשאי בית המשפט לא לעשות כן לגבי נאשם המיוצג על ידי סניגור, אם הודיע הסניגור לבית המשפט, כי קרא את כתב האישום באזני הנאשם והסביר לו את תכנו, ואם אישר הנאשם את ההודעה; דברי הנאשם וסניגורו יירשמו בפרוטוקול.”

הערה: שלב ההקראה – אחרי שמוגש כתב האישום מזמינים את הנאשם לשלב ההקראה. לכאורה, על פי סעיף 143, בית המשפט אמור להקריא בפני הנאשם את את העובדות, ולשאול אותו האם מודה? ואולם לרוב, סניגורו של הנאשם יודיע: “מרשי מכיר את עובדות כתב האישום”.

הקראה היא שלב חשוב מאוד בהליך הפלילי, במיוחד לצורך דיני המעצרים. כל עוד לא בוצעה הקראה, לא ניתן להחזיק את הנאשם במעצר יותר מ-30 יום.

בפרקטיקה הקיימת: התביעה מודיעה כבר בכתב האישום אם ברצונה לבקש מאסר בפועל או לא. הפרקטיקה נובעת מהנחיית פרקליט המדינה, כאשר המטרה המרכזית היא למלא את זכות הנאשם לייצוג: ברגע שמודיעים לו מראש על אפשרות של מאסר בפועל, אז הוא יהיה זכאי לסנגור ציבורי (נרחיב על כך בהמשך).

כתב אישום שמותנה באישור היועמ”ש

ישנם מיקרים בהם הגשת כתבי האישום מותנית בקבלת אישור היועמ”ש. מדובר בתיקים מורכבים, כדוגמת: מקרים של פגיעה בדמוקרטיה (כמו עבירות על חופש הביטוי, עבירות המרדה). או במקרים בהם קיים אינטרס ציבורי, שאדם מקצועי מאוד שעומד בראש המערכת יחליט אם להגיש את כתב האישום: לדוגמה בתיקי נוער, בהם “מכתימים” את עתידו של אדם מתחת לגיל 18.

אם התביעה לא קיבלה אישור מראש להגיש את כתב האישום, אבל האישור ניתן בדיעבד: בעבר, על פי הגישה המסורתית, זה היה נחשב לפגם בהליך – אם לא התקבל האישור, נפקות הפגם: בטלות של כתב האישום.

בסוף שנות ה-80 התחילו לדבר על “דוקטרינת הבטלות היחסית”, אשר מפרידה בין הפגם ובין המשמעות שלו. ההלכה כיום היא ההלכה שנקבעה בע”פ 10189/02, פלוני. דובר שם על עבירות מין שבוצעו בתוך המשפחה, ולגבי חלק מהעבירות היה צריך את אישור היועמ”ש (לא לכולן). הערה: הסיבה לדרישת האישור היא, שבעבירות מין, אשר מדווחות שנים אחרי המעשה, המחוקק האריך את תקופת ההתיישנות, והיא מתחילה בגיל 28. במקרים בהם חלפו 10 שנים מתאריך העבירה, המחוקק דורש את אישור היועמ”ש.

במקרה פלוני, הנאשם טען שיש לבטל את כתב האישום. בית המשפט באותו המקרה אומר, שלא בכל מקרה שבו יש פגם – הפגם יוביל לבטלות כתב האישום. בית המשפט אומר שהפגם יכול להוביל לבטלות, אבל יש לבדוק כל מקרה לנסיבותיו.

בית המשפט קבע, שמכיוון שהאישור ניתן שנתיים אחרי שהוגש כתב האישום, כאשר ההליך היה בשלב מאוד מתקדם, אזי מדובר בשיהוי רציני ביותר, ולכן המשמעות היא אכן בטלות.

מה שאפשר לבית המשפט להגיע לתוצאה כזאת היא, שהיו שם מספר עבירות –  ובית המשפט ביטל רק את העבירות שלהן נדרש אישור. ההליך הפלילי המשיך להתנהל לגבי העבירות שלא היה נדרש להן אישור. בית המשפט אומר שמכיוון שקיימות עבירות אחרות שמאפשרות לביהמ”ש לבוא בחשבון עם הנאשם, ולהרחיק אותו מהחברה, אזי הנזק שייגרם בשל ביטול העבירות שדורשות אישור הוא לא רב, ולכן בית המשפט בחר לבטל.

(אם כל העבירות היו דורשות אישור, ומכיוון שמדובר בהאשמות חמורות – בית המשפט לא היה פוסק בטלות מלאה של כל האישומים).

הערה: טענות מקדמיות – יש עשר טענות כאלו שמנויות בסעיף 149 (התיישנות, חסינות וכדומה). טענות מקדמיות אפשר להעלות בכל שלב של ההליך הפלילי, מלבד שתי טענות, שאותן חייבים להעלות בתחילת המשפט, זולת אם התקבל אישור מבית המשפט להעלותן בשלב מאוחר יותר, והן: חוסר סמכות מקומית, ופגם או פסול בכתב האישום, זאת על פי סעיף 151: “לא טען הנאשם טענה מקדמית בשלב זה, אין בכך כדי למנעו מלטעון אותה בשלב אחר של המשפט,אולם לגבי הטענות המפורטות בפסקאות (1) ו-(3) לסעיף 149 אין הוא רשאי לעשות כן אלא ברשות בית המשפט.”

סעיף 60א – חובת יידוע

כאשר התביעה מקבלת מהמשטרה חומר חקירה בעבירת פשע, היא צריכה להודיע על כך לחשוד. המטרה: לאפשר לאותו חשוד לטעון מדוע לא צריך להגיש נגדו כתב אישום. החשוד יפרט במכתב את טענות ההגנה שלו.

סעיף 60א קובע את חובת היידוע, ובצד חובה זו קיימת זכות השימוע – הזכות לפנות לתביעה ולשכנע אותה מדוע אין להגיש כתב אישום.

מטרות היידוע:

1. בטרם התקבל מהחשוד מכתב, התביעה עוד לא החליטה אם להגיש כתב אישום או לא. החשוד, במכתב התשובה שלו יכול לתת לתביעה כיווני חקירה נוספים, על מנת שיוכלו לשלול טענות הגנה של החשוד. התביעה תנסח את כתב האישום, כך שהוא יהיה חסין נגד טענות ההגנה של הנאשם.
2. עצם הגשת כתב האישום, היא פגיעה חמורה בנאשם. דוגמה: אם מדובר באיש ציבור, באופן אוטומטי הוא יושעה מתפקידו. גם אם מדובר באדם פרטי – הצורה שבה החברה, והתקשורת תופסת אותו, למרות שלא הורשע היא “כעבריין”. ההליך הפלילי גם עולה כסף רב, וזו פגיעה בקניינו של אדם. בכך חשיבותו של הסעיף.

כיצד יוכל החשוד להעלות את טענותיו אם אין בידיו עדיין את חומר חקירה? על פי הנחיית פרקליטות המדינה יש לתת את חומר החקירה לחשוד טרם הגשת כתב האישום, כל עוד הדבר לא יכול להפריע או לגרום לנזק. (נזק יכול להיות במצב שבו חושבים שהחשוד ינסה להשפיע על עדים או לשבש הליכי משפט. במיוחד, אם התובע רוצה לעשות השלמת חקירה (כי לדעתו התיק לא מספיק חזק) – אם במצב כזה החשוד יקבל את חומר החקירה הוא יוכל להשפיע על אנשים שאמורים להיחקר במסגרת השלמת החקירה. במקרים כאלו, חומר החקירה לא יועבר לחשוד).

60א (ד): “חשוד רשאי, בתוך 30 ימים מיום קבלת ההודעה, לפנות בכתב לרשות התביעה כאמור בסעיף קטן (ב), בבקשה מנומקת, להימנע מהגשת כתב אישום”…

הסעיף נוקט בלשון “פנייה בכתב” אולם בפרקטיקה, במקרים רבים, הסנגור מבקש שימוע בעל פה, בפני רשות התביעה. על פי הנחיית הפרקליטות, אפשר לתת שימוע בע”פ, במקום שימוע בכתב.

מהם השיקולים (מצד הנאשם) לקיים שימוע או לא לקיים שימוע? בעד: למנוע את הגשת כתב האישום. דוגמה: בתיק של קבלן שהואשם בעבירה של גניבת חול בשווי 80 אלף שקל. הטיעון של הסנגוריה בעת השימוע: הקבלן לקח את החול משטח ציבורי, ושם אותו בשטח ציבורי אחר. הקבלן לא עשה דיפון לבור, והקירות של הבור קרסו ויצרו נזק בתחומים של הרשות הציבורית – צינורות וקווי ביוב נחשפו. הקבלן התגונן בכך שהוא לקח את החול משטח ציבורי אחד, לשטח ציבורי אחר. אם היה מוגש נגדו כתב אישום, אז רישיון הקבלן שלו היה נשלל, והוא לא היה יכול להמשיך לבנות.

השיקולים נגד שימוע: חשיפת הקלפים. חשיפת קווי ההגנה.

עיקרי האשמות – אם התביעה כבר עברה על חומר החקירה, וסברה שנראה שיש מקום להגיש כתב אישום, אז היא צריכה להגיש לחשוד “עיקרי האשמות” – שזו מעין טיוטה של כתב האישום.

מבחינה פרקטית, כאשר מגיע לקוח שאומר שהוא קיבל מכתב על כך שהוגש לתביעה חומר החקירה, אז כדאי לבקש להיפגש עם התביעה בע”פ.

שאלה שעלתה בפסיקה: מה קורה אם התביעה הגישה כתב אישום, מבלי שהיא עמדה בחובות סעיף 60א?

ביחס לשאלה זו, אין הלכה של העליון. מדוע? כי נניח שהוגש כתב אישום, והנאשם מעלה את הטענה הנ”ל. בית המשפט המחוזי / שלום דן בטענות, ונותן החלטה. על החלטה זו לא ניתן לערער, מכיוון שמדובר על החלטת ביניים. אין ערעור על החלטות ביניים במשפט הפלילי.

אלו שסבורים שיש לבטל את כתב האישום אם לא היה יידוע, טוענים: הנאשם לא יכול לזכות בשימוע בדיעבד. לא יכול שיהיה שימוע אמיתי, שבו התביעה שוקלת “בראש פתוח” את טענותיו, כי הכתב אישום כבר הוגש. לפי גישה זו, שימוע בדיעבד, אין בו כדי לתקן את הפגם שנפל בהתנהלות התביעה.

גישת הנגד טוענת: צריך להשעות את ההליך (אך לא לבטל אותו), ולאפשר לנאשם לקיים שימוע בדיעבד, וחזקה על התביעה שהיא תשקול בראש פתוח את טענותיו של אותו הנאשם.

שלום לכולם, בהמשך לתרגול היום, מצורפת להודעה זו דוגמה של כתב אישום לעיונכם. לקראת התרגול הבא שייערך ב- 23.4.12, אבקשכם לקרוא את חומר החובה המופיע תחת נושא ה.2. העוסק בריבוי אישומים ונאשמים, הכולל את סעיפים 7, 86-90, 155 לחסד”פ, סעיף 39 לח’ העונשין, וכן את ע”פ 866/95 סוסן נ’ מ”י, המצורף להודעה זו. אציין, כי פסק הדין מורכב, אך מדובר בפסק דין חשוב ומשכך כדאי לעשות מאמץ ולקרוא אותו. אנו כמובן נדבר על פסק הדין בתרגול.

הודעה בדבר החומר לבוחן הביניים

שלום לכולם, החומר המחייב לבוחן הביניים יתבסס על החוקים הבאים:

1. חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ”ב-1982 – כולו, פרט לסעיפים הבאים: 134-142, 221-230, 239-240. לגבי התוספות לחוק – אלו מחייבות מבחינת הבנת מהותן והקשרן, אך אין צורך לשנן את תכולתן.
2. חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ”ו-1996 – כולו.

יודגש, כי מטרת הבוחן לבחון בקיאות והבנה של החוקים האמורים, כך שהחומר לבוחן אינו כולל פסיקה כלשהי.

המבחן יכלול 25 “שאלות אמריקאיות”.

במבחן לדוגמה: לתשומת לבכם לכך שבשאלה 10 התשובה הנכונה היא ב’ ולא א’, וזאת לאור תיקון מס’ 8 לח’ המעצרים שהתקבל לאחרונה.

23.4.2012 (שיעור 3)

הערות למבחן הביניים:

• המטרה היא לבדוק את הבקיאות בחוק. מומלץ לפתור את הבחינות לדוגמה. לקרוא לפחות פעמיים את סעיפי החוק.
• יש לדעת את ה”זמנים” בסעיפים העיקריים. לדוגמה: בחוק המעצרים, יש לדעת, שמעצר עד תום הליכים מוגבל ל-9 חודשים, ואפשר להאריך אותו ב-90 יום, ובמקרים מסוימים ל-150 ימים. מעצר ימים מוגבל ל-15 ימים, ואחרי כן עוד 15 ימים, ובמקרים מסוימים ובאישור היועמ”ש עד 75 ימים.
• הצלבה בין סעיפי חוק שונים – שאלות קשות, ויהיו מעטות כאלו. דוגמה: סעיף 143 לחוק מדבר על מועד פתיחת המשפט, ותיתכן שאלה שבה נצטרך להבין שמועד פתיחת המשפט הוא לא מועד המענה לכתב האישום (אלא ההקראה, בה לא חייבים לתת מענה לכתב האישום). בשביל פתיחת המשפט לא חייבים לענות את כתב האישום, אלא חשוב להקריא לנאשם את כתב האישום, או שהסנגור יאמר: “הקראתי למרשתי…”.
• סדר דין פלילי, הממוצע הכיתתי יהיה 71 (פחות מקורסים אחרים).
• משקל בוחן הביניים: 30%.
• המבחן בודק יכולות אנליטיות, אך לרוב במבחן הסופי יש ציונים טובים יותר (גם בגלל שהשאלות פתוחות, ואז הבוחנים יכולים להפעיל שיקול דעת).

בשיעור זה נתמקד בסעיפי החוק:

תיקון כתב האישום – סעיפים 91 ו-92 לחסד”פ

סעיף 91, תיקון כתב אישום בידי התובע:

תובע רשאי, בכל עת עד לתחילת המשפט, לתקן כתב אישום, להוסיף עליו ולגרוע ממנו, במסירת הודעה לבית המשפט המפרטת את השינוי; בית המשפט ימציא העתק מן ההודעה לנאשם.

סעיף 92, תיקון כתב אישום בידי בית המשפט:

(א) בית המשפט רשאי, בכל עת שלאחר תחילת המשפט, לבקשת בעל דין לתקן כתב אישום, להוסיף עליו ולגרוע ממנו, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן; התיקון ייעשה בכתב האישום או יירשם בפרוטוקול.

(ב) בית המשפט רשאי לתקן כתב אישום אף אם העבירה שלפי התיקון היא בגדר הסמכות של בית משפט אחר או של הרכב אחר, ואם עשה כן יעביר את הענין לאותו בית משפט או הרכב, אולם אם העבירה היא בסמכותו של בית משפט בעל סמכות שיפוט מצומצמת יותר, רשאי בית המשפט גם להמשיך לדון בה.

(ג) בית משפט שהועבר אליו ענין לפי סעיף קטן (ב) רשאי להמשיך בדיון מן השלב שאליו הגיע קודמו, ורשאי הוא, לאחר שנתן הזדמנות לבעלי הדין להשמיע טענותיהם לענין, לנהוג בראיות שגבה קודמו כאילו הוא עצמו גבה אותן, או לחזור ולגבותן, כולן או מקצתן.

החוק מבחין בין תיקון כ”א לפני פתיחת המשפט, ובין תיקון לאחר תחילת המשפט. פתיחת המשפט, על פי ס’ 143 לחסד”פ, היא בהקראת כתב האישום. פתיחת המשפט היא לא במענה של הנאשם לכתב האישום.

טענות מקדמיות הן לפני תשובת הנאשם לכתב האישום (אך חלקן יכולות גם בהמשך). מדוע לפני? אם הנאשם יאמר שיש התיישנות או חסינות, אז אין טעם שהנאשם ישיב לכתב האישום (שיכול לכלול המון סעיפים), אם בסופו של דבר טענותיו המקדמיות יתקבלו.

נקודת הזמן הקריטית לעניין תיקון כתב האישום, היא פתיחת המשפט. עד לפתיחת המשפט, על פי סעיף 91 התביעה יכולה לתקן את כתב האישום במסירת הודעה לבית המשפט. במצב כזה, התביעה לא צריכה לקבל את אישורו של בית המשפט. לעומת זאת, לאחר תחילת המשפט, צריכה התביעה לקבל את ההסכמה של בית המשפט לתיקון כתב האישום. על פי סעיף 92 (א) – בית המשפט יאשר את התיקון אם ניתנה לנאשם אפשרות סבירה להתגונן.

לעניין סעיף 92 – ישנם מצבים שבהם בית המשפט מתקן את כתב האישום, והתיקון החדש גורם לכך שכתב האישום המתוקן כבר לא בסמכותו של בית המשפט המתקן. דוגמה: לבית משפט שלום הוגש כ”א בעבירה של תקיפה בכוונה מחמירה, ובדיעבד, הקורבן נפח את נשמתו. במצב כזה יש המתה – הריגה או רצח, ובכל מקרה: הסמכות היא של ביהמ”ש המחוזי ולא של השלום. סעיף 92(ב) קובע שיש לבית המשפט את הסמכות לתקן את כתב האישום, גם אם העבירה החדשה אינה בסמכותו, ואם אכן היא אינה בסמכותו, בית המשפט יעביר את התיק לבית המשפט המוסמך לדון בכך.

החריג: כאשר בית המשפט המחוזי מתקן כתב אישום מעבירה שבסמכותו, לעבירה בסמכות בית משפט השלום, אז המחוזי יכול להשאיר את התיק אצלו (שיקולים של יעילות כלכלית, והרי ברור שאין כאן פגם).

הכלל: “גדול תמיד מכיל קטן” – אם ערכאה בעלת סמכות רחבה יותר דן בתיק שאמור להיות בסמכות של ערכאה בעלת סמכות מצומצמת יותר, אבל אין כאן שום “עוול שנגרם”, אז אפשר לומר שנפל “פגם” אבל בכל מקרה לא תהיה בטלות. הערעור בכזה מצב יהיה ערעור לעליון, בזכות (כי בכל מקרה יש זכות לערער פעם אחת).

על פי סעיף 92(ג), הדיון בבית המשפט שאליו הועבר התיק יכול להיות מהשלב שאליו הגיע בית המשפט המעביר, ובית המשפט שאליו הועבר התיק יכול להסתמך על הראיות שבית המשפט המעביר, גבה. כלומר: בית המשפט שאליו הועבר התיק יכול להמשיך משלב ההוכחות (אם בשלב זה הועבר לו התיק), לקחת את כל חומר הראיות שבית המשפט המעביר גבה, ולהכריע על סמך כך. הקושי: בית המשפט אמור להכריע על סמך “אותות האמת” שנגלים לפניו – זאת על פי סעיף 53 לפקודת הראיות. במקרים בהם יש עדויות, ובית המשפט צריך להחליט, כעניין של מומחיות, שפלוני דובר שקר ואלמוני דובר אמת. זהו עניין קשה ומורכב לכשעצמו, ואם בית משפט אחר, אשר לא ראה את העדויות צריך לתת החלטה – הקושי גדל. דוגמה: תיק אונס במחוזי. לאחר גביית העדויות של הנאשם והמתלוננת, כתב האישום תוקן למעשה מגונה ויורד לשלום. השלום ממשיך משלב ההוכחות, ומסתמך על הראיות שנגבו במחוזי. בית משפט השלום לא יודע כיצד המתלוננת העידה: האם היא נשמעה אותנטית, האם היא בכתה, מהם “אותות האמת” (דוגמה: בפרוטוקול רשום שהעדה בוכה. מי שלא נכח בעת גביית העדות יכול לקרוא את המילים ולהבין מכך שהמתלוננת מתרגשת מאוד, ואחר יכול להבין שהמתלוננת “מפברקת” – הפרוטוקול מדבר בעיקר לשופט שכתב אותו). על כן, במצבים של גרסה מול גרסה יש למנוע העברה של התיק לבית משפט אחר.

חזרה מאישום, סעיף 93

תובע רשאי, בכל עת שלאחר תחילת המשפט, לחזור בו מאישום שבכתב האישום, נגד נאשם אחד או יותר; אולם לא יעשה כן אם הודה הנאשם, בין בכתב על-פי סעיף 123 ובין בתשובתו לאישום, בעובדות שיש בהן כדי להרשיעו באותו אישום; לא היה בעובדות שהודה בהן כדי הרשעתו, רשאי התובע לחזור בו מן האישום ברשות בית המשפט.

הכלל: התביעה רשאית בכל עת, לאחר תחילת המשפט, לחזור בה מאישום בכתב האישום, או מכתב האישום כולו. החריגים:

1. על פי סעיף 93, אם הנאשם הודה בעובדות שיש בהן להרשיעו באישום, אז התביעה לא רשאית לחזור בה.

מה תוכל התביעה לעשות, אילו הנאשם הודה בעובדות, אך התביעה בכל זאת לא רוצה לנהל הליך?

עיכוב הליכים – התביעה יכולה לבצע עיכוב הליכים.

עיכוב הליכים, סעיף 231(א): בכל עת שלאחר הגשת כתב אישום ולפני הכרעת הדין, רשאי היועץ המשפטי לממשלה, בהודעה מנומקת בכתב לבית המשפט, לעכב את הליכי המשפט;…

ההליכים יעוכבו כאשר התביעה מגיעה למסקנה, שאין אינטרס ציבורי לניהול ההליך. דוגמה: נאשם שבמהלך ההליך חלה במחלה ממארת, או במצבים שיש עד חשוב, שלא ניתן להשיג אותו – במצבים כאלו ינסו לעכב את ההליך. אפשר לחדש את ההליך.

המועדים לחידוש ההליך, מנויים בסעיף 232: “עוכבו הליכים לפי סעיף 231 רשאי היועץ המשפטי לממשלה, בהודעה בכתב לבית המשפט, לחדשם כל עוד לא עברו מיום עיכובם, בפשע – חמש שנים, ובעוון – שנה; הוגשה הודעה כאמור, יחדש בית המשפט את ההליכים, ורשאי הוא להמשיך בהם מן השלב שאליו הגיע לפני ההפסקה; עוכבו ההליכים בשנייה לא יחודשו עוד.”

דוגמה: אדם הואשם בגניבה של חבילת בשמים. הוא הודה, ומחכה להכרעת הדין. בזמן שהוא מחכה, הוא נדרס והופך נכה לכל החיים. התביעה סבורה, וזה אך הגיוני, שאותו אדם נענש בכך ש”החיים התאכזרו אליו”, ויהא זה לא נכון לזמן אותו על כיסא גלגלים כדי להרשיע אותו על גניבת בושם – ואז התביעה מעכבת את ההליכים.

התליית הליכים – מוגדרת בסעיף 94א. סיטואציה שלא ניתן להביא את הנאשם למשפטו.  

התליית הליכים, סעיף 94א(א): בכל עת שלאחר הגשת כתב האישום ולפני גזר הדין, רשאי בית המשפט להתלות את ההליכים, בין מיוזמתו ובין לבקשת תובע, אם נוכח כי לא ניתן להביא את הנאשם להמשך משפטו.

ההבדל בין התליית הליכים ובין עיכוב: בהתליית הליכים יש לבקש את אישור בית המשפט, ובעיכוב הליכים יש להודיע לבית המשפט (הודעה מנומקת של היועמ”ש). כמו כן, הבדל נוסף הוא הסיבות שבגינן מבצעים עיכוב או התלייה: מעכבים כאשר אין עניין ציבורי, או כאשר לא מאתרים עד, והתלייה היא רק במקרה שלא מצליחים את הנאשם למשפטו. קיימים גם הבדלים במועדים (כמה זמן אפשר להתלות, מתי אפשר לחדש את ההליכים בכל מצב, והעובדה שהתליית הליכים היא עד לפני גזר הדין, ועיכוב הוא עד לפני הכרעת הדין).

ישנם גם מצבים של הפסקת הליכים (במקרים של היעדר שפיות – סעיף 170 או במקרים של הגנה מן הצדק – השופט אומר שלא ראוי לנהל את ההליך והוא מבטל את כתב האישום).

2. כאשר הנאשם הודה בעובדות שאינן מביאות להרשעתו, אך הודה בעובדות מסוימות. במקרה זה, התביעה רשאית לחזור בה מכתב האישום רק ברשות בית המשפט.

תוצאות חזרה מאישום, סעיף 94

 (א) חזר בו תובע מאישום לפני תשובת הנאשם לאישום, יבטל בית המשפט את האישום; חזר בו לאחר מכן, יזכה בית המשפט את הנאשם מאותו אישום.

(ב) בהסכמת התובע והנאשם רשאי בית המשפט לבטל אישום, בכל עת עד להכרעת הדין, ודין הביטול יהיה כדין ביטול לפני תשובת הנאשם.

(ג) אישום שבוטל, לפי סעיף קטן (ב), לא יוגש מחדש אלא באישור היועץ המשפטי לממשלה ומטעמים שיירשמו.

תוצאות החזרה מאישום הן בהתאם לשלב שבו התביעה חזרה מהאישום: אם החזרה מהאישום היא לפני תשובת הנאשם לאישום – אז כתב האישום מבוטל, ואז אין מעשה בית דין. המשמעות: הנאשם לא יכול לטעון טענת “סיכון כפול” (“כבר נשפטתי”), וניתן להגיש כ”א חדש ללא כל בעיה. לעומת זאת, חזרה מאישום אחרי תשובת הנאשם תוביל לזיכוי הנאשם, ואז יש מעשה בית דין. המשמעות: לא ניתן להגיש כתב אישום נוסף או מתוקן כנגד אותו הנאשם.

ביטול אישום בהסכמת הצדדים, סעיף 94(ב): בהסכמת התובע והנאשם רשאי בית המשפט לבטל אישום, בכל עת עד להכרעת הדין, ודין הביטול יהיה כדין ביטול לפני תשובת הנאשם.

תזכורת וסיכום:

1. מדינת ישראל היא המנהלת את ההליך הפלילי (סעיף 11). בהליך פלילי אין תובע, אבל במקרים מסוימים יהיה קובל – אדם (פרטי) שנפגע מהעבירה, ויכול לנהל את ההליך הפלילי – כאשר מדובר בעבירות בעלות אופי אזרחי / כלכלי. לא לכתוב במבחן “תובע”, כי זו טעות מהותית.
2. ההליך הפלילי מתחיל לרוב בתלונה שמוגשת למשטרה (למרות שיכול להתחיל ב”נודע למשטרה”, כלומר: מידע מודיעיני או כתבה). המשטרה חוקרת ומעבירה את החומר לגוף התובע (הפרקליטות, התביעה המשטרתית וכן גופים נוספים). התובע צריך להחליט האם להגיש כתב אישום. על מנת להגיש כ”א הוא צריך: 1. ראיות לכאורה (סיכוי סביר להרשעה) ו-2. עניין לציבור (התועלת לציבור רבה מן הנזק). דוגמה: ילד נורמטיבי בן 15 שמצא “צינגלה” של אח שלו – ניהול הליך פלילי הוא חסר עניין לציבור, כי זה ימנע ממנו להתגייס ויפגע מאוד (וייתכן שהיו לו סיבות אישיות).
3. סגירת התיק – כאשר אין מספיק ראיות להגשת כ”א, אבל עולה מחומר החקירה שהנאשם איננו “זך כשלג”, התיק ייסגר מחוסר ראיות. כאשר יש ראיות, אבל חושבים שאין עניין לציבור, התיק ייסגר מחוסר עניין לציבור. סגירת התיק מחוסר אשמה תהיה כאשר הראיות מראות שאין כאן אשמה: או בגלל שהנאשם “זך כשלג” או שהעבירה אינה קיימת (שימוש בשירותי זנות – עדיין לא קיימת כזאת עבירה, או הומוסקסואליות).
4. התביעה גם יכולה לבקש השלמה של חומר החקירה (לפני הגשת כתב אישום). לא קיים סעיף חוק המתיר השלמת חקירה אחרי ההגשה של כתב האישום, אבל בפרקטיקה זה קיים לפעמים. אם השלמת החקירה היא משום שהתביעה התרשלה (לא גבו עדות מעדים), ומדובר בעבירות קלות (למשל: תקיפה ללא חבלה), אזי יהיה ניתן לטעון הגנה מן הצדק.
5. תיק חקירה שנסגר מחוסר ראיות, מופיע ברישומי המשטרה, לכן החסד”פ אומר שתיק חקירה שנסגר מחוסר אשמה, יימחק מרישומי המשטרה – ומכאן מסיקים שכאשר זה מחוסר ראיות, הרישום לא יימחק. בפרקטיקה: הרישום מופיע במשטרה, אבל מצוין לידו “נמחק” (כלומר, שאין מחיקה אמיתית).

ריבוי אישומים, סעיף 86

מותר לצרף בכתב אישום אחד כמה אישומים אם הם מבוססים על אותן עובדות או על עובדות דומות או על סדרת מעשים הקשורים זה לזה עד שהם מהווים פרשה אחת; בצירוף אישומים כאמור מותר, על אף כל דין אחר, לצרף לאישום בבית משפט מחוזי גם אישום בעבירה שאינה פשע.

מציאות החיים מראה שאין הרבה מצבים שעבריין אחד עובר עבירה אחת – יש עבירות שקשורות אחת לשנייה (סדרה של עבירות סמים), או מסכת של מעשים (אדם לוקח סמים, יוצא לרחוב ונתפס על ידי שוטר, הוא מכה בשוטר ונמלט ובדרכו הוא פוגע באזרח וכו’… – מעשים שיש ביניהם זיקה מבחינת סמיכות הזמנים).

על פי הסעיף, אם מדובר באחד מהשניים לעיל, ניתן לצרף את האישומים לכתב אישום אחד.

הסיפא של הסעיף: מותר לצרף לאישום במחוזי, אישומים ששייכים לשלום. דוגמה: אדם מואשם בתקיפה, וכן בביצוע מעשה סדום. עבירת התקיפה היא עוון, ולכן בסמכות השלום. עבירת מעשה סדום היא בסמכות המחוזי. אם מגישים כ”א על שתי העבירות, ניתן להגיש את אותו כ”א, למחוזי.

השאלה: האם ניתן להגיש כ”א למחוזי על מספר עבירות, שכולן בסמכות השלום? לכאורה, לא – כי נופל פגם בהליך, אבל מבחינת משמעות הפגם: הבטלות היא יחסית. כמו כן, הפגם מיטיב עם הנאשם (כי השופטים במחוזי יותר מנוסים וותיקים יותר). על פי סעיף 215, דחיית ערעור על אף טענה שנתקבלה: בית המשפט רשאי לדחות ערעור אף אם קיבל טענה שנטענה, אם היה סבור כי לא נגרם עיוות דין.

סעיף 7, סמכות בצירוף אישומים או נאשמים: צורפו אישומים בכמה עבירות או הואשמו כמה נאשמים בכתב אישום אחד, מוסמך לדון בענין כל בית משפט אשר לו השיפוט, לפי סעיף 6, באחת העבירות או על אחד הנאשמים.

זהו הסעיף שמקנה את הסמכות המקומית, כאשר יש מספר עבירות שבוצעו כל אחת במקום אחר. דוגמה: אדם עבר רצף של עבירות: תקף שוטר בראשון לציון, נמלט לחיפה ואז התנגש ברכב משטרתי… וכו’. במצב כזה ניתן להעמידו לדין בבית משפט בראשון, או בחיפה.

הערה: הסמכות המקומית:

1. מעצר עד תום הליכים (אחרי הגשת כתב אישום) – הסמכות המקומית היא לפי בית המשפט שאליו הוגש כתב האישום: בית המשפט המוסמך הוא על פי מיקום ביצוע העבירה או לפי מגורי הנאשם (ישנו חריג בחוק, על פיו הסמכות תהיה לפי מקום מגוריו של המתלונן – גם את החריגים יש להכיר).
2. מעצר ימים – הסמכות המקומית היא בהתאם למיקום היחידה החוקרת, והסמכות העניינית היא תמיד לבית משפט השלום (גם בעבירות רצח, כי מעצר ימים זה לפני הגשת כתב אישום).

הערה: הסמכות העניינית:

• מעצר ימים – הסמכות העניינית, על פי סעיף 2(1) היא לבית משפט שלום.
• מעצר על תום ההליכים – הסמכות העניינית היא לבית המשפט שאליו הוגש כתב האישום. בית המשפט שמוסמך לדון בכתב האישום יהיה: בעבירות של עד 7 שנות מאסר – בית משפט השלום, ומעל ל-7 שנים –  בית המשפט המחוזי. למשל: עבירות רצח ידונו במחוזי.

נחזור לנושא צירוף אישומים: כפי שהוסבר, צירוף אישומים הוא מצב שבו נגד ראובן רוצים להגיש כתב אישום על כמה עבירות שונות.

אין מחלוקת בפרקטיקה על צירוף אישומים, כי מחד, הנאשמים רוצים לגמור את כל ההליכים שפתוחים נגדם, כדי לקבל עונש אחד – מופחת (למרות שאין כאן הוכחה אמפירית, אפשר להשוות את זה ל”חוק התפוקה השולית הפוחתת” אשר גורס כי ככל שיש יותר אנשים במפעל, התפוקה תקטן –  ואז ניתן לטעון שיש מצב של “ענישה שולית פוחתת” – אם יש 4 עבירות סמים נפרדות, זה הרבה יותר “חמור” לנאשם מאשר 4 עבירות סמים שמצרפים אותם יחד), ומאידך, גם לתביעה זה עדיף (פירוט בהמשך).

על פי סעיף 39 לחוק העונשין, כאשר נאשם מסוים הורשע בעבירה מסוימת, הוא יכול לבקש מבית המשפט שירשיע אותו בעבירות שהן לא בכתב האישום, ושאפילו לא הוגש עליהן כתב אישום – בתנאי שעבירות אלו הן בסמכותו של בית המשפט שדן בתיק.

דוגמה: העמידו את ראובן לדין על תקיפה סתם, והוא חושש שיעמידו לדין על הריגה, כי נפלט לו כדור במילואים. הוא רוצה שבית משפט השלום ידון אותו גם על הריגה – אבל לא יוכל, כי לבית משפט השלום אין סמכות, אבל אם זה היה נדון במחוזי, אז אפשר לצרף אישומים.

מדוע שנאשם ירצה לצרף אישומים שאינם נמצאים בכתב האישום? אם נאשם ביצע רצף של עבירות אלימות, הנאשם ירצה לצרף את התיקים ולהודות גם בעבירות שאינן בכתב האישום, כי הגנתו היא, שכל העבירות נעברו על אותו הרקע – למשל: באותה תקופה הנאשם היה “שקוע” בסמים. בפרקטיקה הוא יבקש תסקיר*, אשר יראה שעד אותה תקופה הוא היה אדם נורמטיבי. (במקרים מסוימים יש חובת תסקיר: כאשר מדובר בקטינים למשל).

הערה: מהו תסקיר? לפני גזר הדין, הנאשם יכול לבקש מבית המשפט שישלח אותו ל”שירות המבחן” ושם נמצאות עובדות סוציאליות שאמורות לבדוק את המסוכנות, את מצבו המשפחתי, האם ניתן לשקם אותו וכדומה. מבחינת ענישה, יש מספר מטרות: הרתעה, תגמול וגם שיקום – לכן ישנו תסקיר, שעניינו לבדוק את מצבו של הנאשם – האם הוא פגע רע, או שיש אפשרות לשיקומו. בתסקיר הכל הופך להיות רלוונטי – אפילו אם נהג למצוץ אצבע בגן.

ריבוי נאשמים, סעיף 87

מותר להאשים בכתב אישום אחד כמה נאשמים אם כל אחד מהם היה צד לעבירות שבכתב האישום או לאחת מהן, בין כשותף ובין בדרך אחרת, או אם האישום הוא בשל סדרת מעשים הקשורים זה לזה עד שהם מהווים פרשה אחת; אולם אין באי-צירופו של צד אחד לעבירה מניעה לשפיטתו של צד אחר.

הסעיף מכיר בכך, שלרוב, מעשי עבירה לא מבוצעים על ידי אנשים בודדים אלא על ידי מספר אנשים (כמו חוק העונשין שמכיר בכך שיש “רב עבריינים”, מסייעים, משדלים וכדומה). על פי סעיף זה, ניתן להאשים בכתב אישום אחד כמה נאשמים, אם כל אחד מהם היה צד לעבירה. למשל: שני נאשמים: האחד ביצע רצח. השני, שותף לרצח – אבל גם ביצע מעשה מגונה עובר לרצח.

“סדרת מעשים הקשורים זה לזה, עד שהם מהווים פרשה אחת”. דוגמה: אם יש תוכנית עבריינית לסחור בבני אדם למטרת זנות: אז יש “בעלי תפקידים” שונים – זה שאיתר את הנשים, זה שהביא אותן לארץ וכדומה. כל הפועלים לא חייבים להכיר אחד את השני, אבל כולם תחת “רב העבריינים” וביצעו אותה עבירה ב”תוכנית פעולה”. עצם כך שאינם מכירים האחד את השני, אינה רלוונטית.

התביעה לא חייבת לצרף אישומים ונאשמים – היא יכולה אבל לא חייבת. מהו האינטרס של התביעה לעשות כן?

1. שבית המשפט יראו את התמונה הכוללת: כל הראיות יוצגו בפני בית המשפט וכך לא יהיו פערים בקביעות של בתי משפט שונים (בית משפט 1 אומר: ראובן ביצע את העבירה ולא שמעון, ובית משפט השני יאמר להיפך) – רוצים קביעה אחידה.
2. שלא ייווצר פער בין האמת העובדתית למשפטית.

האם נכון לומר שהמשפט תמיד רואה לנגד עיניו את חשיפת האמת העובדתית כמטרה ראשית של המשפט הפלילי? פסילת האזנת סתר היא דוגמה אחת. כמו כן, על פי דוקטרינת הפסלות הפסיקתית, ניתן לפסול ראיות, למרות שפסילת ראיות יכולה ליצור פער בין האמת העובדתית לאמת המשפטית. דוגמה: יוני אלזם (ייתכן שלא היה זיכוי אילו הנאשם לא היה מת).

3. שיקולי יעילות כלכלית: הבאת עדים פעם אחת ולא מספר פעמים (עדה לרצח, פתולוג).

14.5.2012 (שיעור 4)

חזרה: מדוע התביעה מעדיפה לצרף נאשמים לכתב אישום אחד?

1. שיקולי יעילות – לכלול בכתב אישום אחד את כל הנאשמים, אז לא צריך להביא פעמיים את העדים (מומחה רפואי, עדי ראיה וכדומה).
2. גילוי האמת – על מנת שלא יהיו פסקי דין סותרים מטעם ערכאות שונות. אם ראובן ושמעון ביצעו יחד עבירה, והוגשו כתבי אישום נפרדים, אז ייתכן שבית המשפט שיושב בתיק של שמעון מחליט כי ראובן ביצע את הרצח, ובית המשפט בתיק של ראובן מחליט שדווקא שמעון הוא המבצע. מדובר על שיקול של מדיניות משפטית, ומטרתו לשמור על אמון הציבור במערכת.
3. מדרג ענישה – יכולת בית המשפט לקבוע מדרג ענישה רציונאלי בין הנאשמים השונים. דוגמה: שני נאשמים שהיו מבצעים בצוותא של עבירה מסוימת, אולם חלקו של האחד היה גדול יותר – אז על מנת שיהיה ניתן לקבוע מדרג ענישה רציונאלי יש לכלול את הנאשמים לכתב אישום אחד.

מדוע התביעה תרצה להפריד את כתבי האישום? התביעה תרצה להפריד את כתבי האישום, במצבים בהם יכול להיווצר קושי ראייתי. הקושי מתעורר כאשר ישנם שני נאשמים שהאחד מפליל את האחר, והתביעה בונה על עדות הנאשם הראשון, על מנת להפליל את הנאשם השני. אם כתב האישום יהיה מאוחד כנגד שניהם, התביעה לא תוכל לחייב את הנאשם הראשון להעיד כנגד הנאשם השני, זאת על פי סעיף 47 לפקודת הראיות.

סעיף 47 לפקודת הראיות, ראיות מפלילות:

(א) אין אדם חייב למסור ראיה אם יש בה הודיה בעובדה שהיא יסוד מיסודותיה של עבירה שהוא מואשם בה או עשוי להיות מואשם בה.

(ב) ביקש אדם להימנע ממסירת ראיה מחמת שהיא עשויה להפלילו כאמור בסעיף קטן (א) ובית המשפט דחה את הבקשה והראיה נמסרה, לא תוגש הראיה נגד אותו אדם במשפט שבו הוא מואשם בשל העבירה שהעובדה המתגלית מן הראיה היא יסוד מיסודותיה, אלא אם הסכים לכך.

(ג) נאשם שבחר להעיד במשפטו כעד הסניגוריה, לא יחול עליו סעיף זה לגבי העבירה שהוא מואשם בה באותו משפט.

משמעות הסעיף, כפי שפורש על ידי בתי המשפט: לא ניתן לכפות על אדם להעיד במשפטו.

במקרה של שני כתבי אישום נפרדים: אם יבקשו את עדותו של נאשם ראשון במשפטו של הנאשם השני, והנאשם הראשון לא יהיה מוכן לחזור (בזמן במשפט) על דבריו שאמר במשטרה, כלומר: יבחר לשתוק – התביעה יכולה להשתמש בסעיף 10א לפקודת הראיות, ולהגיש את ההודאה שנגבתה במהלך החקירה המשטרתית מהנאשם הראשון.

סעיף 10א. לפקודת הראיות, אמרת עד מחוץ לבית המשפט:

(ב) בית-המשפט רשאי לקבל אמרה כאמור בסעיף קטן (א) אף אם נותן האמרה איננו עד, בין משום שהוא מסרב להעיד או אינו מסוגל להעיד, ובין שלא ניתן להביאו לבית-המשפט משום שאינו בחיים או לא ניתן למצאו, ובלבד שבית-המשפט שוכנע שמנסיבות הענין עולה, כי אמצעי פסול שימש להניא או למנוע את נותן האמרה מלתת את העדות.

אינטרס הנאשם: כאשר מדובר על צירוף הנאשמים, האינטרס של הנאשם הוא שמשפטו יתנהל לבד, על מנת שיוכל להעיד כנגד הנאשם האחר. דוגמה: נאשם מס’ 2 (בני) רוצה להעיד כנגד נאשם מס’ 1 (אבי), משום שבני רוצה להוכיח, שהוא עצמו חף מפשע. בני לא יוכל לקרוא את אבי לעדות ולחייב אותו להעיד, כי לאבי יש זכות שתיקה בהליך המשותף (בני רוצה לחקור את אבי על דוכן העדים, מתוך כוונה להראות שהוא עצמו חף מפשע). זכות השתיקה של אבי היא מתוקף סעיף 161 לחסד”פ (כמובן, שהסירוב להעיד יכול להיות לרעתו).

כלומר: ברגע שיש שני כתבי אישום נפרדים, לנאשם יש זכות להזמין כל עד, אם הוא חושב שהעדות היא רלוונטית (עד הגנה) – עדים שהתביעה לא זימנה אותם. אם כתב האישום מאוחד, ואחד הנאשמים רוצה לשמור על זכות השתיקה, לא ניתן לכפות עליו. מאידך, ברגע שהנאשם עלה להעיד, כל אחד (גם מהתביעה וגם מההגנה) יכול לשאול אותו כל שאלה שהיא רלוונטית.

מי שקובע האם יהיה כתב אישום מאוחד או כתבים נפרדים זו התביעה. מאידך, הנאשם יכול להעלות טענות כנגד איחוד, ובית המשפט יכול להורות להפריד את התיקים.

כאשר מגישים כתב אישום כנגד כנופיה, אז מדובר בכתבי אישום מאוד ארוכים, ויכול להיות מצב של כתב אישום עם עשרה אישומים, וכנגד חמישה או שישה נאשמים. בתוך כל זה, ייתכן שיהיה נאשם אחד שיש לו אישום שולי, והסמכות העניינית לדון באישום שלו היא לבית משפט שלום.

דוגמה: תיק של משפחת פשע שהזמינה רציחות של בני משפחות פשע אחרות. במסגרת הזאת המזמינים קישרו בין עבריינים שונים, וכתב האישום היה כנגד מספר נאשמים, ביניהם: המתנקש, בני משפחת הפשע שהזמינו את הרצח, וחוקר פרטי שהיה מעורב בפרשה. החוקר הפרטי נשכר על מנת לדווח על מיקומו של הנרצח. הטענה הייתה שהחוקר הפרטי “עצם עיניים”. התיק התנהל במשך 3 שנים בבית המשפט המחוזי. עורך הדין של החוקר הפרטי היה צריך להיות נוכח בכל הישיבות (מעל מאה) בתיק. החוקר הפרטי העלה את הטענה על פגיעה על הזכות בקניין (עורך הדין שלו גבה ממנו סכומים גבוהים מאוד, כי מלבד התיק הזה – הוא לא יכול היה לטפל בשום דבר אחר). בית המשפט דחה את הטענה שלו.

על פי סעיף 88 לחסד”פ, בית המשפט רשאי להפריד את התיק:

הפרדת המשפט, סעיף 88. בית המשפט רשאי, בכל שלב שלפני הכרעת הדין, לצוות על הפרדת המשפט באישום פלוני שנכלל בכתב האישום, או על הפרדת משפטו של נאשם פלוני שהואשם עם אחרים.

ואולם הסמכות הראשונית היא של התביעה, אך בשל האינטרסים לעיל התביעה תעדיף לאחד את התיק.

בעניין זה, נזכיר את סעיף 155 לחסד”פ, פסק דין של נאשם שהודה:

(א) נאשמו כמה נאשמים בכתב אישום אחד ומהם הודו בעובדות שיש בהן כדי הרשעתם ומהם שלא הודו בכך, לא יגזור בית המשפט את דינם של הנאשמים שהודו לפני שנסתיים בירור המשפט של הנאשמים שלא הודו; ואולם –

(1) נאשם שהודה כך, והתובע או הסניגור מודיעים שהוא ייקרא להעיד במשפטם של יתר הנאשמים, לא יעיד אלא לאחר שנגזר דינו;

(2) בנסיבות מיוחדות שירשום בית המשפט רשאי הוא לגזור את דינו של הנאשם שהודה לפני סיום משפטם של האחרים.

(ב) לענין סעיף זה, גזירת דין – לרבות מתן צו מבחן ללא הרשעה או צו שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה.

הערה: רוב התיקים נסגרים בהסדרי טיעון. אחוזי ההרשעה הם גבוהים מאוד (97%), והתביעה מסבירה את האחוזים הגבוהים בעבודת סינון טובה של התיקים – כאשר מוגש כתב אישום, זה יהיה במקרים בהם יש סיכוי סביר להרשעה. לדעת המרצה, אשר מקבל בהחלט את הנימוק לעיל, קיימת סיבה נוספת לאחוזי ההרשעה הגבוהים: מרבית השופטים מגיעים מהפרקליטות ו”הלך הרוח” שלהם, הוא של פרקליטים לשעבר (זוהי לא ביקורת כלפי השפיטה עצמה), בניגוד להלך הרוח של סנגור אשר “מקבל תשלום” על מנת להגן על הלקוח שלו, ומתרגל לחשוב במונחים של חפות (נקודות מוצא שונות). דוגמה: פסקי הדין של השופט דנציגר, ובפרט: הלכת שמש – החלה של דוקטרינת הפסלות הפסיקתית עוד בשלב החקירה. בדיון הנוסף בהרכב של 9 שופטים, השופטים (ביניהם השופטת בייניש) הביעו ביקורת על הלכה זו. לדעת המרצה, הפילוסופיה של השופט דנציגר שונה מהפילוסופיה של שופטים שמגיעים מהתביעה.

ישנם מיקרים בהם התביעה מתחילה את המשפט בכתב אישום מאוחד, ובשלב מאוחר יותר התביעה מפרידה את הנאשמים, ומפצלת את כתב האישום. הסיבה: בשלב ראשון, הגשת כתב האישום המאוחד היא משיקולי יעילות – אין צורך לקרוא פעמיים לאותם העדים. אחרי שהסתיים שלב העדויות, ניתן לפצל את כתב האישום על מנת להעיד את נאשם אחד כנגד נאשם שני.

ע”פ 866/95 סוסן נ’ מ”י – מספר נאשמים – חלקם עברו עבירות שחלקן בסמכות המחוזי, וחלקן בסמכות השלום, ואולם, סוסן עבר עבירה שהיא רק בסמכות השלום.

התביעה טענה: סוסן הוא שותף של עבריינים אחרים שהעבירות שלהם בסמכות המחוזי, ולכן ניתן להגיש את כתב האישום המאוחד למחוזי. סוסן הורשע במחוזי, וערער לבית המשפט העליון בטענה: פסק הדין בעניינו ניתן בחוסר סמכות עניינית.

השאלה המשפטית: האם ניתן להגיש כתב אישום לבית המשפט המחוזי, נגד נאשם שעבר עבירות שהינן רק בסמכות בית משפט השלום, כאשר השותפים שלו עברו עברות שהינן בסמכות המחוזי?

השופט גולדברג: למחוזי אין סמכות לדון בעניין סוסן, ברם, לטענתו על פי סעיף 215 לחסד”פ, גם אם בית המשפט שדן בערעור מקבל את טענת המערער, הוא עדיין יכול לדחות את הערעור, אם בית המשפט התרשם שדחיית הערעור לא תוביל לעיוות דין. השופט גולדברג דוחה את הערעור.

סעיף 215, דחיית ערעור על אף טענה שנתקבלה: בית המשפט רשאי לדחות ערעור אף אם קיבל טענה שנטענה, אם היה סבור כי לא נגרם עיוות דין.

(דוגמה: אם טענת הערעור היא שנפל פגם בכתב האישום, משום שבמקום שיהיה רשום שהתובע הוא פרקליטות מחוז חיפה, רשום בכתב האישום מחוז תל אביב. זהו אכן פגם בכתב האישום, אבל ברור שלא מדובר במשהו שקשור בשאלת האשמה).

השופטים מצא וזמיר: מסעיפים 86 ו-87 לחסד”פ עולה שלבית המשפט המחוזי יש סמכות לנהל הליכים כנגד סוסן, אפילו שהעבירה שלו היא בסמכות השלום.

זכות ייצוג לנאשם

סעיף 15 לחסד”פ, מינוי סניגור מטעם בית המשפט, עורך אבחנה בין מקרים שבהם בית המשפט חייב למנות סנגור לחשוד או נאשם (דוגמה: עבירת רצח, או עבירה שדינה מיתה או מאסר עולם), ובין מקרים שבהם בית המשפט רשאי למנות סניגור (סעיף 15(ג), נאשם שהוא חסר אמצעים).

שאלה שעלתה בפסיקה: מה קורה במצב שבו הנאשם, למרות שיש חובת ייצוג, מבקש שלא ימנו לו סניגור?

ע”פ 307/72 עמיאל נ’ מ”י – במקרה זה הייתה חובת ייצוג, והנאשם (עמיאל) הודיע לבית המשפט שאינו מעוניין בסניגור, ואם יזדקק לסניגור, הוא יוכל מכספו שלו לשכור שירותי סניגור. בית המשפט התרצה, ואכן לא מינה לו סניגור. אחרי שעמיאל הורשע, הוא הגיש ערעור לעליון, וטען שהרשעתו סובלת מפגם: בית המשפט לא קיים את החובה שמוטלת עליו למינוי סניגור.

השופט זוסמן: המחוקק מצווה את בית המשפט למנות סניגור, ובית המשפט צריך לקיים את דבר המחוקק, אלא אם הנאשם מוותר על זכותו, וברור לבית המשפט, שהנאשם לא ישתף פעולה עם סניגורו. במקרה כזה, מדובר בפעולת סרק ומשום כך לא ימונה סנגור ולא יבוזבזו כספים.

בפרקטיקה, דעתו של השופט זוסמן לא התקבלה, והתקבלה דעתו של השופט ברנזון: בכל מקרה, חייב בית המשפט לפחות פעם אחת למנות סניגור – לכפות את הנאשם לקבל את הייצוג, לפני שבית המשפט קובע שאין טעם למנות סניגור נוסף. כלומר: אפילו אם הנאשם טוען שהוא לא רוצה סניגור, ימונה לו סניגור למרות רצונו, לפחות פעם אחת, שמא אולי אותו סניגור יצליח לרכוש את אמונו של הנאשם, ולהביא לשיתוף פעולה (לעיתים הנאשמים לא יודעים מה באמת הם רוצים, הם זחוחי דעת – בטוחים שהם יצאו זכאים, ועושים “שטויות” בבית המשפט). אם הנאשם לא משתף פעולה, בית המשפט יוכל להפסיק את הייצוג.

גם השופטים האחרים הצטרפו לדעתו של השופט ברנזון, ואולם כל השופטים הסכימו, שלמרות שלא מונה לנאשם סניגור, לא נפל עיוות דין (כי הנאשם ייצג את עצמו בצורה טובה).

ע”פ 64/87  גרסטל נ’ מ”י  – בית המשפט מתייחס לסעיף 15 ולקביעת החובה למנות סניגור. בית המשפט קובע שככלל אין לסטות מהוראה זו, אפילו אם הנאשם מודיע על כך שאינו מעוניין בסניגור.

בית המשפט מוסיף (וזוהי ההלכה):

1. גם אם הנאשם אינו מעוניין בייצוג, בית המשפט צריך לנסות לשכנע את הנאשם שעליו לקחת עורך דין מקצועי, ורק אם השתכנע בית המשפט שהנאשם מסוגל להגן על עצמו בצורה יעילה (למשל: כי מדובר בנאשם שהוא עורך דין בעצמו), וכן שהנאשם נחוש שאינו מעוניין ואין לצפות לשיתוף פעולה בין הנאשם לסניגורו – רק אז תהיה הצדקה שלא למנות סניגור.
2. במקרים רגילים של הבעת אי רצון מצד הנאשם, על בית המשפט לפעול על פי ההלכה שנקבעה בעמיאל, כלומר: למנות לו סניגור לפחות פעם אחת, ואם הנאשם לא ישתף פעולה עימו, יוכל בית המשפט לשחרר את הסניגור מתפקידו.

מהן הסיבות בגינן בית המשפט מתעקש על חובת הייצוג?

1. על מנת שלא ייפול פגם בתוצאת ההליך המשפטי – אם לא יהיה לנאשם ייצוג של עורך דין, אשר יוכל להציג את העובדות בצורה משפטית, הוא עלול להיות מורשע למרות שהוא למעשה חף מפשע.
2. מלבד עיוות הדין במובן התוצאתי לעיל, עיוות הדין יכול להיות בהליך עצמו – המדינה מנהלת הליך נגד פרט שאינו מוגן. במדינות דמוקרטיות, על מנת לבדוק את זכויות האדם נבדקת מערכת המשפט. עצם ניהול ההליך ללא סניגור, זהו פגם בפני עצמו ללא קשר לתוצאת ההליך.
3. סיבה תועלתנית: יעילות כלכלית. בתי המשפט עמוסים, וניהול הליך ללא ייצוג עלול להכביד על ההליך. דוגמה: בהליך ההקראה, בית המשפט צריך להקריא לנאשם את כתב האישום. לעיתים ישנם כתבי אישום של 30, 40 עמודים ואפילו 200 עמודים. בהליך ללא ייצוג, יש להקריא לנאשם את כל כתב האישום – זהו תהליך יקר מבחינת זמן וכסף. בפרקטיקה, הסניגור מקריא את כתב האישום מחוץ לכותלי בית המשפט, ומצהיר בשלב ההקראה שהוא עשה כן. דוגמה נוספת: הסניגור הוא “לקוח חוזר” בבתי המשפט, הוא יודע איזה מלחמות לנהל, ואיזה מלחמות לא לנהל. מרבית הסניגורים לא יטענו טענות מגוחכות, שאדם ללא רקע משפטי עלול לטעון.

שאלה: נניח שאדם סירב לייצוג, ובדיעבד מסתבר שהוא חולה נפש – האם בית המשפט העליון יבטל את ההרשעה?

על פי סעיף 215 (חשוב למבחן), אם בית המשפט יגיע למסקנה שאי מינוי הסניגור גרם לעיוות דין, הוא יבטל את הכרעת הדין ויחזיר את התיק לבית משפט קמא.

בית המשפט העליון יבדוק האם באמת הנאשם חולה נפש, והאם יש חשש שהייצוג של הנאשם את עצמו היה בסיס לעיוות הדין. בית המשפט יכול לבדוק את הדברים על פי התנהלות המשפט: האם הנאשם ערך חקירות נגדיות לעדים? האם השאלות שהוא שאל את העדים הן שאלות מספיקות והאם עורך דין, אילו היה במקומו, היה שואל שאלות אחרות שהן קריטיות להוכחת חפותו? האם הנאשם לא זימן עדי הגנה שהם קריטיים להגנתו, ובית המשפט לא זימן אותם במקומו. אם בסופו של דבר, בית המשפט יתרשם שלא נפל עיוות דין במובן התוצאתי, ומדובר בעבירה קלה יחסית, בית המשפט לא יבטל את הכרעת הדין.

סעיף 15ב לחסד”פ, איסור הטלת עונש מאסר בפועל על נאשם שאינו מיוצג, קובע: לא יטיל בית משפט עונש מאסר בפועל על נאשם שאינו מיוצג; הוראה זו לא תחול על נאשם שייצוגו הופסק ברשות בית המשפט לפי הוראות סעיף 17.

כיום לא ברור מהו היחס שבין סעיף 215 ובין סעיף 15ב. דוגמה: מקרה שבו נאשם לא קיבל ייצוג, ובית המשפט לא בדק אם אדם מעוניין בייצוג (בית המשפט לא בחן את מבחני עמיאל, ולא דרש ייצוג “לפחות פעם אחת”), ובסופו של יום הוטל על הנאשם מאסר בפועל. האם במקרה זה בית המשפט יכול לומר בדיעבד, שלא נגרם עיוות דין במובן התוצאתי, ולכן על פי 215 ניתן לפסוק מאסר בפועל? אין תשובה מוחלטת, אולם המגמה בפסיקה החדשה: בכל מקרה שבו מוטל מאסר בפועל, יש חובת ייצוג. כלומר: סעיף 215 מוגבל למקרים שבהם לא יוטל מאסר בפועל.

21.5.2012 (שיעור 5)

זכות ייצוג לנאשם

חזרה: הטעמים בגינן בית המשפט מתעקש על חובת הייצוג:

• הטעם התועלתני: כאשר ממנים סנגור יש סיכוי גדול יותר להגעה לאמת.
• טעמים ערכיים: לא ראוי להעמיד נאשם לדין בלי שיהיה אדם שיוכל להגן עליו.

שחרור סנגור מייצוג:

החוק עורך אבחנה בין סניגור שהנאשם ממנה לעצמו ובין סנגור שבית המשפט ממנה לו.

סניגור שבית המשפט ממנה לנאשם אמור לייצג את הנאשם לאורך כל המשפט, וגם לאורך הערעור:

סעיף 16, תפקידי סניגור שמינהו בית המשפט: סניגור שמינהו בית המשפט ייצג את הנאשם בכל הליך לפני שופט או בית משפט, לרבות בערעור, זולת אם הורה בית המשפט אחרת.

סניגור שהנאשם העמיד לעצמו אמור לייצג רק באותו הליך שאליו הוא מונה. כלומר: ברגע שישנה הכרעת דין מרשיעה, הסניגור יכול להפסיק את הייצוג ולא לייצג בערעור, מבלי לבקש את רשותו של בית המשפט להשתחרר מהייצוג (לעומת סניגור שמונה על ידי בית המשפט, אשר חייב להמשיך ולייצג בפני ערכאת הערעור אלא אם בית המשפט יפתור אותו מלייצג).

סעיף 17, הפסקת ייצוג של סניגור:

(א) סניגור שהנאשם העמיד לעצמו לא יפסיק ליצגו כל עוד נמשך המשפט או הערעור שלשמם הועמד, אלא ברשות בית המשפט; סניגור שמינהו בית המשפט לא יפסיק לייצג את הנאשם אלא ברשות בית המשפט.

(ב) הרשה בית המשפט לסניגור להפסיק לייצג את הנאשם מחמת שלא שיתף פעולה עם סניגורו, רשאי בית המשפט, על אף האמור בסעיף 15, לא למנות לנאשם סניגור אחר אם ראה שאין בכך להועיל.

בפרקטיקה, סניגורים לפעמים מגישים בקשות שחרור מייצוג, מטעמים של אי תשלום שכר טרחה או שיקולי נוחות של הסניגור (קיבל תיק אחר – גדול יותר). בית המשפט לא מתחשב בשיקולים אלו, ובקשות כאלו לרוב נדחות.

לגבי חוסר שיתוף פעולה: הנטייה של בית המשפט לשחרר מייצוג תהיה גדולה יותר, וגם כאן בית המשפט יקבע דיון עם הצדדים וינסה לבדוק האם באמת לא ניתן להביא לשיתוף פעולה. והרי המערכת השיפוטית מייחסת חשיבות רבה לייצוג.

סעיף 18, חילוף סניגורים: העמיד הנאשם סניגור במקום סניגורו שמינה לו בית המשפט, או שהחליף סניגור שהעמיד, לא יסרב בית המשפט ליתן רשות לסניגור הקודם להפסיק לייצג את הנאשם, אלא אם ראה שחילוף הסניגורים מצריך דחיה בלתי סבירה של המשפט.

במצב שבו נאשם מעוניין להחליף את סניגורו, ובית המשפט לא מתרשם שהבקשה היא ממניעי תכסיסנות (למרוח זמן למשל), אז בית המשפט יתיר חילוף סניגורים.

מימד הזמן במשפט הפלילי הוא חשוב, ובעיקר כאשר ממדובר בדיני מעצרים. בסעיפים 58-61 לחוק המעצרים נקבעות הוראות שאמורות להגביל את תקופות המעצר, למשל: משפט שמתנהל מעבר ל-9 חודשים ובמסגרתו הנאשם עצור – במצב כזה, על בית המשפט לשחרר את העצור, אלא אם שופט בית משפט עליון מאריך. על מנת ששופט בית המשפט העליון יאריך צריך להגיש בקשה, ולא תמיד יאריכו.

דוגמה: תיק רצח כפול ועוד שורה של ניסיונות רצח. בתיק ראיות חזקות. אחרי 9 חודשים המשפט עדיין לא התחיל (בגלל הלכת קינזי). בפעם הראשונה בית המשפט האריך ב-90 יום, ואח”כ פעמיים נוספות – בסופו של דבר, בפעם הרביעית – בית המשפט דחה את הבקשה בנימוק, שלא ייתכן שמעצר יחליף מאסר. לנאשמים עומדת חזקת החפות, והנה בכל זאת הם כבר מבלים שנתיים בכלא (בסופו של דבר הם הואשמו ברצח).

הערה: הלכת קינזי – הלכה שהייתה קיימת עד 2007 (“עשתה בלאגן” במשפטים פליליים ועל כן בוטלה). על פי ההלכה, כאשר יש עד שהוא שותף לעבירה, ומתנהל נגדו הליך – לא ניתן להעיד אותו כנגד השותפים שלו בהליך אחר, לפני שמשפטו מסתיים. כיום, על פי החוק – סעיף 155, כאשר בכתב אישום אחד יש יותר מנאשם אחד, לא ניתן לגזור דינם של נאשמים שהודו, לפני שמסתיים משפטם של האחרים (עוד בעניין הלכת קינזי: ההלכה בוטלה לאחר שהוגשה עתירה תקדימית כנגד בית משפט – מדינת ישראל נ’ בית משפט מחוזי באר שבע).

התקופות המנויות בסעיפים 58-61 אינן רלוונטיות למעצר בית. אך גם אם אדם נמצא במעצר בית, הקלה בתנאים מושפעת מהזמן שחולף. דוגמה: מקרה ענת קם. ענת קם שהתה במעצר בית, אך עם חלוף הזמן בית המשפט אפשר לה לצאת “התאוורר” ולצאת לאירועים מסויימים.

אם נאשם נעצר קיימות שתי אפשרויות לסניגור:

1. הגשת ערר – לפנות לערכאת הערר, ולטעון שהערכאה הקודמת שגתה.
2. הגשת עיון חוזר – הגשת בקשה לעיון חוזר תתאפשר כאשר יש נסיבות חדשות (ראיה חדשה) או שחלף זמן. חלוף הזמן בפני עצמו מאפשר הגשת בקשה לעיון חוזר, שהרי המחוקק בעצמו אומר: חלוף הזמן יוצר איזון חדש בהליך המעצר.

האם ניתן לתת ייפוי כוח חלקי לסניגור?

בפסיקה עלתה השאלה: האם אפשר להתגבר על הוראות סעיפים 16 ו-17, וזאת באמצעות קבלת ייפוי כוח מסויג למקטע מסוים של ההליך הפלילי, מהנאשם. כלומר: האם הלקוח יכול לתת ייפוי כוח לסניגורו, ש”מכסה” רק את שלב ההקראה והמעצר, למשל? זאת על מנת להבטיח תשלום של הלקוח, עבור כל שלבי המשפט.

שאלה זו עלתה בע”פ 4690/94 עו”ד דן אבי יצחק נגד השופט צמח – דובר על תיק אריה דרעי, שבו עו”ד דן אבי יצחק קיבל ייפוי כוח חלקי. בית המשפט קבע: הגבלות ייפוי כוח לייצוג במקטעים הן חסרות כל תוקף. ברגע שעו”ד נטל על עצמו ייצוג בתיק מסוים, הוא כבול לאותו התיק כל עוד בית המשפט לא הרשה לו להשתחרר.

פתיחת המשפט והתשובה לאישום

פתיחת המשפט – שלב ההקראה (סעיף 143). המשמעויות של פתיחת המשפט:

1. לאחר שמתחיל המשפט, התביעה יכולה לתקן את כתב האישום רק באישורו של בית המשפט.
2. שחרור סניגור – ברגע שהמשפט נפתח, הסניגור המייצג לא יכול להשתחרר מהייצוג ללא אישור בית המשפט. כאשר סניגור מייצג בשלב מעצר הימים, הוא לא יהיה מחוייב לייצג בכל ההליך הפלילי, כי מעצר הימים הוא בשלב החקירה, ושלב זה הוא מחוץ לשלב המשפט.
3. סעיף 60 לחוק המעצרים – אם נאשם נמצא במעצר לאחר הגשת כ”א לתקופה שעולה על 30 ימים, ומשפטו לא החל, הוא ישוחרר מן המעצר. חשיבותה של הוראה זו: למנוע מצב שבו נאשם שנמצא במעצר, לא יודע במה הוא מואשם. כאשר נפל פגם, ולא נערכה לנאשם הקראה בתוך 30 ימים – במקרים רבים, בית המשפט ישחרר את העצור.

סעיף 60, שחרור באין משפט: נאשם, שלאחר הגשת כתב האישום נגדו היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום, תקופה המצטרפת כדי 30 ימים ומשפטו לא החל, ישוחרר מן המעצר, בערובה או ללא ערובה; ואולם רשאי בית המשפט לדחות את מועד תחילת המשפט, בלא שישוחרר, ל-30 ימים נוספים, אם ביקש זאת הנאשם או סניגורו.

הקראה פורמאלית וסעיף 60

נניח שהנאשם נפגש עם סניגורו לאחר 20 ימים. בדיון המעצר, הם מבקשים הארכה על מנת שהסניגור יוכל ללמוד את התיק – הארכה שהיא מעבר ל-30 הימים, במקרה זה יש צורך בהסכמת הנאשם על פי החוק, ואולם – בפרקטיקה, אין צורך בהסכמת הנאשם, כי בישיבת המשפט הראשונה תתבצע הקראה פורמאלית – מצב שבו שופט המעצרים פונה אל הנאשם, ושואל אותו: “האם עובדות כתב האישום מוכרות לך? האם יש צורך להסביר לך את עובדות כתב האישום, או שעורך הדין כבר הסביר לך אותן?”. למעשה, שלב המשפט מתחיל במסגרת הליך המעצר.

שאלה שעלתה בפסיקה: מה קורה כאשר לא בוצעה הקראה, הוראות סעיף 60 לא התקיימו, וחלפו 30 ימים?

אפשרויות שיש לתביעה במקרה זה:

1. להגיש בקשה לפי סעיף 62 לחוק המעצרים, לשופט של בית משפט עליון, בבקשה לעצור את הנאשם, אפילו שהמשפט שלו לא התחיל ולא בוצעה הקראה. חשוב להבין: אם התיק נדון בשלום, אז גם הבקשה למעצר עד תום ההליכים תהיה בבית משפט שלום, אבל אם משתמשים בסעיף 62 בתנאים לעיל – זה תמיד בקשה שתוגש לעליון.

סעיף 62, הארכת מעצר או חידושו:

(א) על אף הוראות סעיפים 59 עד 61, רשאי שופט של בית המשפט העליון לצוות על הארכת המעצר או על מעצר מחדש, לתקופה שלא תעלה על 90 ימים, ולחזור ולצוות כך מעת לעת, וכן להורות על שחרורו של הנאשם, בערובה או ללא ערובה.

(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), סבר שופט בית המשפט העליון כי לא יהיה ניתן לסיים את הליכי המשפט בתוך התקופה של 90 ימים האמורה בסעיף קטן (א), בשל סוג העבירה, מורכבותו של התיק או ריבוי של נאשמים, עדים או אישומים, רשאי הוא לצוות על הארכת המעצר לתקופה שלא תעלה על 150 ימים, ולחזור ולצוות כך מעת לעת, וכן להורות על שחרורו של הנאשם, בערובה או בלא ערובה.

2. גם אם הנאשם משוחרר משום שמשפטו לא החל בתוך 30 יום, נסיבה זו לא יוצרת חסינות לנאשם מפני הגשת בקשת מעצר חדשה לערכאה הדיונית.

בש”פ 1948/03 שמואל שילון נ’ מ”י – נאשם שלא היה מיוצג בהליך המעצר, ולכן על פי הוראות סעיף 143 לחסד”פ, בית המשפט היה צריך להקריא לו את כל עובדות כתב האישום. בית המשפט לא עשה כן, אלא הסתפק באמירת הנאשם: “קיבלתי את כתב האישום וקראתי אותו.” הנאשם הגיש ערר על החלטת בית המשפט למעצר עד תום ההליכים. הטענה של שילון: יש לשחרר אותי ממעצר, משום שחלפו 30 ימים והמשפט עוד לא החל – לא התקיימו התנאים שבסעיף 143 לחסד”פ – בית המשפט הסתפק באמירה, בניגוד ללשון הסעיף.

בית המשפט במקרה זה עושה שימוש בפרשנות התכליתית. בית המשפט טען: החוק לא יפורש פירוש טכני ודווקני, שעלול להחטיא את מטרת ההליך ואת תכליתו של החוק, ולהביא לתוצאות דרקוניות שעומדות בסתירה למגמות הסדר הדיוני. תכליתו של סעיף 60 היא להבטיח, שלא ישב אדם במעצר, בלא שיובא כתב האישום לידיעתו – תכלית זו הוגשמה במקרה לפנינו. מדובר בפגם טכני ולא בפגם מהותי.

שלב ההקראה – הפרקטיקה

בישיבת ההקראה הנאשם לא חייב להשיב לכתב האישום: אם הוא מודה בעובדות או כופר בהן. בפרקטיקה, בישיבות ההקראה הנאשם מבקש דחייה של אותה הישיבה לצורך מינוי סניגור, או שבית המשפט מפנה את הנאשם לסנגוריה הציבורית.

בתיקים רבים יש חובת ייצוג מכוח סעיפים 15א ו-15ב לחסד”פ – כאשר התביעה מציינת בכתב האישום, שיכול שהיא תדרוש מאסר בפועל, אז יש חובת ייצוג. במקרים אלו בפרקטיקה, ישיבת ההקראה נדחית, ואז נקבעת ישיבת הקראה חלופית במסגרתה מגיע הנאשם יחד עם סניגורו, ולעיתים קרובות גם הישיבה השניה נדחית על מנת לאפשר לסניגור ללמוד את התיק.

לסניגורים יש אינטרס שיחלוף כמה שיותר זמן בין ביצוע העבירה, ובין הכרעת הדין – גם כשהנאשם לא נמצא במעצר. כלומר: לעיתים סניגורים מתייחסים לזמן כאל מטרה בפני עצמה (למשוך את הזמן). הסיבות (מלבד רצון לתוספת בשכר הטרחה):

• בחלוף זמן, ניתן להראות שהנאשם מתקן את דרכו (למשל, בעבירות סמים).
• ככל שחולף זמן רב יותר בין מועד ביצוע העבירה ובין מועד הכרעת הדין, העונש יהיה נמוך ורך יותר – במיוחד כאשר הנאשם לא עבר מאז עבירה נוספת. בענישה, כדי ליצור הרתעה אפקטיבית, יש שיחלוף זמן קצר בין העבירה ובין העונש. מטרת הסניגורים היא ליצור את החיץ, על מנת להקל בענישה.

מאידך, כאשר לא מדובר בעבירות חמורות – “מריחת הזמן” עלולה לעצבן את השופט.

טענת אליבי

סעיף 152(ד): משלא טען הנאשם מיד “במקום אחר הייתי”, או שטען ולא ציין את המקום האחר, לא יהיה רשאי להביא ראיות – בין עדות עצמו ובין ראיות אחרות – כדי להוכיח טענה כאמור אלא ברשות בית המשפט.

המקום להעלות טענת אליבי הוא בשלב שמיד לאחר פתיחת המשפט. אם הנאשם לא מעלה את הטענה בזמן, אז הוא יצטרך לבקש את רשות בית המשפט בשלב מאוחר יותר. הסיבה היא ראייתית: מדובר בעדות כבושה – עדות שלא נאמרה בהזדמנות הראשונה. כאשר הדברים לא נאמרים בהזדמנות הראשונה, ישנו חשד טבוע שהעד משקר.

סעיף 143א – דיון מקדמי:

פרקטיקה שנכנסה לחסד”פ בשנת 2005, ומקבילה להליך קדם-משפט במשפט האזרחי. מדובר על מסלול מיוחד שמקביל למסלול הפלילי הרגיל (כתב אישום, הקראה…הכרעת דין, גזר דין). הליך מקדמי מתבצע בפני שופט מיוחד, אשר ביום של דיונים מקדמיים קבועים לו עשרות תיקים, ומטרת הדיונים: ניסיון לסיים את ההליך, וליתר את הצורך בשמיעת ראיות כבר במהלך הדיון.

במסגרת הליך זה, שופט (המכונה “שופט מוקד”) מקבל את חומר החקירה מהתביעה (בהליך אזרחי זהו עניין רגיל – לכתב התביעה מצרפים ראיות, חוות דעת וכו’, ואולם לכתב אישום במשפט הפלילי לא מצרפים כלום). בדיון המקדמי ישנם מאפיינים של השיטה האינקוויזיטורית: השופט יכול לשאול שאלות, לזמן עדים וכדומה – תפקיד אקטיבי של השופט המאפשר לו לברר מהי המחלוקת האמיתית בין התביעה וההגנה, להציע לצדדים לנסות להגיע לעסקת טיעון וכו’.

סעיף 143א (ח): הוראות סעיף זה לא יחולו על דיון בכל אחת מאלה:

(1) עבירה שהיא בסמכותו של בית המשפט המחוזי בדונו בהרכב;

(2) עבירה מהעבירות המפורטות בסעיף 240(א) רישה

לא ניתן לנהל דיון מקדמי בעבירות חמורות מאוד, או בעבירות קלות מאוד:

• בעבירות חמורות מאוד. בית המשפט המחוזי דן בהרכב כאשר מדובר על עבירות שהעונש עליהן הוא מעל 10 שנות מאסר (אונס, רצח, שוד).
• בעבירות קלות מאוד – מכירת אלכוהול לקטינים למשל. בעבירות כאלה חומר החקירה מצומצם, וניתן לסיים את התיק בישיבה אחת של הליך רגיל (ואין טעם שיהיה גם הליך מקדמי, שאולי לא יניב כלום, ואז יהיה צורך להעביר את התיק להליך רגיל – זה מסרבל את התהליך במקום להקל). הערה: סעיף 240(א) רישא: בעבירות לפי פקודת התעבורה, או לפי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש”ל-1970, שלא גרמו לתאונת דרכים שבה נחבל אדם חבלה של ממש, בעבירות שנקבעו כעבירות קנס או בעבירות לפי חיקוק אחר ששר המשפטים, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת קבע…

אם השופט מחליט להעביר את התיק מהמסלול המקדמי למסלול הרגיל – הוא לא יוכל לשמש כשופט במסלול הרגיל כי הוא נחשף לחומר החקירה, וגם הביע את דעתו על שאלת האשמה, על חוזק הראיות וכדומה.

פסלות שופט

בפרקטיקה אין בקשות רבות של פסלות שופט. עורכי דין הנחשבים כאיכותיים יזהרו מלטעון טענות כאלו, משום שמעבר לכך שהן “מלכלכות” את השופט, הן “מלכלכות” גם את הטוען אותן. על פי מחקר של פרופ’ רוזן צבי, פסלות שופט מתקבלת בפחות מ-5% מהמקרים.

סעיפים 146-148 לחסד”פ דנים בפרוצדורה – אם השופט הכריע ולא פסל את עצמו, ניתן להגיש ערעור שיוגש תמיד לבית המשפט העליון, ושם יכריע בעניין נשיא בית המשפט העליון (והסיכוי כאן הוא אפסי).

המבחן לפסלות שופט מופיע בסעיף 77א לחוק בתי המשפט, עילות פסלות:

בע”פ 1988/98 ברן נ’ מדינת ישראל מציגים את המבחנים לפסלות שופט, למרות הנוסח של סעיף 77א הוא מאוחר יותר (2004) – החוק עיגן את פסק הדין, ולא סותר אותו – ולכן משתמשים בפסק הדין אשר מסביר את המבחנים בצורה נהירה:

פסלות שופט תידרש במצב שבו ישנו חשש ממשי למשוא פנים – זהו מבחן אובייקטיבי על פי הפסיקה: לא מדובר ב”תחושה”, אלא נסיבות וראיות המצביעות על חשש זה, ביחס לשופט הסביר. למבחן הכללי והמעורפל ישנם שני נדבכים:

1. מצב בו לשופט יש עניין אישי שקשור בתיק. למשל: עניין כספי בינו ובין הנאשם. מצב זה מעוגן בסעיף 77א(א1)(2) לחוק בתי המשפט: יש לשופט ענין כספי ממשי או ענין אישי ממשי בהליך או בתוצאותיו, בצד להליך, בבא כוחו או בעד מרכזי, או שלבן משפחה מדרגה ראשונה של השופט יש ענין כספי ממשי או ענין אישי ממשי בהליך או בתוצאותיו, בצד להליך או בבא כוחו; – במצב זה קיימת חזקה שהשופט ישפוט במשוא פנים, אבל עדיין יש לבחון את עובדות המקרה, כלומר החזקה היא אינה חזקה מוחלטת ויש לחזור ולבחון: האם שופט סביר היה חושב שמדובר במשוא פנים, לאור הראיות בעניין. דוגמאות:

• מצב בו לשופט עניין כספי בתיק – זו עדיין זו לא תהיה סיבה לפסול אותו. דוגמה: עתירה בעניין חוק ההסדרים – העותר מעוניין לעתור נגד שיעור של שיעורי המע”מ. גם לשופט יש עניין אישי בתיק, אבל כמו השופט הנוכחי, גם לשופטים האחרים יש עניין בתיקים. סעיף 77א(א3): על אף האמור בסעיף קטן (א1)(2), שופט רשאי לשבת בדין אם העברת הענין לכל שופט אחר לא תשנה את עילת הפסלות.
• מצב בו השופט והנאשם גרים באותו בניין – אין כאן בעיה אם השופט לא מכיר את שכניו.

2. מצבים שבהם אין לשופט עניין אישי, אבל הוא נגוע בדעה קדומה כלפי הנושא הנדון לפניו. בעניין זה, בית המשפט עורך אבחנה בין דעה קדומה ודעה מוקדמת – לא ניתן לצפות ששופטים, שהם אנשים דעתניים ומשכילים, לא תהיה להם דיעה מוקדמת במגוון נושאים, ואין בכך כל פסול. הפסול הוא כאשר מדובר בדיעה קדומה – מצב שבו לא יהיה ניתן לשכנע את השופט להרפות מדעה זו, אפילו אם תוכיח ב”אותות ובמופתים” שדעתו שגויה.

בית המשפט מוסיף שאפילו אם קיימת התבטאות מעליבה של השופט כלפי בעלי הדין, זה עדיין לא אומר שיש לו דעה קדומה.

4.6.2012 (שיעור 6)

המשך נושא – פסלות שופט

הסעיפים הרלוונטיים לנושא זה: סעיף 77א לחוק בתי המשפט, וסעיפים 146-148 לחסד”פ.

במצב שבו יש חשש למשוא פנים (למשל: השופט זורק הערה: “מי זה הפסיכופט הזה?”), ניתן להוכיח שמתקיים המבחן לפסלות שופט, כלומר: שקיים חשש ממשי למשוא פנים. ואולם, אם אין עניין אישי, ואפילו אם נאמרו אמירות (או במצב שיש שופט דתי שדן בענייני דת ומדינה), אין חזקה למשוא פנים.

ע”פ 1182/99 אליהו הורוביץ נ’ מ”י – מנכ”ל של חברה הורשע בעבירות מס. הוא הגיש ערעור לבית המשפט העליון, וערעורו נדון במשך 5 ימים, בהרכב ברשות השופט אור. לאחר שהסתיימו הדיונים, ובית המשפט היה בתהליך כתיבת ההחלטה בערעור, הגיש העיתונאי יואב יצחק בקשה לפסלות השופט אור. טענתו: בין הסנגור של אליהו הורוביץ (עו”ד פנסח רובין) ובין השופט אור יש קשרים חברתיים. השופט אור העביר את הבקשה לבעלי הדין, אשר לא העלו כל בקשת פסילה (הערה: מי שמכריע בבקשת הפסלות הוא השופט עצמו – ולכן אם מופיע במבחן קייס שבו שופט אחר הכריע בעניין פסלות שופט, ההחלטה פסולה).

נשאלה השאלה: האם עותר ציבורי, אדם שלא קשור לצדדים, יכול להעלות טענה של פסלות שופט?

על פי סעיף 77א לחוק בתי המשפט: שופט לא ישב בדין אם מצא, מיזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט.

בית המשפט קבע: על פי ההסדר החוקי הקיים, רק בעלי הדין יכולים לטעון טענת פסלות שופט, ואף על פי כן, יש מקרים חריגים בהם יש מקום להכיר בזכות העמידה גם לאדם שהוא לא צד להליך – זאת במקרים שבהם לבעלי הדין יש מניעה, הסתייגות או אינטרס שלא להעלות טענת פסלות בעצמם.

הטעם העומד בבסיס ההחלטה: “לבית המשפט אין חרב או ארנק, אלא רק את אמון הציבור” – בית המשפט מתקיים בזכות אמון הציבור, ובמצב בו יש חשש שהחלטות שיפוטיות מושפעות מאינטרסים חברתיים של השופט, אמון הציבור עלול להיפגע אם לא יאפשרו להפיג חששות אלו.

מדובר על פרשנות תכליתית של המילה “מיוזמתו” – שניתן להתייחס אליה כאל מצב שבו אדם שלישי פנה אל השופט בטענת פסלות. בית המשפט מאזן בין אינטרסים של יעילות (זכות עמידה לכולם יכולה ליצור בעיה של “הצפה”) מחד, וטוהר והגינות ההליך השיפוטי מאידך. בשנות ה-50 סביר להניח שבית המשפט היה פוסק אחרת. באופן כללי, המשפט הפלילי עבר תהפוכות, וכיום מטרתו היא לדאוג לטוהר ההליך השיפוטי, לדאוג לזכויות נאשמים – ניתן לראות זאת בדוקטרינת יששכרוב ובסעיף “הגנה מן הצדק” – הגנה על האזרחים, ושל טוהר ההליך השיפוטי היא התכלית האובייקטיבית של סדר הדין הפלילי.

האם נכון לומר שהשיעור הגבוה של הסדרי הטיעון, פוגע בזכויות הנאשם? טענה זו אינה נכונה, כי גם במסגרת הסדרי הטיעון, בית המשפט אמור לוודא שהודאת הנאשם היא חופשית ומרצון, ואם הוא מתרשם שהנאשם מודה מתוך לחץ, וההודאה היא לא אמיתית – היא לא תתקבל. אם ההודאה מסויגת – “אני מודה באשמה כי הסנגור אמר לי, שכך העונש שלי יהיה מחצית ממה שאני עלול לקבל…”, – על כך בית המשפט אומר במפורש בפסק דין “הסדרי הטיעון”: הודאה כזו לא מאפשרת לבסס הרשעה. מלבד זאת, זכויות הנאשם: הזכות לקבל את חומר החקירה, זכות לייצוג – זכויות אלו קיימות תמיד, ולא יבוטלו בהליך הסדרי טיעון. דוגמה: אם במסגרת הסדר הטיעון, הנאשם מקבל עונש מאסר – סעיפים 15א ו-15ב  מגן על הנאשמים: לא ניתן לתת עונש מאסר אם הנאשם לא מיוצג.

טענות מקדמיות

הסעיפים הרלוונטיים: 149-151 לחסד”פ.

סעיף 150, דיון בטענה מקדמית: נטענה טענה מקדמית, יתן בית המשפט לתובע הזדמנות להשיב עליה, אולם רשאי הוא לדחותה גם אם לא עשה כן; בית המשפט יחליט בטענה לאלתר, זולת אם ראה להשהות את מתן החלטתו לשלב אחר של המשפט; נתקבלה טענה מקדמית, רשאי בית המשפט לתקן את כתב האישום או לבטל את האישום, ובמקרה של חוסר סמכות – להעביר את הענין לבית משפט אחר כאמור בסעיף 79 לחוק בתי המשפט.

טענות מקדמיות הן טענות שהנאשם יכול להעלות במהלך משפטו, כאשר המקום להעלות את הטענות הללו, הוא לפני שלב ההוכחות ולפני שמתנהלת פרשת התביעה – ממש לאחר תחילת המשפט. הסיבה: כאשר בית המשפט מקבל טענה מקדמית, קבלת הטענה יכולה להוביל  ל-

• ביטול כתב האישום
• תיקון כתב האישום
• העברת המשפט לבית משפט אחר.

ולכן אין הגיון להעלות טענות אלו בשלב מאוחר.

הערה: לאחר ההקראה מעלים את הטענות המקדמיות, והשלב הבא יהיה תשובת הנאשם לאישום. טענת אליבי, סעיף 152(ד) היא במסגרת תשובת הנאשם לאישום, ולא טענה מקדמית.

רשימת הטענות המקדמיות המנויה בסעיף 149 היא לא רשימה סגורה. קיימות טענות שאינן מנויות בסעיף. דוגמאות:

1. קטינות – גיל האחריות בפלילים הוא 12. מתחת לגיל 12 לא ניתן להעמיד קטין לדין, ויש לו חסינות ממשפט פלילי, ומעבירים אותו לטיפול סוציאלי דרך חוק הנוער (טיפול והשגחה) – אפיק טיפולי / סוציאלי (העברה למשפחה אומנת, או למעון וכדומה). בין גיל 12 לגיל 18 הנאשם יהיה כפוף לחוק הנוער אשר קובע מסגרת דיונית מיוחדת לקטינים בבית משפט לנוער.
2. אי יכולת לעמוד לדין מחמת מחלת נפש – טענה זו, אם היא מתקבלת, אזי לא מבררים אם הנאשם ביצע או לא את המיוחס לו. סעיפים 170-171. כלומר: גם אם בשעת העבירה האדם היה כשיר לעמוד לדין, אך בשעת המשפט הוא חולה במחלת נפש, אז לא ינהלו נגדו הליך משום שאינו יכול להתגונן ולכן ההליך לא יהיה הוגן. אותו אדם יאושפז בבית חולים פסיכיאטרי. על פי סעיף 171, ברגע שהנאשם כשיר שוב לעמוד לדין, ניתן לנהל נגדו את ההליך.

סעיף 151, טענות מקדמיות בשלב אחר של המשפט: לא טען הנאשם טענה מקדמית בשלב זה, אין בכך כדי למנעו מלטעון אותה בשלב אחר של המשפט, אולם לגבי הטענות המפורטות בפסקאות (1) ו-(3) לסעיף 149 אין הוא רשאי לעשות כן אלא ברשות בית המשפט.

מועד להעלאת טענות מקדמיות הוא תחילת המשפט, ואולם סעיף 151 קובע שגם אם נאשם לא העלה טענה מקדמית בתחילת המשפט, הוא יכול להעלות אותה בשלב מאוחר יותר (אפילו בשלב הסיכומים), מלבד שתי טענות:

1. פגם או פסול בכתב האישום
2. חוסר סמכות מקומית

לגבי שתי הטענות הנ”ל, הנאשם יצטרך לקבל את רשות בית המשפט על מנת להעלות אותן שלא בתחילת המשפט – משום שהן טענות פורמליסטיות, אשר לא הופכות את כתב האישום על פיו או מרוקנות אותו מתוכן (הן לא משמעותיות).

את שאר הטענות ניתן להעלות בכל שלב, ואולם לא רצוי לעשות זאת, משום שאז מדובר בטענה כבושה – ועל הנאשם להסביר מדוע לא טען את הטענה בשלב מוקדם.

את הטענות יש להעלות בפני הפורום שמנהל את ההליך העיקרי, ואולם הנאשם יכול להעלות טענות מקדמיות גם במסגרת הליך המעצר. דוגמה: אם קיימת טענת התיישנות, הוא יכול לטעון אותה בפני שופט המעצרים כאשר דנים בעניין מעצר עד תום ההליכים. נשאלת השאלה: האם ההכרעה של שופט המעצרים תכבול את השופט של הערכאה הדיונית? לא. השופט של ההליך העיקרי אמור לבדוק את העובדות בעצמו, ואינו מחויב לקביעות השופט בהליך המעצר. השופטים דנים בשתי שאלות שונות: דיון בשאלת המעצר אינה יוצרת מעשה בית דין.

ערעור על החלטה בטענה מקדמית: ככלל, בהליך פלילי אין ערעור על החלטות ביניים (החלטות ביניים הן החלטות שאינן מסיימות את ההליך. דוגמה: החלטה לעניין מועדים, או האם לזמן או לא לזמן עד). כאשר טענה מקדמית מובילה לביטול של כתב האישום, אזי ניתן לערער עליה. הערה: טענות שמובילות לביטול כתב האישום, הן לדוגמה: התיישנות, חסינות, חנינה. ולעיתים גם הגנה מן הצדק שיכולה להוביל לביטול כתב האישום, או להפחתה בעונש.

נניח שבית המשפט מסרב לשמוע עד חשוב של התביעה. אילו כלים עומדים לרשות התביעה במקרה זה?

1. להגיש ערעור על ההחלטה, אבל רק במסגרת ערעור על פסק הדין כולו (זו החלטת ביניים אז לא ניתן לערער עליה בנפרד).
2. להגיש עתירה לבג”צ: לתקוף את החלטת השופט ולטעון שהיא לוקה בחוסר סבירות קיצוני – המקרים בהם עתירות כאלו מתקבלות הם נדירים מאוד.

הטענות המקדמיות המנויות בסעיף 149:

לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ובהן –

• חוסר סמכות מקומית;
• חוסר סמכות ענינית;
• פגם או פסול בכתב האישום;
• העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה;
• זיכוי קודם או הרשעה קודמת בשל המעשה נושא כתב האישום;
• משפט פלילי אחר תלוי ועומד נגד הנאשם בשל המעשה נושא כתב האישום;
• חסינות;
• התיישנות;
• חנינה;
• הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית.

1. חוסר סמכות מקומית

הסמכות המקומית מנויה בסעיף 6 לחוק סדר הדין הפלילי. הכלל: מעמידים נאשם לדין באחת משתי האפשרויות הבאות, המנויות בסעיף 6(א):

• במקום שבו עבר הנאשם את כולה או את מקצתה.
• במקום מגוריו של הנאשם.

לכלל זה קיימים מספר חריגים, למשל החריג המנוי בסעיף 6 (ב): בעבירות מן המנויות בתוספת הראשונה שנעברו במצרכי מזון ובעבירות לפי חוק הגנת הצרכן, התשמ”א-1981, גם בית המשפט אשר באזור שיפוטו שווק או נמכר המצרך מוסמך לדון את הנאשם, ואם הוא היצרן – גם בית המשפט אשר באזור שיפוטו מתגורר המתלונן.

על פי סעיף 6(ג): אם המקום בו נעברה העבירה ומקום מגוריו של הנאשם אינם ידועים, יידון הנאשם בבית המשפט אשר באזור שיפוטו נתפס.

מלבד זאת, סעיף 8 קובע: קבע היועץ המשפטי לממשלה במקרה פלוני כי לפי סעיפים 6 ו-7 אין בית משפט אשר לו סמכות מקומית, יידון הנאשם בבית משפט בירושלים.

• אדם מבצע מספר עבירות שוד: בפ”ת, בירושלים ובת”א. ניתן להעמידו לדין מכוח סעיפים 6 ו-7 בכל אחד מבתי המשפט הללו, זאת משום שסעיף 7 קובע: צורפו אישומים בכמה עבירות או הואשמו כמה נאשמים בכתב אישום אחד, מוסמך לדון בענין כל בית משפט אשר לו השיפוט, לפי סעיף 6, באחת העבירות או על אחד הנאשמים. כלומר: ניתן לצרף את האישומים יחד לכתב אישום אחד, ואז להגיש את זה לבית המשפט לבחירת התביעה.
• שמעון עובר עבירת רצח: הוא יורה בראובן בתל אביב, ואז לוקח אותו בתא המטען לבאר שבע, ואז מגלה שראובן לא מת ויורה בו שוב. העבירה נעברה בת”א, וגם בבאר שבע – החוק לא קובע שיש עדיפות למקום שבו נעבר החלק העיקרי של העבירה, וניתן יהיה להגיש את כתב האישום גם בבאר שבע וגם בתל אביב, כאשר שיקולי התביעה יהיו למשל: היכן נחקרה העבירה, היכן התבצע מעצר הימים.

רע”פ 1178/97 כהנא נ’ מדינת ישראל – עלתה שאלה לגבי פרשנות המילים “מקצת העבירה”. כהנא איים על המתלונן, שהיה תושב הארץ דרך שיחת טלפון מגרמניה. עבירת האיום דרך הטלפון עוררה את שאלת סמכות השיפוט של ישראל, משום שהעבירה לכאורה נעברה בגרמניה. ואולם, אם העבירה נעברה “מקצתה” בישראל – אז יש סמכות שיפוט לבית משפט ישראלי.

בית המשפט קבע: עבירת האיום כוללת שני נדבכים: הראשון, הוא המקום שממנו יצא האיום. ברור שביחס למקום זה יש סמכות שיפוט. משמע: לגרמניה יש סמכות שיפוט. יחד עם, הנדבך השני הוא המקום שבו נשמע האיום, ובמקרה זה: האיום נשמע / נקלט בישראל.

על פי דברי השופט ברק: “אחד הרכיבים הנסיבתיים של היסוד העובדתי בעבירת האיומים הוא שיתקיים איום “על אדם”. משמעותו של רכיב זה היא, כי דברי האיום הופנו כלפי אדם וכי אדם קלט את דברי האיום. כל עוד לא נקלטו דברי האיום לא מתקיים הרכיב הנסיבתי האמור, והעבירה טרם הושלמה.”

כלומר: איום הוא כאשר הוא נקלט אצל המאוים. ואם כך – קליטת האיום משמעו שמקצת העבירה נעברה בישראל.

ניתן להקיש מכך, מכוח קל וחומר, שאם פלוני נמצא בצפון הארץ ומאיים על אלמוני בדרום הארץ, הסמכות קיימת גם לאזור הצפון וגם לדרום.

2. חוסר סמכות עניינית

הפורום שאליו הוגש כתב האישום, אין לו את הסמכות מבחינה עניינית, וזו טענה חשובה יותר מחוסר סמכות מקומית, ובשל כך ניתן להעלות אותה בשלב מאוחר יותר של המשפט, גם בלי קבלת רשות.

• סמכות בית משפט השלום – עבירות שהעונש בגינן הוא מאסר של עד 7 שנים, כולל.
• סמכות בית המשפט המחוזי – עבירות שעונשן הוא מעל 7 שנים.

רע”פ 8316/05 מדינת ישראל נגד אילן סגל – אילן סגל שדד את הברינקס. השאלה שעלתה בדיון: “לבית משפט השלום הוגש כתב-אישום המייחס לפלוני מספר עבירות שאינן נובעות מאותו מעשה. בית-המשפט הרשיעו בעבירות אלו וגזר לו בגינן מאסר העולה על שבע שנים. האם חרג בית-המשפט מסמכותו העניינית?”

דוגמה: אם אדם מועמד לדין בשלוש עבירות שונות, שהסך הכללי שלהן הוא מעל 7 שנים – ואולם, העונש עבור כל אחת מהעבירות בנפרד הוא פחות מ-7 שנים – האם במקרה זה בית המשפט השלום מוסמך להטיל עונש גבוה מ-7 שנות מאסר? בית המשפט קבע, שאם בית משפט השלום מטיל עונש הגבוה מ-7 שנים, במקרה כגון הנ”ל, אין כאן חריגה מסמכות.

סמכות בית המשפט המחוזי – בעבירות שהעונש בגינן הינו עד 10 שנים, בית המשפט המחוזי ידון בדן יחיד, ובעבירות שעונשן הוא מ-10 שנים ומעלה, ידון בית המשפט המחוזי במותב תלתא.

קיימים חריגים להוראות הנ”ל. דוגמה: עבירות שעונשן הוא מעל 7 שנות מאסר, וניתן להגיש אותן לבית משפט השלום מכוח החלטת פרקליט המחוז. דוגמה: עבירות סמים (העונש בגינן הוא גבוה, אבל אין טעם “להטריח” שופט מחוזי, בעיקר משום שהן נפוצות), עבירות לפי חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים.

הסעיפים הרלוונטיים לעניין סמכויות: סעיפים 37, 40, 51, 55, 79 לחוק בתי המשפט.

מה קורה אם בית המשפט חורג ומחליט שלא בסמכותו העניינית? על פי פרשת סוסן (ע”פ 866/95 סוסן נ’ מ”י) שהוסברה בשיעורים קודמים: אם השלום מחליט בעניין ששייך למחוזי, יש כאן חריגה קיצונית מסמכות וסביר להניח שתהיה בטלות של פסק הדין (זה נדיר אבל קורה: יכול להיות בשל רשלנות של התובע, או בשל שינויים בחקיקה). אם ההיפך (בית המשפט המחוזי דן בעניין ששייך לשלום), אזי “גדול מכיל קטן”, ואין בהחלטה פסול.

כאשר מדובר בחריגה מסמכות מקומית, תהיה העברה לבית המשפט המוסמך – אך לא בטלות, משום שחריגה זו אינה גורמת לעיוות דין (מדינה קטנה – אין הבדל משמעותי בין דיונים בבית משפט בתל אביב או בבאר שבע).

ע”פ 476/78 ביטון נ’ מדינת ישראל – מה קורה אם בית המשפט מרשיע נאשם בשתי עבירות שונות, כאשר יש לו סמכות עניינית רק לגבי אחת מהן? בית המשפט המחוזי דן בניסיון לסחר בסמים, ובעבירת חטיפה. עבירת הסמים הייתה בסמכות המחוזי בדן יחיד, ועבירת החטיפה הייתה בסמכות המחוזי במותב תלתא – שתי העבירות נדונו בדן יחיד. הנאשם טען לחוסר סמכות עניינית, כלומר: יש לבטל את פסק הדין, ולהחזירו לבית המשפט המחוזי לדיון במותב תלתא.

בית המשפט קבע: לגבי העבירה שאינה בסמכות, פסק הדין בטל (פסק הדין של העבירה שהייתה בסמכות, לא יבוטל).

כלומר, ההלכה: אם בית המשפט המחוזי ידון בדן יחיד, בעניין שהיה אמור להיות נדון במותב תלתא – המשמעות לכך היא בטלות של פסק הדין.

שאלה לדוגמה: התביעה הגישה לבית משפט השלום כתב אישום אשר בסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי. לאחר שהנאשם מזוכה, התביעה מערערת על הזיכוי בטענת חוסר סמכות עניינית. האם טענתה תתקבל? ייתכן שכן, אבל אז סביר להניח שיבטלו את כתב האישום בשל “הגנה מן הצדק” – התנהגות שערורייתית וחוסר תום לב של התביעה.

18.6.2012 (שיעור 7)

המשך נושא: טענות מקדמיות

2. חוסר סמכות עניינית – המשך

בג”צ 243/80 מדז’ינסקי נ’ בית הדין הצבאי לערעורים – (מתי עונש שהוטל בחריגה מסמכות ניתן לביטול) בית משפט צבאי פסק 35 ימי מחבוש לחייל, כאשר בסמכותו לקבוע עד 7 ימי מחבוש לפי חוק שיפוט צבאי. בית המשפט העליון אבחן בין שני מצבים:

1. קיימת “יחידה עונשית” אחת אשר שחורגת מתחום הסמכות. דוגמה: עונש מאסר של 35 יום בעוד שלקצין השיפוט יש סמכות לשבעה ימים – במקרה זה, היחידה העונשית בטלה כולה. כלומר: לא ניתן לפסול את ההפרש שבין מה שבסמכות למה שלא, ולהעמיד את העונש על 7 ימים. הנימוק: לא ניתן לדעת מה העונש הראוי לדעת בית משפט קמא, שכן לא ניתן לדעת מה אותו בית משפט הגדיר כגבול הסמכות שלו. כלומר: כאשר פסק בית המשפט 35 ימים, ייתכן שהשופט חשב שגבול הסמכות שלו הוא 100 ימים, ואז העונש הוא 35% מהעונש המקסימאלי. מאידך, אם בית המשפט חשב שהעונש המקסימאלי הוא 50 ימים, אזי העונש הוא 70% מהעונש המקסימאלי.
2. קיימות שתי יחידות עונשיות, שהאחת בסמכות והשנייה חורגת ממנה. דוגמה: בית המשפט, בעבירת עוון מטיל עונש מאסר של שנה (מותר לו) אבל קובע קנס של 500 אלף ₪ (יותר מהמותר בחוק) – במקרה זה בית המשפט העליון קבע: מה שנמצא בתחום הסמכות יישאר בתוך התחום כיוון שבית משפט קמא הביע דעתו עליו, אך מה שחרג יבוטל במלואו (בשל הנימוק בדוגמה הראשונה).

כאשר מדובר בחוסר סמכות עניינית, לא מדובר בזיכוי אך ככל הנראה לא יהיה ניתן להגיש מאוחר יותר את כתב האישום, משום שלמרות שלא מדובר בזיכוי אלא בביטול של כתב האישום – כאשר בית המשפט יעביר את התיק לבית משפט המתאים, תועלנה טענות של הגנה מן הצדק – התנהגות מתאם הרשות שבפוגעת בצדק, חסרת הוגנות.

הערה: כאשר דנים בחסינות או בהתיישנות ישנם מקרים בהם ביהמ”ש מבטל כתבי אישום, ובית המשפט אומר שהביטול, למרות שהוא לא זיכוי, הוא קרוב למעשה בית דין. בעניין זה אין פסיקה חד משמעית – אבל בפרקטיקה, כאשר ביהמ”ש יודע שאין לו סמכות עניינית, הוא יעביר את התיק לביהמ”ש שיש לו את הסמכות, וזה יעשה בהסכמה.

3. פגם או פסול בכתב האישום

אין משמעות לאבחנה בין “פגם” ו”פסול”. מהות הטענה היא שקיים ליקוי בכתב האישום. דוגמאות:

• מידע שאינו אמור להיכלל בכתב האישום, ונכלל בו בכל זאת, כגון עבר פלילי של הנאשם (הערה: עברו הפלילי של הנאשם יכול שייחשף בפני שופט המעצרים, אך מבחינת דיני הראיות – עבר פלילי ייחשף אם למשל הנאשם עצמו טוען במשפט שאין לו נטייה עבריינית ואז הוא פותח את הפתח לתביעה לחשוף את עברו. כמו כן, עבר פלילי נחשף בשלב הטיעונים לעונש).
• מידע חסר – התביעה ציינה סעיף אישום אשר מכיל חלופות רבות (כמו למשל: סעיף האינוס, 345), ולא ציינה באיזו חלופה היא מאשימה.
• ערפול לגבי מועד או מיקום ביצוע העבירה – אם נרשם זמן לא ידוע או טווח זמנים, הנאשם יטען לפגם או פסול או להתיישנות. אם קיים ערפול לגבי מיקום ביצוע העבירה, ניתן לטעון לפגם או פסול, או לחוסר סמכות מקומית. מדובר בטענה שאינה חזקה במיוחד. דוגמה: קטינה שבוצעו בה עבירות מין, והיא חושפת את המקרה לאחר שנים. היא זוכרת שהיא הייתה ביסודי, ובכתב התביעה נרשם “בין השנים 95-97”. בית המשפט לא יראה חשיבות לתאריך המדויק ולא יבטל את כתב האישום.

דוגמה למבחן: אם שופט מחליט לבטל כתב אישום כי התביעה לא ציינה מהו סעיף העבירה נשוא כתב האישום – אולם מעובדות המקרה ברור באיזו עבירה מדובר, התביעה תוכל להגיש מחדש את כתב האישום (שופט סביר מלכתחילה יאפשר תיקון של כתב האישום).

4. העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה

אפילו אם יודה הנאשם בעובדות כתב האישום, עדין לא יהיה בכך להביא להרשעתו.

• במצב הקיצוני ביותר, לא קיימת עבירה בספר החוקים אשר משקפת את העובדות. דוגמה: ניסיון התאבדות, יחסים הומוסקסואלים.
• התביעה לא מנתה את כל יסודות העבירה. דוגמה: כאשר כתב האישום הוא בעניין גניבה, התביעה השמיטה את העובדה שהנאשם שלל את הבעלות של הקורבן שלא כדין. אם זה בהסכמתו של “הקורבן” הרי שזו לא עבירה.

טענה זו יכולה להיות מהותית במקרה הקיצוני, שאז יבוטל כתב האישום, וברור שאין מקום להגישו מחדש. ואולם במקרה בו התביעה שכחה לציין יסוד מסוים, ניתן יהיה להגיש את כתב האישום מחדש. בפרקטיקה, שופט סביר לא יבטל כתב אישום כאשר התביעה שכחה לציין את המילים “שלא כדין”.

5. זיכוי קודם או הרשעה קודמת בשל המעשה נושא כתב האישום

טענה מהותית וחזקה ביותר. סעיף 5 לחסד”פ, אין דנים פעמיים בשל מעשה אחד: אין דנים אדם על מעשה שזוכה או הורשע קודם לכן בשל עבירה שבו; אולם אם גרם המעשה למותו של אדם, דנים אותו על כך אף אם הורשע קודם לכן בשל עבירה אחרת שבאותו מעשה; “הרשעה”, לענין סעיף זה – לרבות העמדה למבחן ללא הרשעה תחילה.

דוגמה: שלוש עבירות שונות: עבירה של גניבה, עבירה של גניבה באיומים (שוד), ועבירה של גניבה ממעביד. עובד גנב כספים מהמעביד שלו, ותוך כדי הגניבה הוא גם איים על המעביד שלו. האפשרויות הקיימות:

• כתב אישום מוגש בגין עבירה של גניבה, והנאשם מורשע או מזוכה. האם יהיה ניתן להעמידו לדין מאוחר יותר בגין עבירת שוד אשר מורכבת מגניבה + איומים? לא. על פי ההלכה בפס”ד נכט (להלן) כאשר בודקים את המעשה, יש לבחון האם היסודות העובדתיים שבכתב האישום המאוחר כוללים ומכילים את היסודות העובדתיים שבכתב האישום הישן יותר. בעבירת השוד ישנן יסודות עובדתיים של א’ וגם יסודות עובדתיים של ב’, מדובר בעצם באותו מעשה, ולכן לא ניתן להעמיד לדין פעם נוספת.
• בכתב האישום הראשון הנאשם הועמד לדין בעבירה של גניבה ממעביד, היסודות העובדתיים שבאותו מקרה כוללים: גניבה – זו ההתנהגות (נסמן אותה ב-א’), וגם גניבה ממעביד (יסוד עובדתי מסוג נסיבה – נסמנו ב-ב’). במקרה כזה לא מדובר באותו מעשה, משום שגניבה ממעביד הם א’+ב’ ועבירת השוד זה א’+ג’ – שני מעגלים להם קו חפיפה.

ע”פ 132/57 נכט נגד מדינת ישראל – אדם הועמד לדין בגין שני פרטי אישום:

1. עקיפת רכב שלא מצד שמאל.
2. עקיפה בפחות מ-30 מטר מהצומת.

השאלה: האם מדובר באותו מעשה? אם לא, ניתן להעניש את הנאשם בגין שתי העבירות – להטיל עונשים נפרדים. אם מדובר באותו המעשה, אפשר רק להרשיע בשתי העבירות כי מדובר בכתב אישום אחד, אך לא להעניש יותר מפעם אחת. סעיף 186 לחסד”פ: בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בשל כל אחת מן העבירות שאשמתו בהן נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אך לא יענישנו יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה. על פי סעיף 186, מכיוון ש”שמאל” ו”30 מטר מהצומת” לא נבלעים אחד בתוך השני, בית המשפט היה יכול לגזור עונשים נפרדים.

שאלה: אם התביעה מעמידה לדין אדם על כך שביצע לפני 15 שנים בבתו מעשה מגונה, ובשלב מאוחר יותר התביעה מגלה שאותו אדם גם אנס אותה. האם מדובר באותו המעשה והוא יוכל לטעון “כבר נשפטתי”? חשוב במקרה כזה לבדוק את עובדות כתב האישום. על פני הדברים מדובר במצב בו עבירת המעשה המגונה נבלעת בתוך מעשה האונס, ולכן נראה שניתן יהיה לטעון “כבר נשפטתי”.

טענה מקדמית שלא מנויה בחוק – סיכון כפול

הסיטואציה של סיכון כפול דומה לטענה של “כבר נשפטתי” אבל שונה ורחבה יותר. בסיכון כפול בוחנים לא רק האם הנאשם הועמד לדין בגין אותו מעשה, אלא בוחנים האם נשקפה לנאשם סכנה להיות מורשע באותה העבירה שכרגע מעמידים אותו לדין, וזאת במסגרת הליך קודם שהתנהל עפ”י כתב אישום כשר ולפני ביהמ”ש מוסמך.

בג”צ פדרמן בעניין דמניוק – דמניוק הועמד לדין בגין עבירות לפי חוק השמדת עם ועשיית מעשים בידי הנאצים. בית המשפט היה יכול להרשיע אותו בעובדות שלא נטענו בכתב האישום אך נתגלו בפניו, אך לא עשה זאת. פדרמן הגיש עתירה לבג”צ, וביקש להורות על הגשת כתב אישום בגין המעשים שדמניוק עשה במחנה ההשמדה האחר. בג”צ דחה את העתירה, בקבלו את אחד הנימוקים של היועמ”ש, אשר מסביר מדוע לא העמידו שוב לדין: אין מקום להעמידו לדין, כיוון שהוא יוכל להעלות טענת סיכון כפול – בית המשפט הקודם יכול היה להרשיע אותו בגין המעשים האחרים למרות שאלו עובדות שלא היו בכתב האישום. הסיכון הכפול הוא עצם העובדה שיכלו להרשיע אותו.

6. משפט פלילי אחר תלוי ועומד נגד הנאשם בשל המעשה נושא כתב האישום

שני הליכים שונים שבהם מוגש כתב אישום בגין אותו מעשה. אם יש שני כתבי אישום שונים: האחד בעבירה של גניבה ממעביד והשני בעבירה של שוד – כאשר ששניהם מתייחסים לאותו אירוע, הנאשם לא יוכל לטעון “משפט פלילי אחר תלוי ועומד” כי זה לא אותו מעשה.

במצב אחר, מוגשים שני כתבי אישום שונים בגין אותו האירוע – אחד לשלום (בגין גניבה) ואחד למחוזי (בגין גניבה באיומים). סנגור סביר יטען “משפט פלילי אחר תלוי ועומד”, אבל סנגור אשר יודע שהנאשם שלו אכן אשם, יודה במסגרת כתב האישום שמתנהל בשלום, ואז ייווצר מעשה בית דין. בבית המשפט המחוזי, הסנגור יטען בטענה מקדמית “כבר הורשעתי”. זהו מקרה שבו התביעה הגישה שני כתבי אישום שונים, ולא פעלה בצורה חכמה – ולכן “חשפה עצמה לצרות”.

7. חסינות

חסינות ח”כ, נשיא המדינה וכו’.

8. התיישנות

טענה מסוג “אס” – אם יש התיישנות, לא ניתן לנהל את ההליך – אין חריגות (גם חריגה של יום אחד בעבירת רצח לא מתקבלת). סעיף 9 לחסד”פ מגדיר את תקופות ההתיישנות לפי קטגוריות העבירות. סעיף 24 לחוק העונשין מגדיר את קטגוריות העבירה. ככל שהעונש על העבירה גדול יותר תקופת ההתיישנות ארוכה יותר,  משום שככל שהפגיעה באינטרסים הציבוריים חמורה יותר, לא יחול הטעם הבסיסי בהתיישנות שהוא סליחה ושכחה.

ע”פ 309/78 ברעמי נ’ מדינת ישראל – בית המשפט דן בשאלה אילו אירועים יכולים להפסיק את מרוץ ההתיישנות. סעיף 9 (ג) לחסד”פ מכיל הוראה ברורה: כאשר נערכה חקירה או הוגש כתב אישום או התקיים הליך מטעם בית המשפט, מרוץ ההתיישנות מתאפס – מתחילים את הספירה מחדש. בעניין ברעמי נשאלה השאלה: האם הגשת תלונה למשטרה מהווה אירוע מנתק שמאתחל את מרוץ ההתיישנות? בית המשפט קבע שלא מספיקה תלונה – יש צורך בחקירה של המשטרה כדי שמרוץ ההתיישנות יתאפס.

בג”צ 6672/96 התנועה למען איכות השלטון נ’ היועמ”ש – האם פעולות ביחס לתיק שמבוצעות ע”י הגוף התובע אלו פעולות שמהוות אירוע מנתק? דוגמה: התובע העביר תרשומת שבמועד כך וכך הוא עבר על התיק והחל לסכם אותו, האם זהו אירוע מנתק? בית המשפט קבע שלא מדובר באירוע מנתק, אחרת הדבר יגרום לעיוות דין, אשר אינו עולה בקנה אחד עם כבוד האדם וזכויות נאשמים.

9. חנינה

כמו לגבי התיישנות וחסינות, ברגע שהתקבלו התביעה לא אמורה להגיש כתב אישום מחדש.

10. הגנה מן הצדק

בפרקטיקה, טענה זו עולה רבות, אך המקרים שבהם היא מתקבלת שואפים לאפס. אולם, טענה זו יכולה להתקבל לא במובן של ביטול כתב האישום, אלא במובן של הקלה בענישה.

1.7.2011

שיעור חזרה למבחן

המבחן:

• שאלות פתוחות – קייסים קצרים, עם מגבלת שורות (אין לחרוג – חריגות לא יקראו, ונקודות ירדו).
• פסקי דין שצריך לזכור בשמם הם פסקי הדין החשובים, לדוגמה: יששכרוב, גנימאת, גלעד שרון. לגבי פסקי הדין המשניים, למשל: פס”ד כהנא לגבי סמכות מקומית – יפה לזכור אך לא חובה (יש לזכור את ההלכה).
• הפנייה לסעיפי החוק – יש מקרים שבהם חובה להפנות לסעיפי החוק.
• ניתן לדגל ולמרקר. אסור בשום אופן להוסיף מלל בתוך החוק.
• אין להכניס סילבוס!

שאלה מספר 1

(20 נקודות)

חלק א’ – עד 12 שורות. כנגד שמעון, ראש עיר, מתנהלת חקירה פלילית בחשד לביצוע עבירות של קבלת שוחד, מרמה והפרת אמונים. המשטרה זימנה את מנהל לשכתו של שמעון, ראובן, לחקירה על מנת לשאול אותו מספר שאלות הנוגעות להתנהלות שמעון מול גורמים שסיפקו שירותים שונים לעירייה בתקופה הרלוונטית. למן השאלה הראשונה בחקירתו מילא ראובן פיו מים וסירב לענות לשאלות החוקרים.

האם זכותו של ראובן לנהוג כך, ואם לא – מה הסנקציה שניתן לנקוט כנגדו?

השאלה עוסקת בזכות השתיקה ובזכות לאי הפללה עצמית. כאשר מתעסקים בשאלות מסוג זה, יש לבדוק האם מדובר בעד או בחשוד.

• אם מדובר בעד: כל עד חייב לענות לשאלות שהמשטרה חוקרת אותו, אבל סעיף 2.2. לפקודת הפרוצדורה הפלילית מאפשר לעד להימנע מלהשיב לשאלות שעשויות להפליל אותו.
• אם מדובר בחשוד: לחשוד יש זכות שהיא מעבר לזכות לאי הפללה עצמית, והיא הזכות לשתוק – לא לומר דבר (בניגוד לעד, אשר חייב להשיב לשאלות שלא מפליליות, ולא חייב להשיב לשאלות מפליליות).

בפס”ד אלמליח הפסיקה הרחיבה את המושג “חשוד”: חשוד הוא לא רק מי שהמשטרה הצהירה בפניו שהוא חשוד, אלא גם מי שהמשטרה יצרה בפניו חשד שהוא חשוד, כלומר: המשטרה יוצרת חשד אצל העד, שייתכן שהמשטרה חושדת גם בו בביצוע העבירה.

“ראובן מילא פיו מים” – כלומר, הוא משתמש בזכות השתיקה. ראובן זומן למשטרה כעד, ולכן אין לו זכות לנהוג כך, משום שיש לו רק את הזכות לאי הפללה עצמית. ניתן להעמיד את ראובן לדין בגין הפרה של הוראה חוקית (אלמליח). כלומר: הפרה של ההוראה הנמצאת בפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות),  סעיף 2.1.

לסיכום, תשובה מלאה לסעיף זה תהיה: ראובן דורש לעצמו את זכות השתיקה. השאלה האם לראובן קיימת זכות השתיקה או לא היא נגזרת של הסטטוס שלו: עד או חשוד. אם הוא עד, קיימת לו הזכות להימנע מהפללה עצמית, אם הוא חשוד, או שהמשטרה יוצרת לו מצג שהוא חשוד (פס”ד אלמליח), יש לו את זכות השתיקה. במקרה דנן, נראה כי ראובן הוא עד ולכן אין לו זכות שתיקה. הסנקציה תהיה העמדה לדין בגין הפרת חובה חקוקה.

הערה: אילו ראובן היה מצטייר כחשוד, ניתן להתייחס לשתיקתו – ואז לומר שהסנקציה היא, ששתיקתו תהא חיזוק ראיות התביעה.

חלק ב’ – עד 10 שורות. משעמד ראובן בסירובו לשתף פעולה עם החוקרים ולהשיב לשאלותיהם, הבהירו לו השוטרים כי הם עוברים לחקירה תחת אזהרה בחשד לשותפות לקבלת שוחד ולשיבוש מהלכי משפט. החוקרים הטיחו בראובן כי הם יודעים שהוא אוחז במסמכים שעשויים לקדם את החקירה, וביניהם – יומנים אישיים, פלטי חשבונות בנק של העירייה, פלטי חשבונות בנק של ראובן ומסמכים המצויים במחשבו האישי הנייד של ראובן.

החוקרים דורשים לקבל לידיהם את המסמכים הנזכרים לעיל. כיצד עליהם לנהוג? מהן זכויותיו של ראובן?

בשלב זה ראובן כבר חשוד.

כיצד על השוטרים לנהוג על מנת לקבל את המסמכים לידיהם? עליהם להוציא צו מכוח סעיף 43 לפסד”פ: ראה שופט שהצגת חפץ נחוצה או רצויה לצרכי חקירה או משפט, רשאי הוא להזמין כל אדם, שלפי ההנחה החפץ נמצא בהחזקתו או ברשותו, להתייצב ולהציג את החפץ, או להמציאו, בשעה ובמקום הנקובים בהזמנה.

זכויותיו של ראובן: פס”ד גלעד שרון (לזכור את שם פסק הדין): זכות השתיקה לא חלה על מסמכים, כך שראובן לא יכול לומר שזכות השתיקה שלו כחשוד משתרעת גם על המסמכים. מאידך, המסמכים יכולים לחסות תחת הזכות לאי הפללה עצמית: ולכן יש לבדוק, האם המסמכים מפלילים אותו. בנוסף, יש לבחון האם מדובר במסמכים פרטיים או ציבוריים (אבחנה נוספת של השופט אור בעניין גלעד שרון).

אם מדובר במסמכים מפלילים, וגם אם מדובר במסמכים פרטיים שעליהם חל החיסיון מפני הפללה עצמית, זה עדיין לא אומר שלא ניתן לחייב את ראובן למסור אותם: סעיף 47(ב) לפקודת הראיות, ראיות מפלילות, קובע:

(א) אין אדם חייב למסור ראיה אם יש בה הודיה בעובדה שהיא יסוד מיסודותיה של עבירה שהוא מואשם בה או עשוי להיות מואשם בה.

(ב) ביקש אדם להימנע ממסירת ראיה מחמת שהיא עשויה להפלילו כאמור בסעיף קטן (א) ובית המשפט דחה את הבקשה והראיה נמסרה, לא תוגש הראיה נגד אותו אדם במשפט שבו הוא מואשם בשל העבירה שהעובדה המתגלית מן הראיה היא יסוד מיסודותיה, אלא אם הסכים לכך.

סעיף זה קובע חיסיון שימוש: אפילו אם יש חיסיון מפני הפללה עצמית לחשוד / נאשם, בית המשפט יכול לחייב אותו למסור את המסמכים, אך הם לא ישמשו כראיה במשפט שלו.

הערות:

• סעיף 47(ג) קובע, שאם הנאשם עלה להעיד במסגרת פרשת ההגנה, אין לו אפשרות לטעון לחיסיון מפני הפללה העצמית וזכות שתיקה (במסגרת החקירה הנגדית).
• לא מדובר כאן על פס”ד פרחי או על דוקטרינת הפסלות, משום שמדובר כאן בראיה שהושגה בצורה חוקית.
• בג”צ היומנים אינו רלוונטי לשאלה זו, משום שבשאלה מדובר על חשוד, אשר מבקשים ממנו חומר על מנת להעמידו לדין. בג”צ היומנים – סיטואציה בה הנאשם מבקש חומר מהתביעה, והשאלה המשפטית בבג”צ זה (סעיף 74): מתי נמסור לנאשם חומר שהוא מבקש לקבל בעניין המתלוננת?

שאלה מספר 2

(20 נקודות) עד 25 שורות. בעקבות מידע מודיעיני שקשר אותו לעבירות של סחר בנשק, נעצר משה על-ידי המשטרה. בהעדר קצה חוט למציאת המקום בו מחביא משה את הנשק, החליטה המשטרה להכניס לתא המעצר בו שהה משה מדובב ולהקליט את השיחה ביניהם. המדובב ניצל את המצב הנפשי הקשה בו היה שרוי משה בעת המעצר והסית את משה נגד סנגורו תוך שהוא מערער את אמונו של משה בסנגור ומכנה אותו “משת”פ של המשטרה” ו”רשלן”. במהלך פעולת הדיבוב התוודה משה בפני המדובב במעורבות בסחר בנשק. כמו כן, סיפר משה למדובב היכן נמצא מקום המסתור של הנשק. על-פי פרטים אלה הגיעה המשטרה למקום המחבוא ותפסה מספר כלי נשק עליהם נמצאו טביעות אצבע ודי אן איי של משה.

דונו בחוקיות פעולותיה של המשטרה ובקבילות הראיות שהשיגה.

מסוג השאלות אשר חוזרות במבחן! נושא שיש בו התפתחות רצינית בפרקטיקה.

פעולות דיבוב – פס”ד אלזם. הכלל: פעולות דיבוב הן פעולות לגיטימיות (“בתחבולות תעשה לך מלחמה”. אין צורך להזהיר את החשוד). יחד עם זאת, אסור למדובב להשניא את הסנגור בעיני החשוד או לגרום לסכסוך ביניהם, כלומר: אסור למדובב לפגוע בזכותו להיוועץ בעורך דין. (אין שום סעיף חוק שמתייחס לנושא הדיבוב – רק את ההלכה).

קבילות הדברים שנאמרו בפעולת הדיבוב – שני מסלולים מקבילים ושונים האחד מהשני:

1. האם הודאת החשוד הייתה חופשית ומרצון. לדעת המרצה, משתמעת מהאירוע בעיה באוטונומיה של הרצון החופשי.
2. כלל הפסילה הפסיקתי – בדיקה בהתאם לפרמטרים השונים:

• חומרת העבירה (ביששכרוב נקבע, שככל שהעבירה חמורה יותר, הנטייה לפסול תהיה נמוכה יותר. מאידך: השופט דנציגר, בפסיקה מאוחרת יותר, טוען את ההיפך: דווקא לפסול במקרים של עבירות חמורות. יש לבדוק מה תוליד הפסילה),
• תום הלב של הרשות (האם השוטר פעל בזדון או ברשלנות).
• האם קיימות ראיות נוספות (ואז הנטיה לפסול תהיה גבוהה יותר).
• ההשפעה של ההפרה על הראיה – פס”ד פרחי אשר מתייחס ל”עצמאות הראיה”: האם הראיה מושפעת מהפגם אשר נפל בחקירת החשוד? באירוע לעיל, היו מחדלי חקירה אך בעקבות ההודאה, המשטרה תפסה כלי נשק עם טביעות אצבע ו-DNA של משה (ראיות עצמאיות). עד להלכה של בית המשפט העליון בעניין פרחי, הנטייה במקרים אלו הייתה שלא לפסול את הראיות: הראיות הן עצמיות ולכן אין חשש שהפסול השפיע עליהן. הערעור לעליון בנושא פרחי הופך את פסק הדין של המחוזי: הראיות נפסלו.

כל פסקי הדין בעניין הפסלות הפסיקתית מהשנים האחרונות הם חשובים לבחינה!

שאלה מספר 3

(10 נקודות) עד 12 שורות. המשטרה מבצעת חקירה לאור חשד שחברת “המשאית” שעיסוקה בתעבורה ביצעה עבירה של גרימת מוות ברשלנות. במסגרת החקירה מעוניינת המשטרה שהחברה תעביר לידיה עדויות של עובדי החברה שנגבו במסגרת תחקיר פנימי שביצעה החברה לעובדיה.

לטענת עובדי החברה קיים פגם בהגינות ההליך והם מעוניינים לפסול את הראיה.

לטענת המשטרה לא ניתן לפסול ראיות בשלב זה של בקשת החומרים. אלא רק נאשם עתידי, במידה ויהיה כזה, יוכל לבקש לפסול את הגשת הראיות בעת שהתובע ינסה להגישם לבית המשפט.

דון בטענות העובדים ובטענת המשטרה לאור הפסיקה הקיימת בתחום?

בפרשת שמש (עובדי הרכבת) הייתה הלכה שהתהפכה. בפס”ד שמש נשאלת השאלה: האם מן הראוי להפעיל את דוקטרינת הפסלות הפסיקתית עוד בשלב שלפני כתב האישום, באופן שחשוד או צד שלישי יוכלו למנוע את העברת הראיה למשטרה? ברע”פ שמש קובע השופט דנציגר את הרחבת הלכת יששכרוב גם למצב הזה, ובדיון הנוסף ההלכה מתהפכת (בייניש).

שאלה מספר 4

(20 נקודות)

חלק א’ – עד 12 שורות. נגד ראובן הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו, בגין סרסרות לזנות (עבירה שעונשה עד 5 שנות מאסר לפי סעיף 199(ב) לחוק העונשין), וכן בגין עבירה של אונס בנסיבות מחמירות של איום בנשק חם (עבירה שעונשה עד 20 שנות מאסר לפי סעיף 345(ב)(2) לחוק העונשין).

לפי עובדות כתב האישום, מאז נישאו ראובן וסוזנה בשנת 2009, חי ראובן על חשבון רווחיה של סוזנה העוסקת בזנות. בנוסף, לפי עובדות כתב האישום, כאשר נודע לראובן שסוזנה העלימה ממנו חלק מכספי האתנן שניתנו לה על-ידי “לקוחותיה”, אנס ראובן את סוזנה, תוך שימוש בנשק חם.

בסיום משפטו של ראובן, לאחר הליך הוכחות, הרשיע השופט צדקיהו, שדן לבדו בתיק, את ראובן בעבירות בהן הוא הואשם.

סנגורו של ראובן הגיש ערעור בו הוא טען כי טעתה התביעה בכך שהגישה כתב אישום אחד שכלל את שתי העבירות. בנוסף טען הסנגור שפסק הדין שניתן על-ידי השופט צדקיהו ניתן בחוסר סמכות ומשכך יש לבטלו. מה דינה של טענה זו?

כאשר אנו נשאלים בשאלה “מה דינה של טענה זו?” יש לשים לב כי למעשה ישנן באירועון שתי טענות:

1. כתב אישום אחד כולל את שתי העבירות – בשאלה מדובר על שתי העבירות הבאות: עבירת סרסרות ועבירת אונס בנסיבות מחמירות. שתי העבירות נעברו על רקע דומה. על פי סעיפים 86-87 (צירוף אישומים ונאשמים), כאשר מדובר על עבירות אשר מהוות “סדרת מעשים” וקשורות אחת לשנייה, ניתן לצרפן יחד.
2. פסק הדין ניתן בחוסר סמכות –

למרות שלא נאמר במפורש האם מדובר בסמכות מקומית או עניינית, על פי נתוני השאלה אין שום התייחסות לסמכות המקומית, ולכן אין לדון בעניין זה.

בעניין חוסר סמכות עניינית – עבירת האינוס היא עבירה של 20 שנות מאסר, ואמורה הייתה להיות מוגשת לבית המשפט המחוזי מכוח סעיף 40(1) לחוק בתי המשפט (יש לציין את מספרו של הסעיף – יורדת נקודה אם לא).

עבירת הסרסרות היא עבירה של עד 5 שנות מאסר, ולכן לכאורה, היא לא אמורה להיות נידונה בפני בית המשפט המחוזי, ואולם מכיוון שהאישומים צורפו יחדיו, בית המשפט המחוזי קונה את הסמכות לדון גם בזו.

הקושי: בעבירת האינוס שעונשה מעל 10 שנים, יש לדון במותב תלתא (סעיף 37 לחוק בתי המשפט), ובאירוע מתואר מצב שבו בית המשפט דן בדן יחיד. במקרה כזה, מתייחסים לבטלות יחסית / עיקרון ה”עיפרון הכחול” על פי פס”ד ביטון – ביחס לעבירת האונס, ההכרעה תהיה בטלה בגלל חוסר סמכות, אך בעניין הסרסרות, ההכרעה תישאר על כנה משום ששופט מחוזי הכריע בתיק של בית משפט השלום. (הערה: אם העונש היה משותף, אזי גזר הדין יתבטל, אבל ההרשעה תישאר על כנה)

חלק ב’ – עד 10 שורות. לצורך סעיף זה הניחו שכתב האישום הוגש בסמכות עניינית.

בנוסף, הניחו עתה שלפני פתיחת המשפט התגלה לתביעה כי מיד לאחר שסיים ראובן לאנוס את סוזנה תוך שימוש בנשק חם, גנב הוא מארנקה סך של 10,000 ₪ באיומי אקדח, ובכך ביצע עבירת שוד כלפי סוזנה (עבירה שעונשה 20 שנות מאסר לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין).

לאור זאת, תיקנה התביעה את כתב האישום שהוגש נגד ראובן, כך שנוסף לו אישום נוסף של ביצוע עבירת שוד.  בפתח המשפט טען סנגורו של ראובן, כי התביעה אינה יכולה להאשים את ראובן גם בעבירת האינוס וגם בעבירת השוד מאחר והאיום בשימוש בנשק החם כלול הן בעבירת האינוס והן בעבירת השוד ועל כן העבירות מוכלות זו בזו. האם סנגורו של ראובן צודק, כך שלא ניתן לכלול את שתי העבירות יחדיו באותו כתב אישום? בהנחה וראובן יורשע בעובדות כתב האישום המתוקן –  מהו העונש המרבי שניתן יהיה להשית עליו?

האם סנגורו של ראובן צודק? הסנגור שוגה – ניתן לכלול את שתי העבירות יחד באותו כתב האישום. גם אם עבירת השוד הייתה מוכלת בעבירת האינוס (והיא לא מוכלת – כי מדובר על א+ב לעומת ב+ג כפי שהוסבר בתרגול הקודם), ניתן היה לציין את שתיהן באותו כ”א, אבל לא ניתן היה להעניש ביותר מעונש אחד (סעיף 186 לחסד”פ).

בעניין העונש המרבי: לא מדובר בעבירות שמוכלות האחת בשנייה, ולכן ניתן יהיה לגזור את עונשו כך: 20 שנה בגין השוד + 20 שנה בגין האונס + 5 שנים בגין הסרסרות (45 שנים).

הערה: בתרגול הקודם דיברנו על גניבה ממעביד לעומת שוד. דוגמה: פלוני גונב מהמעביד שלו תוך שימוש בנשק. בתחילה מוגש כ”א בגין גניבה ממעביד, ולאחר מכן, רוצים להגיש כ”א בגין שוד – אפשר לעשות זאת, משום שלא מדובר באותה המעשה.

אילו פלוני שדד את הבוס שלו ביום 5.1 וביום 7.1 הוא שדד אותו שוב, והוגש כ”א בגין המעשה הראשון בלבד, ולאחר חודש התביעה מוסיפה כתב אישום בגין המעשה השני – לא מדובר באותו המעשה ולכן בוודאי שאפשר להגיש כ”א נוסף, אך הבעיה היחידה שעלולה להתעורר היא טענת “סיכון כפול”.

שאלה מס’ 5

(20 נקודות) עד 12 שורות. ביום 1.1.08 נעצר יעקב על ידי המשטרה בחשד לביצוע עבירות מין כלפי מספר מתלוננות. מעצרו הוארך בבית משפט השלום פעמיים לצורכי חקירה, למשך 10 ימים. ביום 10.1.08 בית המשפט התבקש להאריך עת מעצרו של רפי בשלושה ימים נוספים נוכח “הצהרת תובע” במסגרתה נאמר כדלקמן:

“לאחר עיון בחומר החקירה הנני מאשר, כי יש מקום לכאורה להגיש כתב אישום כנגד החשוד ולבקש את מעצרו עד תום ההליכים. לצורך השלמת לימוד החומר והכנת כתב האישום והבקשה למעצר עד תום ההליכים, נדרשים לתביעה שלושה ימים נוספים.”

בית המשפט נענה לבקשה. בערר שהוגש לבית המשפט המחוזי על-ידי בא כוחו של יעקב, נטען כי בית משפט שגה שהסתמך על “הצהרת התובע” הואיל והתובע נמנע מלהצהיר באופן חד משמעי שיוגש כתב אישום נגד יעקב והואיל והתובע ולא פירט בהצהרה את סעיפי העבירות המיוחסות ליעקב מכוח חומר הראיות שנאסף נגדו.

חוו דעתכם באשר לסיכויי קבלת הערר.  

שני פסקי הדין בעניין הצהרת תובע:

• פס”ד בדווי – מספיק שהתובע יאמר, ש”ככל הנראה הוא מתכוון להגיש כתב אישום”. אין צורך באמירה מוחלטת (על מנת שלא לכבול את שיקול הדעת שלו, ואז זה יהיה לרעת הנאשם).
• פרשת מוצעב (אלטויל) – בפס”ד זה נאמר שאין צורך לפרט את סעיפי העבירות, אלא מספיקה אמירה כללית.

חלק ב’

הניחו כי ביום 13.1.08, במקום כתב אישום נגד יעקב, שבה המשטרה ועתרה לבית משפט שלום להארכת מעצרו בשבעה ימים נוספים לפי סעיף 13 לחוק המעצרים, בנימוק שחלה בינתיים התפתחות משמעותית בחקירה המתנהלת בעניינו. בית המשפט דחה את הבקשה, תוך שהוא מציין, כדלקמן:

“חרף העובדה כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית לביסוס המעשים המיוחסים לחשוד, וכי סוג העבירות ונסיבות ביצוען מקימות עילת מעצר נגדו, משלא הוגש כתב אישום ובקשת מעצר עד תום ההליכים נגד החשוד, אין מנוס, עם כל ההבנה למצב שנוצר בפני גורמי החקירה, מלמלא אחר דבר המחוקק ולהורות על שחרורו בערובה.”

בכוונת התביעה להגיש ערר על החלטה זו. מהם לדעתכם סיכויי הערר להתקבל?

(המקרה מתמקד בחריג, אך יש להתייחס גם לכלל) ככלל: בסיומן של פעולות החקירה, יש לשחרר את החשוד ממעצר. יחד עם זאת, סעיף 17(ד) לחוק המעצרים מאפשר מעצר גישור לתקופת הביניים שבין מעצר לצורכי החקירה ובין הגשת כתב האישום. בבש”פ 8868/07 דוד שימול נאמר: במקרים חריגים ויוצאי דופן, אפשר יהיה לשוב ולהורות על מעצרו של חשוד לפי סעיף 13 אם הייתה התקדמות בחקירה (לקרוא את פסק הדין!)

שאלה מס’ 6

(10 נקודות) עד 7 שורות. נמרוד נחשד בכך שהיה מעורב ברצח (עבירה שעונשה מאסר עולם). השוטר חכמי עצר את נמרוד באמצעות צו מעצר שהוצא נגדו מבעוד מועד. תוך 48 שעות ממעצרו הובא נמרוד בפני שופט בית משפט המחוזי.

בדיון שהתקיים בבית המשפט הציג נציג המשטרה בפני השופט ראיות שאינן קבילות (מידע מודיעיני ותוצאת בדיקת פוליגרף). על סמך ראיות אלה, החליט השופט לעצור את נמרוד למשך שלושה ימים. השופט ציין בהחלטתו, כי על-פי “האינטואיציה המשפטית” שלו קיים חשד סביר הקושר את נמרוד לביצוע העבירה, וכן כי קיימת עילת מעצר כנגד נמרוד (מסוכנות).

סנגורו של נמרוד טוען, כי נפלו מספר פגמים בהליך המעצר שפורט לעיל. חוו דעתכם באשר לנכונות טענתו. פרטו ונמקו את תשובתכם.

הפגמים אשר התעוררו:

1. החשוד היה צריך להיות מובא בפני שופט תוך 24 שעות לפי 17(ג), ולא לפי 48 שעות.
2. מדובר במעצר ימים, ובמקרה זה: הסמכות העניינית היא תמיד לבית משפט השלום.

טענות הסניגור:

1. אין בעיה עם ראיות שאינן קבילות – סעיף 15 לחוק המעצרים.
2. מותר לשופט לפסוק על פי האינטואיציה השיפוטית שלו, ולכן אין בעיה עם האמירה – פס”ד רוזנשטיין.