Defamation Laws In Israel

As of 2011, it became possible to sue a newspaper for libel in Israel. Moreover, the law changed increased the maximum damages payable in a libel claim without proof of special damage from NIS 50,000 (£8,500) to NIS 300,000 (£51,000).

Despite the seeming changes, Weinberg (2012) explained:

“Yet Israel is one of the loosest journalistic environments in the Western world. Journalist education is weak; the standard of professionalism of journalists is poor; the self-awareness of editors in terms of their responsibilities (both nationally and personally) and their legal obligations (such as avoiding libel) is low; sensationalist stories and gossip journalism get a lot of ink space and air time; tabloid-style “exposés” are highly-sought-after, and competition is fierce.

“Journalists back away from solid, stodgy, in-depth reporting, opting instead for cheap, hot (and often loosely-substantiated) reporting. Tantalizing and scintillating stories sell better than balanced and complex stories, unfortunately. So again: The libel law amendment is needed. It could motivate journalists to be a little more careful.”

Currently, Israel defamation law defines libel and slander as both a civil wrong and a criminal misdemeanor. As explained by Fries, “Israeli law presumes that every person has a good reputation, so that the plaintiff is entitled to compensation for general damages without having to prove special damages. This notion differs from that of American jurisprudence which presumes general damages only in cases of slander per se or libel per se.”

Aside from disproving a prima facie element of a plaintiff’s case, Israel defamation law recognizes three key defenses to defamation: (1) truth if the matter was of public interest; (2) publication in “good faith”; and (3) fair reports of official information.

Under the Defamation Law, truth by itself is no longer a full-proof defense against defamation. Under Section 14 of the Israel Defamation Law, a defendant must show a statement was true and it was in the “public interest.”

Defense of “good faith” can be used if: (a) the publication was made in good faith; and (2) it can be shown the circumstances of the publication conforms to one of the eleven categories enumerated in Section 16 of the Defamation Law. Some of the relevant enumerations include the following:

(1) He did not know, and was not obliged to know, about the existence of the injured person;

(2) The relations between him and the person at whom the publication was directed imposed upon him a legal, moral, or social obligation to make the publication;

(3) The publication was an expression of opinion on the conduct of the injured person in a judicial, official or public office, in a public service or in connection with a public matter, artistic or other work which injured the person exhibited publicly, or of any act which he did publicly;

(4) The publication was a criticism of a literary, scientific, artistic or other work which injured the person exhibited publicly, or of any act which he did publicly, and in so far as the matter is bound up w/ such criticism, or expression of opinion on the character, past, acts or opinions of the injured person in so far as they are revealed in such work or act;

(5) The publication was a correct and fair report of a public meeting or of a meeting of a corporation to which the public had access, and the publication was in the public interest.”

Currently, Israeli law still fluctuates between the English and American approach to fair comment. Using the American approach, the Supreme Court of Israel assigns special weight to the freedom of speech, especially with regards to public matters and public offices, since those holding public positions have already assumed the risk of a public figure subject to public scrutiny, as held in the case of Averni vs. Shapira, 43(iii) P.D. 840 (1989). Using the English approach, the Supreme Court will give special weight to the protection of the image of public officials since allowing criticism of public officials ‘would tend to deter sensitive and honorable men from seeking public positions of trust and responsibility and leave them open to others who have no respect for their reputation,’ as held in the case of Israel Electric Company. v. Ha’aretz, 32(iii) P.D. 337 (1978). However, Israeli precedent has made clear that fair comment will not be a valid defense when the purpose of the publication is to defame rather than to criticize.

May 2013 Update: In 2013, the Israeli government passed a law that allows for an easier path for military-related civil defamation lawsuits. After a movie critical of the Israeli military came out, government officials drafted a law making it easier for members of the armed forces to sue movie makers and private citizens who publish disparaging comments.

חוקי דיבה ולשון הרע בישראל.

הערה – מאמר זה תורגם מאנגלית באמצעות תוכנת תרגום אוטומטית ועימכם הסליחה – לקריאת המאמר באנגלית נא לבחור “אנגלית” בפינה העליונה שמאלית של המסך.

נכון ל2011, ניתן היה לתבוע עיתון על הוצאת דיבה בישראל. יתר על כן,שינוי החוק הגדיל את הנזקים המרביים שישולמו בתביעת דיבה ללא הוכחת נזק מיוחד מהסכום של 50,000 ₪ ( 8500 £ )לש”ח 300,000 ( 51,000 £ ) .

למרות השינויים לכאורה , ויינברג (2012) הסביר :

” עם זאת, ישראל היא אחת מהסביבות העיתונאיות בעולם המערבי . החינוך העיתונאי הוא חלש ; רמת המקצועיות של עיתונאים נמוכה ; המודעות העצמית של עורכים במונחים של האחריות שלהם ( הן כללי והן באופן אישי ) וחובותיהם המשפטיים ( כגון הימנעות מדיבה ) הן נמוכות; סיפורים סנסציונים ועיתונות רכילותית מקבלים מקום רב וזמן אוויר ; ” חשיפות ” צהובון בסגנון הן מבוקשות ביותר ,והתחרות היא קשה .

“עיתונאים חזדלו מדיווח מעמיק רציני, כבד ומשעמם , ובחרו תחת זאת דיווח זול, חם (ולעתים קרובות חסר תימוכין ) . סיפורים מפתים ומבריקים טובים יותר מאשר סיפורים מאוזנים ומורכבים , למרבה הצער. לכן שוב : יש צורך בתיקון חוק לשון הרע. הואיל וזה יכול להניע את העיתונאים להיות קצת יותר זהירים “.

נכון לעכשיו, חוק לשון הרע ישראל מגדיר דיבה ולשון רעה כעוולה ועוון פלילי. כפי שהוסבר על ידי פריס , ” החוק הישראלי מניח כי לכל אדם יש מוניטין טוב , כך שהתובע זכאי לפיצוי בגין נזקים כלליים ללא צורך בהוכחת נזק מיוחד. רעיון זה שונה מזו של תורת משפט האמריקנית שמתיימר לקבוע נזקים כלליים רק במקרים של הוצאת דיבה או לשון הרע כשלעצמה . “

חוק לשון הרע ישראל מכיר בשלוש ההגנות לתביעת לשון רע : ( 1 ) אמת אם העניין היה עניין לציבור , (2 ) פרסום ב” תום לב ” , וכן ( 3 ) דיווחים הוגנים ומידע רשמי .

על פי חוק איסור לשון הרע , אמת היא כבר לא הגנה מלאה כנגד לשון הרע. לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע בישראל ,נאשם חייב להראות שההצהרה הייתה נכונה ושהיא היתה ב” אינטרס הציבורי “.

הגנה של ” תום לב ” יכולה לשמש במקרים באים: ( א)הפרסום נעשה בתום לב , וכן ( 2 ) זה יכול להיות מוצג בנסיבותיו של הפרסום תואם את אחת הקטגוריות המנויות בסעיף אחד עשר 16 של חוק איסור לשון הרע . כמה ספירות הרלוונטיות כוללים את הבאים:

( 1 ) הוא לא ידע ,ולא היה מחויב לדעת, על קיומו של האדם שנפגע ;

( 2 )היחסים שבינו לביןהאדם שבפרסום היה מכוון שהוטלו עליו חובה חוקית , מוסרית או חברתית לעשות את הפרסום ;

( 3 )הפרסום היה הבעת הדעה על התנהגותו של האדם שנפגע בתפקיד משפטי, רשמי או ציבורי ,בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי ,

( 4 )הפרסום היה ביקורת מדעית, אמנותית או אחרת ספרותית עבודה, בה נפצעה האדם הציג בפומבי , או של כל מעשה שהוא עשה בפומבי , ובמידהשהעניין כרוך ביקורת כזאת , או הבעת הדעה על האופי , בעבר , במעשה או בחוות דעת של מי שנפגע בכל כך הרבה כפי שהם מתגלים בעבודה או במעשה כזה;

( 5 )הפרסום היה דיווח נכון והוגן על אסיפה פומבית או על אסיפה של תאגיד שהיה לציבור גישה אליו, והפרסום היה באינטרס הציבורי “.

נכון לעכשיו, החוק הישראלי עדיין נע בין הגישה האנגלית ואמריקנית לתגובה הוגנת. שימוש בגישה האמריקנית, בית המשפט העליון של ישראל נותן משקל מיוחד לחופש הביטוי , במיוחד בכל הקשור לענייני ציבור ותפקידים ציבוריים , שכן עמדות ציבור מחזיקות אותם כבר הניחו את הסיכון שלנושא הדמות ציבורית לעיון הציבור , כמוחזק במקרה של Averni לעומת שפירא, 43 (iii ) פ”ד 840 ( 1989). שימוש בגישה האנגלית, לבית המשפט העליון ייתן משקל מיוחד להגנה על הדימוי של פקידי ציבור מאז המאפשר ביקורת על פקידי ציבור ” הייתה נוטה להרתיע גברים רגישים ומכובדים מלבקש עמדות ציבוריות של אמון ואחריות ולהשאיר אותם פתוח לאחרים שאין להם כבוד למוניטין שלהם “, כפי שהתקיים במקרה של חברת חשמל. נ ‘ הארץ, P.D. 32 (iii ) 337 ( 1978). עם זאת, תקדים ישראלי הבהיר כי תגובה הוגנת לא תהיההגנה חוקית כאשרמטרת הפרסום היא להשמיץ ולא לבקר .

מאי 2013 עדכון : ב2013,ממשלת ישראל העבירה חוק המאפשר דרך קלה יותר לתביעות לשון הרע אזרחיות הקשורות לצבא. לאחר סרט ידוע שנעשה על הצבא הישראלי , פקידי הממשלה ניסחו חוק שהופך אותו קל יותר לאנשי הכוחות המזוינים לתבוע עושי סרטים ואזרחים פרטיים שמפרסמים דברים פוגעניים .